ל' נ' חברת דואר ישראל בע"מ

המנוח א' ל' (להלן – המנוח) הפעיל במשך שנים רבות סוכנות של הנתבעת. במסגרת ההתקשרות בין המנוח לבין הנתבעת, הסכימו הצדדים בזמן אמת כי לא ישררו ביניהם יחסי עובד-מעסיק. לאחר שהמנוח סיים להפעיל את הסוכנות, עותרת התובעת -שהיא אלמנתו – להכיר בכך שבין המנוח לבין הנתבעת שררו יחסי עובד-מעסיק. היא עותרת לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצויי פיטורים ודמי הבראה שהגיעו לטענתה למנוח. הנתבעת מכחישה את טענות התובעת ואת הסעדים אותם היא תובעת.

על התשתית העובדתית הבאה לא היתה מחלוקת. בהתאם לתשתית עובדתית מוסכמת זו, המנוח הלך לעולמו ביום 9.10.17. בין המנוח לנתבעת שרר קשר חוזי מכוח חוזה שנכרת ביניהם ביום 6.8.96 (נספח א' לכתב ההגנה) (להלן – החוזה). במסגרת ההתקשרות בין המנוח לנתבעת, הפעיל המנוח סוכנות דואר בקרית אליעזר בחיפה. תקופת הקשר היתה החל מיום 6.8.96 ועד ליום 7.8.12.

שעות פתיחת הסוכנות לקהל היו: ימים א'-ב' מ-08:00 עד 12:30, ומ-15:30 עד 18:00; יום ג' מהשעה 08:00 עד 13:30; ימים ד'-ה' מ-08:00 עד 13:30 ומ-15:30 עד 18:00; ובימי ו' מ-08:00 עד 12:00.

מאפייני ההתקשרות בין המנוח לבין הנתבעת כללו, בין היתר, את המאפיינים הבאים: המנוח דיווח על עצמו כעצמאי לרשויות השונות; המנוח הוא ששכר מצד ג' את המבנה שבו פעלה סוכנות הדואר ושילם לא רק דמי שכירות עבור המבנה, אלא גם חשמל, מים, ארנונה, ועד בית, ניקיון, וכן רכש פוליסת ביטוח; המנוח ביצע את העבודה באופן אישי אולם נעזר גם בבתו ובתובעת לביצוע העבודה; הציוד, הריהוט והמיכון התפעולי בסוכנות סופקו על ידי הנתבעת; המנוח היה כפוף לפיקוח נציג הנתבעת; המנוח נדרש להיות נוכח בסוכנות בשעות ובימים קבועים, בהתאם לקבוע בחוזה בין הצדדים; המנוח לא החתים כרטיס נוכחות; המנוח כן נדרש להודיע מראש במקרה של היעדרות בגין חופשה או מחלה ולמצוא מחליף במקרה כזה; ובעת שהמנוח נעדר מהפעלת הסוכנות בשל נסיעה לחו"ל, מצא מחליף במקומו.

באשר לתמורה ששילמה הנתבעת למנוח עבור עבודתו, אין מחלוקת כי התמורה ששילמה הנתבעת למנוח מדי חודש, שולמה לו כנגד חשבונית מס שהפיק המנוח על שם הנתבעת; התמורה שולמה בהתאם למכירות ולפעילות שבוצעה בסוכנות; מהתמורה החודשית ששולמה למנוח, ניכתה הנתבעת 6% בגין חלקו של המנוח לתגמולים והעבירה סכום זה לקופת גמל יחד עם סכום זהה המשקף את חלקה של הנתבעת לתגמולים; התמורה החודשית ששילמה הנתבעת למנוח כללה מע"מ, אולם לא נוכה ממנה מס הכנסה במקור שכן המנוח המציא לנתבעת אישורים מרשויות המס לפיהם הוא פטור מתשלום מס הכנסה; והתמורה החודשית הממוצעת ששולמה על ידי הנתבעת למנוח בשנה האחרונה לעבודתו, בערכי ברוטו וללא מע"מ, עמדה על 11,560.75 ש"ח.

ביום 29.5.12 אירע ניסיון שוד בסוכנות הדואר בה עבד המנוח. המוסד לביטוח לאומי קבע למנוח 15% נכות צמיתה בגין פריט ליקוי נפשי, בתחולה החל מ-1.3.15, וזאת בגין פגיעה בעבודה מיום 29.5.12. בסוכנות אירעו אירועי שוד קודמים בתאריכים 23.8.07, 10.8.08 ו- 30.12.08. המנוח הוא שהביא את הקשר בינו לבין הנתבעת לידי סיום, במכתבו לנתבעת מיום 5.6.12 (נספח ב' לכתב ההגנה).

