י.ש. נ' ניצנים בניין והשקעות בע"מ ואח'

 נציגת ציבור (מעסיקים) גב' שלומית לוי

1. לפנינו תביעתו של מר י.ש (להלן - התובע) כנגד הנתבעים, במסגרתה עתר לתשלום בגין זכויות שונות הנובעות לטענתו מתקופת עבודתו אצל הנתבעים וסיומה.

   רקע

2. התובע מהנדס בניין במקצועו ומנהל עבודה מוסמך בהכשרתו. התובע הועסק על ידי ניצנים בניין והשקעות בע"מ, חברה קבלנית לבנייה, המתמחה בייזום, ניהול וביצוע עבודות שיפוץ ובנייה (להלן – נתבעת 1). התובע הועסק בתחום התמחותו באתרים שונים בהם ביצעה נתבעת 1 עבודות בנייה.

    

3. ניצנים אחזקות ופיננסים בע"מ הינה בעלת המניות היחידה בנתבעת 1 (להלן – נתבעת 2).

    

4. הנתבע 3, מר מאיר בנימין דוידי הוא מנהל בנתבעת 1 (להלן – מר דוידי).

    

5. הנתבעת 4, גב' ורד דוד, היא רעייתו של מר דוידי ומשמשת כדירקטורית בנתבעת 2 ובעלת המניות העיקרית בה (להלן – גב' דוד או נתבעת 4).

    

6. אין מחלוקת בין הצדדים כי על עבודתו של התובע חל צו ההרחבה בענף הבנייה, התשתיות, צמ"ה, עבודות ציבוריות ושיפוצים- 2015 (להלן - הצו), וכי יש לחשב את זכויותיו על פיו.

    

    

    

   העדים

7. בימים 6.12.21 וכן 11.1.22 התקיימו דיוני הוכחות.

8. מטעם התובע העידה גב' א.ש, רעיית התובע (להלן - גב' ש), וכן התובע בעצמו.

9. מטעם הנתבעים העיד מר דוידי, וכן מר אורי רפלוביץ אשר שימש כמנהל פרויקטים בנתבעת 1 (להלן - מר רפלוביץ).

   השאלות השנויות במחלוקת:

10. האם זכאי התובע לפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד?

11. מהי תקופת העסקת התובע?

12. מהו שכר התובע במהלך תקופת העסקתו בנתבעת 1?

13. האם זכאי התובע לתשלום שכר בעד חודש אפריל 2019?

14. מהן שעות עבודתו של התובע והאם זכאי הוא לגמול בגין עבודה בשעות נוספות?

15. האם יחסי העבודה הסתיימו בנסיבות המזכות את התובע בפיצויים בגין פיטורין שלא כדין עקב מצב רפואי, אי עריכת שימוע, דמי הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורין?

16. האם זכאי התובע לפיצוי בגין אי מתן תלושי שכר?

17. האם זכאי התובע לתשלומים חלף הפקדות לקרן פנסיה?

18. האם זכאי התובע לתשלום חלף הפקדות לקרן השתלמות?

19. האם זכאי התובע לדמי כלכלה?

20. האם זכאי התובע לדמי חופשה?

21. האם זכאי התובע להחזר דמי הבראה?

22. האם יש לבצע הרמת מסך כנגד נתבעים 4-2?

    דיון והכרעה

23. לאחר ששקלנו את מכלול טענות הצדדים ומסמכי התיק שוכנענו כי דין התביעה להתקבל בחלקה, כפי שיפורט בהרחבה להלן.

    אי מסירת הודעה לעובד

24. חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס״ב-2002 (להלן - חוק הודעה לעובד) מטיל על המעסיק את החובה למסור לעובד תוך 30 יום ממועד תחילת עבודתו, הודעה המפרטת את תנאי עבודתו. סעיף 5 לחוק הודעה לעובד קובע כי לבית הדין סמכות לפסוק פיצויי בשל הפרת הוראות החוק, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין, בסכום שלא יעלה על 15,000 ₪. הוראת הסעיף מקנה לבית הדין אפשרות לפסוק פיצויים בסכום אחר, מטעמים מיוחדים שיירשמו.