לאחר סיום הקשר בין הצדדים, לא שילמה הנתבעת למנוח פיצויי פיטורים. במהלך הקשר בין הצדדים, לא שילמה הנתבעת למנוח דמי הבראה. באשר לדמי הבראה, הסכימו הצדדים כי ככל שיקבע כי המנוח זכאי לדמי הבראה, הרי שיעורם עומד על 3,784 ש"ח.

שמענו את עדותה של התובעת. מטעמה של הנתבעת העידה ימית טרוסט, המכהנת בנתבעת מאז 2003 בתפקיד מנהלת מחלקת סוכנויות באזור הצפון (להלן – טרוסט). לאחר שנתנו את דעתנו לכלל טענות הצדדים ולכלל הראיות שהוצגו בפנינו, באנו לכדי מסקנה כי דין התביעה להתקבל.

בין המנוח לבין הנתבעת שררו יחסי עובד-מעסיק

סעיף 46 לחוק הדואר, התשמ"ו - 1986 (להלן – חוק הדואר) אינו קובע כי בין הנתבעת לבין סוכן דואר מעולם לא ישררו יחסי עובד-מעסיק. אותו סעיף קובע שהנתבעת רשאית לבצע את פעילותה גם באמצעות סוכני דואר שאינם עובדיה השכירים (ע"ע (ארצי) 34362-11-14 שלמי – דואר ישראל בע"מ, פס' 22 (26.9.16) (להלן – ענין שלמי)). לאור זאת, התשובה לשאלה האם המנוח היה עובד שכיר של הנתבעת, תיקבע לפי המבחן המעורב שבמרכזו מבחן ההשתלבות.

באשר לפן החיובי של מבחן ההשתלבות, הרי יש לקבוע כי הוא מתקיים. זאת מאחר והמנוח ביצע פעילות שהיא בליבת עיסוקה של הנתבעת, היינו מתן שירותי דואר – בדיוק מהסוג שניתנים בסניפי דואר ובבתי דואר בהם פועלים עובדיה השכירים של הנתבעת - באמצעות סוכנות של הנתבעת, ולא שימש בכך כגורם חיצוני (סעיף 1(ב) לחוזה). בביצוע פעילותו זו, השתלב המנוח במפעלה של הנתבעת, תוך שהוא כפוף להנחיות ופיקוחה של הנתבעת (ראו, למשל, סעיפים 2(ב)(8) ו- 6(ו) לחוזה; עדות טרוסט בעמודים 16 ו- 18 לפרוטוקול).

באשר לפן השלילי של מבחן ההשתלבות, יש לקבוע כי המנוח לא הפעיל את הסוכנות במסגרת עסק שלו אשר שירת את הנתבעת כגורם חיצוני. קביעתנו זו נסמכת על כך שהמנוח לא נתן שירותים כלשהם לגורמים אחרים אלא לנתבעת; הוא לא הרוויח מייעול העבודה; הוא לא השקיע בציוד ובהון חוזר; וביצע את העבודה בעצמו מבלי שהעסיק עובדים (ע"ע (ארצי) 14122-07-10 מכללת רמת גן – פרייס, פס' 16 (13.9.2012)). נפרט עתה טעמינו אלה.

לא הוכח כי המנוח נתן שירותי הפעלת סוכנות דואר לגורמים אחרים. הוכח בפנינו כי המנוח עבד בסוכנות בהיקף של משרה מלאה. התובעת העידה בענין זה כי המנוח החל לעבוד בשעה 07:00 וסיים לעבוד בשעה 18:30-18:45. היא הסבירה כי עבודתו לא התמצתה רק בשעות בהן היתה הסוכנות פתוחה לקהל, שכן בעת קבלת הקהל לא ניתן לבצע פעולות שונות כגון הזמנת מלאים, יצירת קשר עם בנק הדואר, רישום חבילות המגיעות לסוכנות מדי יום וסידורן במדפים (עדות התובעת בעמוד 11 לפרוטוקול). גרסתה של התובעת נראית סבירה בעינינו, והיא לא נסתרה. אנו קובעים כי המנוח עבד בסוכנות בהיקף של משרה מלאה ולמעלה מזה. משכך, לא יכול היה להעניק שירותים לגורמים אחרים, אלא רק לנתבעת. כפי שעוד יפורט להלן, המנוח לא העסיק עובדים, ולכן גם לא יכול היה לתת שירותים לגורמים אחרים באמצעות עובדיו, אשר כאמור לא העסיק. ממילא לא הוכח כי למנוח היתה התקשרות עם גורם כלשהו פרט לנתבעת (סעיף 63 לתצהיר טרוסט). בנוסף, היקף עבודתו של המנוח בסוכנות – שהיה כאמור בהיקף של משרה מלאה ולמעלה מכך – מחזק את המסקנה כי המנוח השתלב במפעלה של הנתבעת. על כן, יש לדחות את טענת הנתבעת (סעיף 32 לתצהיר טרוסט; סעיף 33 לכתב ההגנה) כי מדובר היה בהיקף שירותים מינימלי המצדיק התקשרות שאין בבסיסה יחסי עובד-מעסיק (השוו: ענין שלמי בפס' 30).

המנוח לא הרוויח מייעול העבודה. זאת מאחר והתמורה החודשית ששולמה לו, נגזרה מכמות הפעולות שביצע. על כך לא היתה מחלוקת. תשלום תמורה באופן שכזה אינו מלמד כי המנוח לא היה עובד שכיר, שכן מדובר בצורת תשלום שכר המקובלת גם אצל עובדים שכירים (סעיף 11 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958). המנוח לא יכול היה להרוויח מייעול העבודה, שכן – בין היתר - לא היתה לו כל יכולת להשפיע לא על תמחור המוצרים והשירותים שנמכרו, לא על מגוון המוצרים והשירותים שנמכרו בסוכנות, ואף לא על מועד פתיחתה של סוכנות הדואר לקהל - אשר נקבעו כולם על ידי הנתבעת (עדות טרוסט בעמודים 16-17 לפרוטוקול; סעיפים 1(ב), 6(ח) ו- 6(ו) לחוזה). בפועל, התברר כי המנוח לא מכר בסוכנות מוצרים ושירותים משלימים למוצרי הנתבעת – כגון דפדפות נייר – אלא מכר רק שירותי משלוח פקס, שהיו בהיקף זניח (עדות התובעת בעמודים 12-13 לפרוטוקול). על כן אנו מוסיפים וקובעים כי הסוכנות לא שימשה עבור המנוח, במקביל להיותה סוכנות דואר, כעסק לשיווק ומכירת מוצרים על ידו שאינם קשורים לנתבעת.

טענת הנתבעת כי המנוח נשא בסיכון של העסק, איננה מקובלת עלינו. מי שניהל את העסק היא הנתבעת אשר שיווקה את מוצריה, קבעה את מחירם, והמנוח היה זרוע שלה שביצעה עבודה עבורה. הוא לא עיצב את השירותים והמוצרים, את מחיריהם ואת אופי מכירתם לציבור. הדרך היחידה שבה היתה למנוח השפעה על רווחי הסוכנות היא בכל הנוגע לעלות שכירת המבנה, לגביה יכול היה המנוח לנהל משא ומתן עם משכירת הנכס. אלא שמאפיין זה של פעילות הסוכנות הוא בעל משקל קטן בהשוואה ליתר מאפייניה, אשר מצביעים כי למנוח לא היתה יכולת להרוויח מייעול העבודה. ממילא השתתפה הנתבעת מדי חודש בחלק מכריע מעלות שכירת המבנה, כך שאף הסיכון הכרוך בגובה דמי השכירות לא הוטל במלואו על המנוח, והוקטן לכדי סיכון זניח. כך, למשל, בגין החודשים 3-4/2011 שילם המנוח דמי שכירות בסך כולל של 3,103 ש"ח (ללא מע"מ), שהם 1,551.50 ש"ח לכל חודש. הנתבעת שיפתה אותו בחודש 3/11 בסך של 1,349.75 ש"ח (ללא מע"מ) בגין עלות השכירות. מדובר בשיפוי בשיעור של כ- 87% (נספח ב' לתצהיר טרוסט – חשבונית מס מספר 2223 של משכירת הנכס; נספח ו' לתצהיר טרוסט – פירוט תשלום לקבלן לחודש 3/11– בפרק "פעולות: אחזקה והתחשבנות סוכן" שם שילמה הנתבעת למנוח, כפי שעשתה מדי חודש, סכום כספי בגין שכירת מבנה הסוכנות). הוכח בפנינו כי המנוח החליט שלא להעתיק את מיקום הסוכנות למקום אחר, על אף היעדר תחושת בטחון אישי בשכונה בה פעלה הסוכנות, וזאת מאחר והדבר לא התאפשר מבחינה כלכלית בשל עלות השכירות, אשר היתה מקזזת את התמורה מהעבודה באופן שהמנוח לא יכול היה להתפרנס (עדות התובעת בעמודים 11 ו- 13 לפרוטוקול). יש לדחות את טענת הנתבעת כי הדבר מצביע על כך שהמנוח הפעיל עסק ושקל שיקולי רווח. אין לשכוח כי במסגרת ההתקשרות עם הנתבעת, קיבל המנוח תמורה חודשית ונשא בעלות השכירות. התמורה החודשית שקיבל לא היתה כה גבוהה עד שניתן היה לצפות ממנו כי יהיה אדיש לגובה השכירות שעליו לשלם. הדבר אינו מצביע על כך שהמנוח ניהל עסק. שקילת שיקולים של הכנסות והוצאות בקשר לעבודה, מאפיינת גם עובדים שכירים.