     

25. בית הדין הארצי בפסיקתו עמד על חשיבות מתן ההודעה לעובד על ידי המעסיקים וקבע כדלקמן:

    "החוק אינו מסתפק בהטלת חובה כללית ומפרט את העניינים שיש לכלול בהודעה כאמור, את צורת ההודעה, וכן חובה להודיע על שינויים, ככל שיחולו, בתנאי העבודה. ב. הדרישה למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי עבודתו אינה עניין טכני, אלא מהווה חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ביחסי העבודה. בין תכליותיה – ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו; לייתר אי הבנות או סימני שאלה ביחס לתנאי העבודה; ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה המוסכמים. ג. הפרתו של חוק הודעה לעובד מהווה עבירה פלילית, אך יש לה גם השלכות במערכת היחסים המשפטית שבין העובד למעסיק. כך, וכדוגמא, הפרת החוק עשויה להעביר את הנטל למעסיק, ככל שקיימת מחלוקת על תנאי העבודה. בנוסף, עצם הפרת החוק אפשר שתגרום לנזק לא ממוני שהעובד זכאי לפיצוי בגינו – מבלי שמוטלת עליו חובה להוכיח נזק ממוני או קונקרטי לצורך כך."

    [ע"ע 154/10 (ארצי) קלרה שניידר – ניצנים אבטחה בע"מ (3.5.11)].

     

26. התובע הצהיר כי לא קיבל לידיו הודעה בדבר פירוט תנאי עבודתו או הודעה על שינוי בתנאי עבודתו בהתאם לחוק הודעה לעובד (סעיף 14 לתצהירו של התובע) וכן לא נחתם הסכם העסקה בין הצדדים ובהתאם תבע פיצוי בגובה של 5,000 ₪ בגין רכיב זה. לטענתו, הנתבעת פעלה בעורמה על מנת לטשטש את תנאי העסקתו כדי לגרום לאי וודאות בעניין רכיבי שכרו. עוד טען התובע כי הסכמי העבודה אשר צורפו לתצהיר גילוי מסמכים מטעם הנתבעים הינם הסכמים לא חתומים ומעולם לא הוצגו בפניו, לא לפני תחילת העסקתו ולא לאחר מכן, והובאו לידיעתו לראשונה במסגרת תצהיר הנתבעים(ר' סעיפים 41-38 לתצהירו של התובע).

     

27. לטענת הנתבעים, התובע ידע היטב את תנאי עבודתו ואף נחתם עמו הסכם עבודה אישי אשר התובע לא התכחש אליו (סעיף 22 לסיכומי הנתבעים).

     

28. עיון בחומר הראיות מעלה כי טענת הנתבעים אודות חתימת הצדדים על הסכמי עבודה נאמרה בעלמא וכן לא נתמכה בתצהיר. כמו כן, על אף שהנתבעים טוענים כי נחתם עם התובע הסכם עבודה (טענה שהוכחשה על ידי התובע), הוצגו שני הסכמי עבודה בלתי חתומים על ידי התובע, הכוללים את חתימת נתבעת 1 בלבד. ברי, כי אין בכך כדי להוות כל אינדיקציה להוכחת טענת הנתבעים. כמו כן, הנתבעים אינם מכחישים כי לא מסרו 'הודעה לעובד' לתובע כמתחייב לפי דין. יובהר כי על הנתבעים מוטלת חובה למסור לעובד פרטים באשר לשכר העבודה, שעות העבודה וכד' על מנת שהעובד יהיה ער ומודע לזכויותיו. בנוסף, יש במסירת הודעה בכתב על תנאי העסקה כדי לצמצם מחלוקות בין העובד למעסיק.

     

29. בשל חשיבות מסירת הודעה כאמור לתובע, אשר הייתה יכולה לייתר חלק מהותי מהסוגיות השנויות במחלוקות בין הצדדים, ומשזו לא נמסרה לתובע כנדרש, מצאנו לפסוק סך של 5,000 ₪ בגין רכיב זה.