המנוח לא השקיע בציוד וממילא גם לא בהון חוזר. באשר לציוד, אין מחלוקת כי הציוד, הריהוט והמיכון התפעולי בסוכנות סופקו על ידי הנתבעת. אין טענה – וממילא אין ראיה – כי המנוח נדרש לרכוש מהנתבעת את מלאי הסחורה אשר הוצע למכירה בסוכנות (סעיפים 76-83 לתצהיר טרוסט). ממילא אין מדובר במצב שבו המנוח נדרש להעמיד נזילות כספית לטובת הסוכנות על מנת שתוכל להמשיך לפעול.

הוכח בפנינו כי המנוח הוא אשר הפעיל את הסוכנות לבדו. לשם הפעלתה, הוא לא העסיק עובדים שכירים. הטעם לכך היה שהעסקת עובדים לשם הפעלת הסוכנות לא השתלמה למנוח מבחינה כלכלית. כך העידה התובעת, וגרסתה לא נסתרה (עדותה בעמודים 11-12 לפרוטוקול). כך, למשל, הנתבעת לא הציגה אסמכתה כלשהי – למשל דו"ח של המוסד לביטוח לאומי - המעידה כי המנוח העסיק עובדים שכירים. גרסת התובעת סבירה בשים לב לתמורה החודשית ששולמה למנוח – בשנה האחרונה עמדה זו על ממוצע חודשי של כ- 11,500 ש"ח – שאינה תמורה כה גבוהה המצדיקה מבחינה כלכלית להעסיק עובד שכיר בסוכנות.

נכון הדבר כי היו מקרים שבהם נעדר המנוח מהסוכנות, ואז החליפו אותו אנשים אחרים בהפעלת הסוכנות. היעדרויות אלו היו בשל מחלה - כעשר פעמים במהלך כל תקופת הקשר בין המנוח לנתבעת - או בשל נסיעה לחו"ל אחת לשנה. בעת מחלה, התובעת היא שהחליפה את המנוח בסוכנות. בעת נסיעה לחו"ל, היתה זו בתם של התובעת והמנוח שהחליפה את המנוח בסוכנות, וכאשר הבת לא יכלה לעשות זאת, המנוח לקח עובדת שתעשה זאת. בנוסף, התובעת היתה מסייעת למנוח בסוכנות 5-6 פעמים בחודש, ביניהם בימים 14-15 לחודש שהם ימי המע"מ (עדות התובעת בעמודים 11-12 לפרוטוקול). בכל הנוגע לעזרה שקיבל המנוח מהתובעת ומבתו, הרי מדובר בעזרה משפחתית בהיקף נמוך, בגינה לא שילם המנוח שכר לא לתובעת ולא לבת, ואין לראות בכך העסקה של עובדים שכירים על ידי המנוח לצורך הפעלת הסוכנות (עב"ל (ארצי) 20105/96 יהלום – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 603, 616 (2001)). העובדה כי בעת היעדרות עקב מחלה או נסיעה לחו"ל הוחלף המנוח על ידי התובעת, בתו או אדם אחר – אינה מביאה למסקנה כי המנוח העסיק עובדים שכירים בצורה שמלמדת כי נתן לנתבעת שירותים באמצעות עסק שלו. זאת מאחר והזכות של המנוח להיעדר מהעבודה בשל מחלה או חופשה, היא זכות קוגנטית, ועצם מציאת מחליפים שיאפשרו את הפעלת הסוכנות במועדים אלו, היתה מחוייבת המציאות כדי לאפשר למנוח מימושה של זכות זו (ע"ע (ארצי) 52621-06-15 שולמן – חברת דואר ישראל בע"מ, פס' 14 (18.5.2017)).

התובעת הסבירה בעדותה כי אחיה שמעון ארזי - שהיה גמלאי בתקופה הרלוונטית - היה מגיע לסוכנות מדי אחר הצהריים בשעות 17:30-18:30 כדי לשהות עם המנוח, על מנת לתת למנוח תחושת בטחון אישי טובה יותר, עקב המצב בשכונה (עדות התובעת בעמוד 14 לפרוטוקול). גרסת התובעת לא נסתרה, והיא אף עולה בקנה אחד עם מכתב ששלח המנוח לחברת ביטוח (צורף לתצהיר המשלים של טרוסט) בקשר לאירוע שבו בעט אדם בדלת הזכוכית של הסוכנות. באותו מכתב כתב המנוח כי "ביום 18.7.11 בסביבות השעה 18:05 לאחר שעות הפעילות בסוכנות הדואר, כאשר הדלתות נעולות, הופיע אדם המוכר לי וביקש להיכנס לדואר ולקבל שרות. באותה עת, נכחתי אני – א' ל', בעל הסוכנות וגיסי שמעון ארזי אשר דרך קבע מגיע לסוכנות הדואר בשעות הסגירה על מנת שלא אהיה לבד בשעות אלו מטעמי בטחון. ....". אנו קובעים כי שמעון ארזי לא ביצע עבודה כלשהי בסוכנות ולא הועסק על ידי התובע כעובד שכיר. מדובר היה בעזרה משפחתית שמטרתה ליתן למנוח תחושת בטחון טובה יותר, ויש לשבח את ארזי על נכונותו לעשות זאת.

חיזוק לכך כי המנוח לא העסיק עובדים שכירים בסוכנות, ניתן למצוא בכך שהנתבעת לא הביאה לעדות גורם מוסמך מטעמה שיעיד כי ראה בסוכנות עובדים שכירים של המנוח. בענין זה יש ליתן את הדעת כי בין המנוח לבין הנתבעת שררה התקשרות ארוכת שנים, ונציגי הנתבעת – ביניהם טרוסט - עמדו בקשר שוטף עם המנוח ואף ביקרו מעת לעת בסוכנות (עדות טרוסט בעמודים 14-15 לפרוטוקול). ככל שהמנוח היה מעסיק עובדים שכירים בסוכנות, היו נציגי הנתבעת עדים לכך במהלך ביקוריהם בסוכנות, ומן הסתם יכלו להעיד על כך בהליך כאן. הדבר לא נעשה ויש בו להחליש מטענת הנתבעת כי המנוח העסיק עובדים שכירים בסוכנות. לאור זאת, יש לדחות את טענת הנתבעת כי מועד הגשת התביעה נעשה בשיהוי שגרם לה נזק ראייתי. כאמור, לא נגרם כל נזק ראייתי בענין זה, שכן לו העסיק המנוח עובדים שכירים, היו נציגי הנתבעת זוכרים זאת.

אשר על כן, יש לקבוע כי המנוח ביצע את העבודה בסוכנות בעצמו. לכך מתווספת עובדה אחרת, והיא כי הוא ביצע עבודה זו במשך תקופה ארוכה, ומדובר היה בעבודה - שהתמורה לה התקבלה אך ורק מהנתבעת ולא מגורם אחר כלשהו - שעליה הסתמך לפרנסתו. נסיבות אלו מחזקות את המסקנה כי מדובר היה בעובד שכיר, ולא במי שסיפק לנתבעת שירותים באמצעות עסק פרטי.