     

     

     

    תקופת ההעסקה

30. הצדדים חלוקים בעניין תקופת העסקת התובע בשורות הנתבעת 1. לטענת התובע, תקופת העסקתו החלה בחודש 4/14 ועד לחודש 4/15, עת פוטר לטענתו על ידי נתבעת 1. כשנה לאחר מכן, ביום 11.5.16 שב התובע לעבודתו אצל נתבעת 1 וזאת עד ליום 30.4.19, עת פוטר שנית. סך הכל טוען התובע כי עבד בשורות נתבעת 1 משך 3 שנים ו-11 חודשים, שהינם 47 חודשים. עוד נטען כי תלושי השכר אינם משקפים את עבודתו בפועל.

     

31. הנתבעים טענו כי התובע הועסק החל מיום 5/14 ועד ליום 5/15 כאשר התובע ביקש לסיים את עבודתו בנתבעת 1 ביוזמתו. למעלה משנה ממועד התפטרותו בחודש 6/16 שב התובע לעבודתו עד לחודש 7/18, לאחר שביקש לסיים עבודתו שנית. חמישה חודשים לאחר מכן, בחודש 11/18 שב התובע לעבודתו ועבד עד לחודש 3/19, לאחריו התפטר מעבודתו.

     

32. אם כן, מחלוקת ניטשת בין הצדדים, לא רק באשר למשך תקופת ההעסקה אלא גם באשר למועד תחילת העסקת התובע. כלל ידוע הוא כי, נטל הוכחת תקופת העסקה רובץ על כתפי העובד [דב"ע נד/3-23 חיים פרינץ נ' נתי גפן ואח', כו(1) 547]. סעיף 2(א)(2) לחוק הודעה לעובד קובע כי על המעסיק למסור לעובד פרטים בדבר תנאי עבודתו לרבות, תאריך תחילת עבודתו. סעיף 5א לחוק הודעה לעובד העביר את נטל ההוכחה בסוגיות שונות אל המעסיק וכלשון הסעיף:

     

    "בתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971."

     

33. כאמור לעיל, הנתבעת לא סיפקה לתובע 'הודעה לעובד' ומשכך נטל ההוכחה הועבר לכתפיה בכל הנוגע למועד תחילת עבודת התובע. תלושי השכר אשר צורפו לתצהיר גילוי מסמכים מאת הנתבעים אכן תואמים את גרסתם לפיה התובע עבד החל מחודש 5/14 ועד לחודש 5/15, לאחר מכן עבד שנה מחודש 6/16 עד חודש 7/18, ולבסוף עבד תקופה נוספת מחודש 11/18 ועד לחודש 3/19.

     

34. עיון בטפסי 106 שהוצגו על ידי הנתבעים במסגרת כתב ההגנה מעלים כי התובע עבד בחודשים 5/14 עד 5/15, 6/16 עד 7/18, וכן 11/18 עד 3/19, הכל בהתאם לנקוב בתלושי השכר ובהתאם לגרסת הנתבעים.

     

35. כמו כן, עיון בפירוט המצוי במוסד לביטוח לאומי תומך בטענות הנתבעים ומעלה כי התובע עבד בשורות נתבעת 1 בחודשים הבאים: 1.5.14 עד 31.5.15, לאחר מכן בחודשים 1.6.16 ועד 12.7.18 ולבסוף בחודשים 1.11.18 ועד 31.3.19 (נספח 6 לתצהירו של התובע).

     

36. עם זאת, התיעוד הנקוב לעיל מבוסס על דיווחים שנמסרו על ידי נתבעת 1 כאשר התובע טוען כי אין בהם כדי לשקף את עבודתו בפועל על כן, עלינו לתור אחר אסמכתאות נוספות בעניין זה. התובע צירף מספר ראיות שיש בהן כדי לאשר את גרסתו לפיה עבד תקופה ארוכה מהתקופה שהוצגה או דווחה על ידי הנתבעים:

     

    • עיון בפירוט המצוי במשרד התמ"ת מעלה כי התובע היה רשום כמנהל עבודה באתרים שונים, בחלקם בחודשים חופפים, ובסך הכל בחודשים הבאים: 15.4.14 ועד 15.5.15, 26.5.16 ועד 30.4.19 באופן רציף (ר' נספח 7 לתצהירו של התובע).