נכון שהמנוח והנתבעת התקשרו בהסכם שם נקבע כי לא יראו בו עובד של הנתבעת, ואין טענה כי המנוח לא היה מודע לכך (עדות התובעת בעמוד 10 לפרוטוקול; המבוא וסעיף 10 לחוזה). נכון גם כי המנוח שילם דמי שכירות, אם כי שופה על כך מהנתבעת בחלק גדול מהתשלום. בנוסף, המנוח הוא שרכש ביטוח למבנה הסוכנות; היה חבר בארגון סוכני הדואר (סעיף 58 לתצהיר טרוסט); קיבל מהנתבעת את התמורה החודשית שלא כנגד תלוש שכר אלא כנגד חשבונית מס; דיווח לרשויות על עצמו כעצמאי; ובמסגרת הליך משפטי בו הוגשה תביעה נזיקית על ידי מי שביקר בסוכנות בשל פציעה מדלת זכוכית שבסוכנות, הציג עצמו המנוח כמי שהפעיל את הסוכנות, ולא ציין אז כי הוא עובד שכיר של הנתבעת (תצהיר המנוח מחודש 7/16 שצורף לתצהירה המשלים של טרוסט). אלא שבכל אלה אין ללמד כי לא שררו יחסי עובד-מעסיק בין המנוח לבין הנתבעת. מאפיינים אלה נבעו כולם מקביעת הנתבעת כי ההתקשרות בינה לבין המנוח תהיה מסוג רוכש שירותים מול קבלן, והם אינם סותרים את המסקנה כי שררו בין הצדדים יחסי עובד-מעסיק. זאת, בהינתן כי מבחן ההשתלבות ויתר הסממנים מצביעים כי התקיימו יחסים כאלה (ענין שלמי, פס' 34). בכל מקרה, משקלם של המאפיינים שפירטנו לעיל, אינו גובר על יתר הסימנים המצביעים כי המנוח היה עובד שכיר של הנתבעת.

יש לדחות את טענת הנתבעת כי ההתקשרות בינה לבין המנוח היתה של זכיינות. המילה זכיינות, היא כשלעצמה אינה שוללת קיומם של יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים, שכן הדבר יקבע בהתאם לנסיבות של כל מקרה (ע"ע (ארצי) 156/99 שרייבר – טופר מפעלי אופנה (1997) בע"מ, פס' 15 (2.7.2000)). במקרה כאן, הצדדים כלל לא הכתירו את יחסיהם כעסקת זכיינות. בנוסף, המנוח לא נדרש לשלם לנתבעת סכום חד פעמי כנגד הזכות להפעיל את הסוכנות, ואף לא נדרש לשלם לה סכום עתי הנגזר ממחזור העסקים של הסוכנות. הנתבעת, מנגד, לא התחייבה לתת למנוח בלעדיות בטריטוריה מסויימת (ע"א 4232/13 אנגלו סכסון סוכנות לנכסים בע"מ נ' בלום, פס' 12 ו- 15 (29.1.2015)). כל אלה מחלישים מטענת הנתבעת ומביאים לדחייתה.

מה היה שכרו של המנוח אילו הגדירו הצדדים את יחסיהם מלכתחילה כיחסי עובד-מעסיק

משקבענו כי בין הצדדים שררו יחסי עובד-מעסיק, יש להוסיף ולקבוע כי בעת ההתקשרות עם הנתבעת, לא נתנה הנתבעת למנוח אפשרות לבחור בין ביצוע העבודה כעובד שכיר או ביצועה כקבלן עצמאי. הנתבעת אינה טוענת כי הוצעה למנוח הצעה כזו, והדבר גם אינו נזכר כלל בחוזה. חרף זאת, לאור הוראת סעיף 46 לחוק הדואר, ניתן לקבוע כי שררה אי בהירות בזמן אמת באשר לטיב היחסים בין הצדדים, ועל כן אין להחיל את הגישה ההרתעתית. תחת זאת, את זכויותיו של המנוח כעובד שכיר, יש לחשב בהתאם לשכר שהיה משתכר אילו הוגדר מעמדו מלכתחילה על ידי הצדדים כעובד שכיר (ע"ע (ארצי) 3575-10-11 עמיר - חברת החדשות הישראלית בע"מ, פס' 23 לחוות דעתו של הנשיא פליטמן (21.1.2015) (להלן – ענין עמיר)).

הנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה בענין זה, והציגה תלושי שכר ממספר חודשים בשנת 2012 של עובד שכיר שלה בשם א', המועסק בתפקיד מנהל סניף דואר בחיפה, בשכונה סמוכה למקום בו פעלה הסוכנות שהפעיל המנוח. לא' ותק לשכר של 19 שנים, הדומה לותק של המנוח, והוא מועסק על פי הוראות ההסכם הקיבוצי החל בנתבעת. בסניף שאותו הוא מנהל, עובדים תחתיו 2-3 עובדים. הפעילות של סניף הדואר שמנהל א' דומה לפעילות בסוכנות (עדות טרוסט בעמוד 18 לפרוטוקול; נספח ח' לתצהירה; נספח ה' לכתב ההגנה). גרסתה של טרוסט, כי א' הוא העובד בעל המאפיינים הדומים ביותר למנוח ולעבודה שביצע, לא נסתרה. אנו קובעים, כי לו הועסק המנוח כעובד שכיר של הנתבעת, היה משתכר בסוף תקופת עבודתו – בשנת 2012 – שכר זהה לזה של א'.