       

    • התובע טען לרצף העסקה בשנת 2018, על אף שקיבל מכתב פיטורין (ר' נספח 4 לתצהירו של התובע), וכי המשיך לעבוד בפועל. זאת ועוד, התובע צירף לתצהירו תדפיסי חשבון בנק מהם עולה כי הוא קיבל לידיו משכורת בחלק מן החודשים בהם נטען כי לא עבד בסכומים זהים לחודשים הסמוכים בהם אין מחלוקת כי עבד: כך בחודש אוגוסט 2018 וכן אוקטובר 2018 (נספח 5 לתצהירו של התובע).

       

    • התובע טען כי סיים עבודתו בחודש אפריל 2019 (ולא במרץ 2019 כטענת הנתבעים), ותמך טענתו זו בנספחים 8 ו-9 לתצהירו, לפיהם נתבעת 1 הודיעה במכתב מיום 8.4.19 לאחד מלקוחותיה כי עליה לתאם עבודה באתר עם התובע וזאת עבור עבודת פירוק עגורן ביום 18.4.19. בנוסף, התובע צירף התכתבויות ערות בינו לבין מר דוידי במהלך חודש אפריל 2019 בענייני עבודה.

       

37. אשר לתחילת עבודת התובע אצל הנתבעים, התובע הצהיר כי החל לעבוד אצל נתבעת 1 ביום 15.4.14. בנוסף, התובע העיד בפנינו כי התחיל עבודתו בחודש אפריל 2014 (פרוטוקול מיום 6.12.21, ע"מ 9, שורות 14-13).

     

38. אשר לתקופת העבודה בשנת 2018, התובע הצהיר כי ביום 12.6.18 הודיעה לו נתבעת 1 על פיטוריו וכי הוא עתיד לסיים עבודתו ביום 12.7.18. עם זאת, לדבריו, חזרה בה הנתבעת מפיטוריו על כן עבד באופן סדיר בחודשים יולי עד אוקטובר 2018 וכן קיבל שכר בגין עבודתו (סעיף 18 לתצהירו של התובע). הדברים האמורים נתמכים בעדות התובע:

     

    "ש. מתי סיימת לעבוד?

    ת. בתקופה השנייה היה גם כן איזה שהוא אירוע ב 2018, פיטורים תורנים הוא מיד חזר בו הוא התנצל והמשכתי לעבוד.

    ש. כמה זמן לא עבדת?

    ת. עבדתי כל הזמן.

    ש. בסעיף 18 אתה אומר שאתה לא עבדת?

    ת. כן ככה הוא קבע אבל אני המשכתי לעבוד.

    ש. מה קרה ב 3.5 חודשים , למה לא קיבלת תלושי שכר?

    ת. כתוב פה עבדתי באופן סדיר אצל הנתבע וקיבלתי שכר, למה אתה מטעה אותי.

    ש. למה לא קיבלת תלושי שכר?

    ת. תשאל אותם. רואים שבחשבון נכנס כסף ואני גם מציין את זה."

    (פרוטוקול, ע"מ 12, שורות 18-8).

     

39. נציין כי אל מול עדות התובע נצבת עדות נציג הנתבעת ביחס לתקופת העסקת התובע בשנת 2018, אשר הייתה רווית סתירות וחוסר בהירות וזאת בלשון המעטה , וכך העיד הוא:

     

    "ש. ב12.6.18 אני אומרת שפיטרת אותו ואתה אומר שהוא התפטר, ובסופו של דבר הוא המשיך לעבוד נכון?

    ת. אז המסמך לא רלוונטי כי הוא המשיך לעבוד.

    ש. תאשר שהוא המשיך לעבוד?

    ת. אני לא יודע. אם את מציגה מכתב שפיטרתי אותו למה את טוענת שהוא המשיך לעבוד. אני לא זוכר את הרצף , אני זוכר שהוא המשיך לעבוד אני לא זוכר מתי, הוא רצה פרק זמן לקבל דמי אבטלה.

    ש. מפנה לנספח 7?

    ת. לא רלוונטי , מה שרלוונטי זה תלושי שכר פעם עשירית . תודה!

    ש. אתה דיווחת מ 15.7 עד 30.4 למה השארת אותו רשום אם פיטרת אותו?

    ת. הוא ביקש מכתב פיטורים לפרק זמן קצר, ואחרי זה חזר לעבוד בבאר יעקב , במועד הזה הוא עבד בפרויקט אחר בתל אביב , אמרתי לו שאני רוצה שהוא יעבור לפרויקט בבאר יעקב אמר לי שהוא לא מוכן , רק אם אשלם לו את כל הפיצויים ואת כל התנאים שאני איישר איתו קו ואז הוא יעבור לבאר יעקב וכך נעשה, שהוא עבר לבאר יעקב דיווחתי עליו.

    ש. אתה טוען בסעיף 5 לתצהירך שהיה נתק של 5 חודשים אבל אתה רשמת אותו ב 15.7.18 כמנהל עבודה באתר שלך בדיוק שאתה טוען שהיה נתק?

    ת. אני טוען שהיה נתק ואני לא זוכר כמה חודשים הוא היה.

    ש. אז אם היה נתק איך אתה רושם אותו בדיוק ב 5 חודשים באתר?

    ת. אני לא יודע איך זה נרשם ויכול להיות שהוא נרשם מראש בהסכמה. רישומים הם לא סתם מי שחותם על הרישומים זה מנהל עבודה וגם החברה ומה שקובע זה תלושי שכר לעניין השכר ואם הוא לא היה מקבל תלוש שכר הוא היה מלין על זה.

    ש. איך החברה דיווחה עליו כמנהל שיש נתק?

    ת. אם זה נעשה לא בטוח שהוא עבד. אני לא זוכר."

    (פרוטוקול מיום 6.12.21, ע"מ 19, שורות 31-9, ההדגשות אינן במקור).

     

40. בנוגע לדיווח למשרד התמ"ת העיד נציג הנתבעת 1 כדלהלן:

     

    "ש. אתה רושם אותו ב 05/16 במשרד התמ"ת כמנהל עבודה, אני מניחה שלא היית רושם עובד שלא עובד אצלך?

    ת. לא. מכיוון שאני חוזר שוב על דברי , נושא הרישום הוא טכני לחלוטין.

    ש. אתה יכול לרשום מישהו שלא עובד אצלך?

    ת. אם הוא אמור לעבוד עוד שבועיים אני עושה את הרישום לפני שהוא התחיל לעבוד למרות שהוא יתחיל עוד שבועיים, מה גם שבסיום העבודה כמה ימים אחרי הוא ביטל את הרישום שלו.

    ש. אתה יודע שזה מנוגד לחוק לכתוב מנהל עבודה שלא עובד אצלך?

    ת. אז תגישי מה שאת רוצה, התובע חותם על הניירות.

    ש. עו"ד שלך אומר שמי שחותם על המסמכים שנשלחים לתמ"ת זה מנהל עבודה עצמו, אם הוא לא עבד אצלך איך אתה יכול לדווח שהוא עובד?

    ת. על טופס הדיווח במשרד עבודה חותם מנהל עבודה, הרישומים לפעמים נעשים מבעוד מועד עד שמשרד העבודה קולט את העובד ולפעמים אין הלימות בין תחילת עבודה לבין הדיווח זה ענין של שבועות, מה שקובע זה תלוש השכר, הוא עובד וותיק אינטליגנט הוא יכל לבקש תלוש שכר. והוא לא עשה כן."

    (פרוטוקול מיום 6.12.21, ע"מ 18, שורות 27-13).

     

41. לאחר בחינת טענות הצדדים בעניין זה, אנו סבורים כי אין לקבל את טענות הנתבעים לפיהן הרישומים במשרד התמ"ת אינם משקפים את עבודת התובע שעה שאלו מולאו בזמן אמת על ידי התובע בעת שמונה למנהל עבודה באתרים. כמו כן, מדובר ברשומה מוסדית אובייקטיבית, אשר לא הייתה תלויה בנתבעים בלבד.

     

42. עוד נבהיר כי הנתבעים לא התמודדו במסגרת סיכומיהם עם מרבית טענות התובע כפי שהובאו בפירוט בסיכומיו ואך מפנים לרשומה המוסדית של הביטוח לאומי. לדידנו, התעלמות מכוונת זו אך מחזקת את טענות התובע ומחלישות את גרסת הנתבעים. לצד זאת, עדותו של מר דוידי בעניין זה חיזקה אף היא את גרסת התובע, כאשר למרבה הצער סבל הוא בעת מתן עדותו משכחה (פרוטוקול מיום 6.12.21, ע"מ 19, שורות 25-24).