לעניינינו רלוונטית השאלה מהו השכר הקובע לפיצויי פיטורים של המנוח, לו השתכר כעובד שכיר של הנתבעת. הנתבעת מסבירה כי מדובר בשכר הפנסיוני. עיון בתלוש השכר של א' לחודש 12/12, מעלה ששכר זה עומד על 6,241 ש"ח. הוא דומה בערכו לסכום שכר היסוד והתוספות הקבועות, אך אינו כולל בחובו החזרי הוצאות ששולמו לא' וכן גמול עבודה בשעות נוספות ששולם באותו חודש. בכך נראה כי הנתון של השכר הפנסיוני בתלוש השכר עולה בקנה אחד עם הוראות תקנה 1 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד – 1964. לאור זאת, אנו מקבלים את טענת הנתבעת וקובעים כי שכרו הקובע של המנוח לצורך חישוב פיצויי פיטורים עומד על 6,241 ש"ח. גובהם של פיצויי הפיטורים, ככל שזכאי להם, עומד על 99,856 ש"ח (שהם השכר הקובע כפול 16 שנות עבודה).

דמי הבראה

לא היתה מחלוקת כי ככל שיקבע שהמנוח היה עובד שכיר של הנתבעת, הוא זכאי לדמי הבראה בסך 3,784 ש"ח. משכך, אנו פוסקים לתובעת סך של 3,784 ש"ח בגין דמי הבראה שהגיעו למנוח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.12, הוא המועד בו אמור היה הסכום להיות משולם למנוח.

פיצויי פיטורים

המנוח הוא שהתפטר. משכך, הנטל על התובעת להראות כי על אף ההתפטרות, יש לזכותה בפיצויי פיטורים. לטעמנו, התובעת עמדה בנטל זה.

יש לזכור כי המנוח התפטר בסמוך לאחר שחווה ניסיון שוד בסוכנות ביום 29.5.12 ולאחר שבעבר היו נסיונות שוד קודמים. על ניסיונות שוד אלה לא היתה מחלוקת עובדתית. עוד יש לזכור כי הסוכנות פעלה בשכונה שהמנוח לא חש בה בטחון, בעיקר בשעות הערב, והדבר הביאו לכך שיבקש מאחיה של התובעת, שמעון, לשהות לצידו בסוכנות בשעות אחר הצהריים רק לשם הגברת תחושת הבטחון. שוכנענו כי המנוח התפטר בשל נסיון השוד מיום 29.5.12 אשר היווה מבחינתו הקש ששבר את גב הגמל. המנוח כתב זאת במפורש במכתב ההתפטרות מיום 5.6.12 (נספח ג' לתצהיר התובעת) עת ציין כי "עקב המצב לאחרונה והשוד האחרון שהוא כבר שישי במספר שעברתי איני מסוגל יותר לעמוד בפחדים ובסיוטים אשר עוברים עלי ולתפקד כראוי". הוא הוסיף גם כי "לכן אני מודיע לכם שאני במצב הזה מפסיק להפעיל את הסוכנות...". חיזוק לכך שסיבת ההתפטרות היתה נסיון השוד ומצב הבטחון בסוכנות, ניתן ללמוד הן מעדות התובעת והן מהליכים שניהל המנוח לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי). התובעת העידה כי המנוח היה בטראומה מניסיונות השוד, והנסיון האחרון גרם לו שלא יכול היה עוד לעמוד בכך (עדות התובעת בעמוד 13 לפרוטוקול). בנוסף, למנוח נקבעה בשל האירוע מיום 29.5.12 נכות נפשית בשיעור של 15% כנפגע עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי (סעיף 18 ונספח ו' לתצהיר התובעת).