     

43. לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי תקופת העסקת התובע היא בהתאם לנקוב בדיווח שנמסר למשרד התמ"ת תוך התחשבות בטענות התובע בעניין, כך שלצרכי בחינת זכאות הזכויות הנתבעות על ידו, בית הדין יתחשב בתקופות ההעסקה הבאות:

     

    • 15.4.14 ועד 15.5.15, משך 13 חודשים.

       

    • 26.5.16 ועד 30.4.19, משך כ-35 חודשים.

       

44. נתייחס לתקופת ההעסקה כשתי תקופות עבודה, שכן ביניהם הייתה הפסקת עבודה ארוכה בת למעלה משנה (התקופות הנ"ל ייקראו בהתאמה "תקופת ההעסקה הראשונה" ו-"תקופת ההעסקה השנייה").

    שכר עבודה

45. הצדדים חלוקים בדבר שכרו החודשי של התובע. התובע הצהיר כי:

     

    "בתקופת העסקה הראשונה שלי אצל הנתבעת, מאפריל 2014 ועד מאי 2015, שכרי עפ"י תלוש השכר היה 7,000 ₪, אך בפועל השתכרתי 14,000 נטו לחודש. בתקופת ההעסקה השנייה שלי ממאי 2016 ועד לאפריל 2019, שכרי עפ"י תלושי השכר היה בסך 10,000 נטו בלבד, אך בפועל השתכרתי 17,500 ₪ נטו לחודש. למיטב זכרוני, לעיתים קיבלתי סך של 7,500 ₪ במזומן ולעיתים בשיקים שנפרעו בחשבוני."

    (סעיפים 24-23 לתצהיר התובע).

     

46. עוד הצהיר התובע כי הנתבעת היא אשר ביקשה ודרשה כי כך ישולם שכרו, חלקו בתוך תלוש השכר וחלקו מחוצה לו, וכי נאלץ הוא להסכים לכך ובלבד שתנאי העסקתו לא ייפגעו. עוד נטען כי הנתבעת מודה כי שולם לו תשלום בסך של 17,500 ₪ אלא שהיא טוענת כי 7,500 ₪ הינם הלוואה חודשית שניתנה לתובע (סעיפים 26-25 לתצהירו של התובע).

     

47. בעדותו בפנינו העיד התובע כדלהלן:

    "ש. כמה קיבלת בתחילת תקופת העבודה שלך , תראה לי לפי התלושים?

    ת. לפני 7 שנים?

    ש. אני מראה לך חודש 06/14 כמה מופיע?

    ת. 7000 ₪.

    ש. זה מה שקיבלת?

    ת. לא.

    ש. אז כמה קיבלת?

    ת. חצי חצי, השיטה היא בעצם על פני כל השנים. אני לא יודע מה הסיבה, על מנת להתקבל לעבודה אני מסכים רק רציתי להיכנס , הוא אמר שזה חודש חודשיים ויהיה בסדר, ואז אתה נכנס לרוטינה של עבודה ובאיזה שהוא שלב אתה אומר בגילי המופלג אני אחפש עבודה אתה בולע את הצפרדע וממשיך הלאה."

    (פרוטוקול מיום 6.12.21, ע"מ 9, שורות 33-29, ע"מ 10, שורות 6-1).

     

48. הנתבעים הכחישו את טענות התובע וטענו כי התובע הועסק מחודש מאי 2014 ועד לחודש 5/15 בשכר חודשי בסך 7,500 ₪ נטו, ובתקופה שמחודש 6/16 ועד לחודש 7/18 וכן מחודש 11/18 ועד לחודש 3/19 בשכר חודשי בסך 10,000 ₪ נטו (ר' סעיפים 5-3 לתצהירו של התובע).

     

49. בנוסף לתשלומים הנקובים לעיל, טען מר דוידי כי משעה שהתובע חולה כליות, מנהליו דאגו לכלכלו וריחמו עליו. נטען כי התובע דרש לקבל פירעונן של זכויות עתידיות כמו קרן פנסיה וקרן השתלמות וכן ביקש לקבל כספים אלו לכיסו מבלי שיופקדו בקופות הגמל והפיצויים, שכן התבטא רבות שאינו מאמין בקרנות הפנסיה (סעיף 8 לתצהירו של מר דוידי). עוד נטען כי בשל מצבו המיוחד של התובע, נתבעת 1 הלוותה לתובע סכומים נכבדים אותם אמור היה התובע להשיב במועד מכירת דירה שבבעלותו, דבר שלא נעשה על ידו (סעיף 11 לתצהירו של מר דוידי). במסגרת כתב ההגנה טענו הנתבעים כי הועברו לידי התובע תשלומים בסך כולל של 362,104 ₪ כהלוואה וביתר, מתוכם 42 אלף ₪ עבור זכויות סוציאליות.

     

50. מר דוידי העיד בחקירתו בעניין זה כי:

     

    "ש. אתה טוען שהצ'ק הראשון בסך 10 אלף הוא באמת השכר?

    ת. זה היה השכר שלו, בגינו הוא קיבל צ'ק של 10 אלף.

    ש. אתה אומר שהצ'ק הנוסף ששילמת בסך 7500 ₪ זו הלוואה?

    ת. לא, הדרישה שלו האובססיבית לכסות הלוואות ומשכנתאות הוא לא רצה שיפרישו לו פנסיה ואני מתוודה שאזה היה טעות , הוא רצה את זה בצק' אחר וכל פעם שהיה מקטע של סיום הוא ביקש את זה בצקים, ולכן פרסתי לו את זה חלק בגין הלוואה וחלק שכר, מעולם לא קיבלתי ממנו פניה שהתלוש לא תואם את השכר.

    ש. אתה במשך 4 שנים משלם סכום קבוע של 7500 ₪ ?

    ת. זה לא נכון. הסכום הזה....

    ש. אתה ראית את זה?

    ת. ראיתי וראיתי גם את הנהלת חשבונות הוא אמר לי שזה הולך להלוואות שלו.

    ש. מי נתן את ההלוואה אתה באופן אישי או בשם החברה?

    ת. בשם החברה, ההלוואה רשומה.

    ש. זה הרישום בחברה הכרטסת?

    ת. כן.

    ש. אם אתה אומר שנתת לו הלוואה מתי דרשת את פירעון ההלוואה?

    ת. חלק מההלוואה ניתנה בגין פיצוים ופנסיה.

    ש. מתי דרשת את פירעון ההלוואה?

    ת. התכוונתי לדרוש את זה בסוף הפרויקט של באר יעקב , הוא טען לאורך כל הדרך שהוא חולה ואני חיכיתי וחשבתי שייגמר בפשרה , ושהבנתי שלא הגשתי תביעה.

    ש. תאשר לי שלפני הגשת התביעה של התובע לא דרשת את ההלוואה?

    ת. אני דרשתי בעל פה, והוא אמר שבסוף הפרויקט נעשה התחשבנות. לשאלתך לא החתמתי אותו על קבלת הלוואה הוא חתם לי שהוא קיבל את הצק.

    ש. איפה הוא חותם שהוא קיבל צק?

    ת. באסמכתא שהוא קיבל את הצק כתוב הלוואה וכך גם בהנהלת חשבונות , ומעולם לא קיבלתי ממנו שום מכתב שזה השכר שלו.

    ש. לכמה זמן הלוואת לו את הכסף ?

    ת. זה היה לזמן מאוד מוגדר זה לא כתוב."

    (פרוטוקול מיום 6.12.21, ע"מ 20, שורות 33-19, ע"מ 21, שורות 13-1).

     

51. אם כן, כפי שניתן להיווכח מעדותו של מר דוידי בפנינו, הוא טוען כי העביר לתובע תשלומים נוספים, בחלק מתקופת העסקתו, כהלוואה, אשר בחלקה הייתה על חשבון זכויותיו הסוציאליות.

     

52. אל מול גרסתו של מר דוידי נצבת גרסת התובע , גרסה שונה בתכלית, כאשר עמד הוא על כך שמעולם לא נטל הלוואה במסגרת העסקתו בנתבעת 1:

     

    "ש. מראה לך את ההלוואות שניתנו מחברת ניצנים, פעם 3250 ש"ח?