שוכנענו כי המנוח התפטר רק לאחר שהגיע למסקנה כי אינו יכול עוד לעמוד, מבחינה נפשית, בהפעלת הסוכנות, וזאת לאור מצב הבטחון בשכונה. התובעת הסבירה כי לא ניתן היה להעתיק את הסוכנות למקום אחר, שכן הדבר לא היה כדאי מבחינה כלכלית (עדות התובעת בעמוד 13 לפרוטוקול). גרסתה לא נסתרה. הנתבעת, מנגד, לא נקטה בפעולות כלשהן כדי להגביר את תחושת הבטחון של המנוח באופן קבוע. ספק אם הנתבעת יכולה היתה להגביר את תחושת הבטחון האישי של המנוח, לאור המיקום בו פעלה הסוכנות. לאור זאת, אין לזקוף לחובת המנוח את העובדה כי לא נתן לנתבעת התראה והזדמנות לתקן את המצב טרם התפטרותו. נכון שבמכתב מיום 31.5.19 של מנהל הבטחון והמבצעים של הנתבעת במרחב חיפה והצפון (נספח ט' לתצהיר טרוסט) נרשם כי יוצב בסוכנות מאבטח לזמן קצוב. אלא שלא מדובר בפתרון קבע, אלא רק לזמן קצוב, והדבר רק מחזק את המסקנה כי המנוח רשאי היה להתפטר מבלי לתת קודם לכן התראה לנתבעת ולדרוש ממנה להגביר את בטחונו האישי.

משכך, יש לקבוע כי נסיון השוד מיום 29.5.12 – אשר בא על רקע תחושת בטחון רעועה שחש המנוח בשכונה בה פעלה הסוכנות – הוא שהביא את המנוח להתפטר. מדובר היה בנסיבות שהוא עצמו לא יכול היה לשנותן, וגם הנתבעת לא פעלה לשנותן וספק אם יכולה היתה לשנותן. אין לחייב עובד שחש סכנה לשלמותו הגופנית, להמשיך לעבוד בסביבה מסוכנת. מדובר בסיבות ביחסי העבודה שבהן אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו ולכן זכאי היה המנוח לפיצויי פיטורים (סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963). לאור זאת, אנו פוסקים לתובעת פיצויי פיטורים בסך 99,856 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.9.12, הוא המועד בו אמור היה הסכום להיות משולם למנוח.

טענת הקיזוז

יש לדחות את טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת (סעיפים 44-48 לכתב ההגנה). שכרו של המנוח – לו היתה הנתבעת מגדירה אותו בזמן אמת עובד שכיר – היה עומד בחודש 12/12 על שכר ברוטו של 11,781.44 ש"ח. זהו שכרו של א' (נספח ח' לתצהיר טרוסט). אין להביא בחשבון רק את שכרו הקובע של א' לפיצויי פיטורים או להפרשות לפנסיה, שכן לא זה השכר המלא שהשתכר באותו חודש. השכר המלא כולל גם גמול עבודה בשעות נוספות והחזרי הוצאות, שאותם היה משתכר גם המנוח, אשר קבענו כי עבד בהיקף של משרה מלאה ואף למעלה מזה.

כאשר מוסיפים לשכר זה - לאחר הפחתת סך של 5,074.52 ש"ח ששולמו בגין החזר הוצאות נסיעה, כלכלה, טלפון וגמול עבודה בשעות נוספות - את עלות המעסיק (8.33% פיצויי פיטורים; 4% דמי חופשה; 6% הפרשות לגמל; ו- 2.5% דמי הבראה) (ראו ענין עמיר בפס' 28), מתקבלת עלות מעסיק של 8,103.97 ש"ח (שהם שכר של 6,706.92 ש"ח כפול 1.2083). לסכום זה יש להוסיף את החזרי ההוצאות וגמול עבודה בשעות נוספות, כך שמתקבלת עלות מעסיק של 13,178.49 ש"ח. עלות מעסיק זו גבוהה מהתמורה החודשית הממוצעת ששולמה למנוח בשנת 2012, ולכן אין פער לטובת המנוח שאותו ניתן לקזז כנגד הזכויות הכספיות שפסקנו לתובעת כאן.

סיכום

לאור האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעת, תוך 30 ימים מעת שיומצא פסק הדין לנתבעת, את הסכומים הבאים:

• פיצויי פיטורים בסך 99,856 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.9.12.

• דמי הבראה בסך של 3,784 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.12.

   

בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בגין הליך זה בסך כולל של 1,000 ש"ח וכן בשכ"ט ב"כ התובעת בסך כולל של 10,000 ש"ח. סכומים אלו ישולמו לתובעת תוך 30 ימים מעת שיומצא פסק הדין לתובעת.

לצדדים מוקנית, תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק הדין, זכות לערער עליו בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום, כ"ב חשוון תש"פ, (20 נובמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.