    ת. בחיים שלי בהיותי פה בארץ לא לקחתי מאף מעסיק שלי שום הלוואה, אפילו לו 10 ₪, לא היו הלוואות.

    ש. אבל זה משתנה גם בסכומים, אני מראה לך סכומים מכרטסת הנה"ח שצורף לתצהיר הנתבעת , יש בנובמבר גם משכורת וגם הלוואה?

    ת. זה לא הלוואה, זה המשך משכורת, ככה היה נוח למאיר , ב 10 לחודש קיבלתי 7500 ₪ ואת 10 אלף היה עינוי אחד גדול, תבוא עוד שבוע עוד שבועיים נגמרו לי צקים 1001 סיבות ובסוף היה משלם, זה לא הלוואה. לא הייתה הלוואה של שקל אחד.

    ש. אז למה כתוב הלוואה?

    ת. אתה מראה לי כרטסת חשבונות של הנתבעת? זה הכל שקר, שיקרו אותי ורימו אותי ולא רק אותי גם את הילדים שלי , את העתיד שלהם. ומתי אני יודע את זה? לא תוך כדי עבודה."

    (פרוטוקול מיום 6.12.21, ע"מ 14, שורות 15-5).

     

53. לאחר בחינת טענות הצדדים נבהיר כי שוכנענו כי יש לקבל את גרסת התובע בעניין זה ולדחות את גרסת הנתבעים וזאת שעה שבין הצדדים לא נחתם הסכם הלוואה או זיכרון דברים, וכן אין כל אינדיקציה בתלושי שכרו של התובע למתן ההלוואה. זאת ועוד, הנתבעים לא טענו ועל כן לא הוכיחו כי נתבעת 1 סיכמה עם התובע את תנאי ההלוואה או כי נתבעת 1 ביקשה כל בטוחה להבטחת סכום ההלוואה הנטען או מנגנון פיצוי ככל שההלוואה לא תוחזר במועד. יתרה מכך, מר דוידי אף לא טרח לציין מהו אותו "זמן מוגדר" שניתן להלוואה והודה כי אין כל מסמך כתוב בעניין. הדעת נותנת כי אם נתבעת 1 אכן נאותה ליתן לתובע סכומי כסף בגובה הנטען על ידה, הייתה מגדירה היא לוח פירעון סדור ודורשת את החזר ההלוואה. לא בכדי, לא הוצגה בפנינו כל אסמכתא המעידה כי נחתם בין הצדדים הסכם בעניין או מסמך הבנות או דרישת החזר כספים מצד נתבעת 1.

     

54. המסמך היחיד שהוצג בפני בית הדין הינו "דוח כרטסת הנהלת חשבונות" (להלן – הדו"ח) שנערך על ידי נתבעת 1 ובו תיעוד להלוואות לכאורה שהעניקה היא לתובע במהלך תקופת ההעסקה השנייה (ר' נספחים המצורפים לתצהיר גילוי מסמכים מטעם הנתבעים). המסמך האמור אינו חתום על ידי התובע, ואינו מהווה הוכחה לכך שאכן ניתנה הלוואה לתובע. נדגיש כי במסגרת כתב ההגנה הראשון נתבעת 1 אף מצרפת "הוכחה" למתן ההלוואות בדמות צילומי המחאות בסך כולל של 55,000 ₪ (ר' נספח ה' לכתב ההגנה הראשון), כאשר בדו"ח שהיא עצמה צירפה צוין כי הסכום האמור הינו חלק מתשלום שביצעה נתבעת 1 בגין רכישת רכבו של התובע על ידי נתבעת 1. אם כן, עינינו הרואות כי נתבעת 1 לא נמנעה מהעלאת טענות שאין בהן אמת בפני בית הדין, באופן המעמיד בסימן שאלה את נכונות יתר טענותיה.

     

55. אשר לטענת הנתבעים כי תשלום בסך של 42,000 ₪ הוא על חשבון זכויותיו הסוציאליות של התובע נעיר כי אין בידינו לקבל טענה זו. גם בעניין זה הנתבעים מיאנו מהעביר כל הסכמה של הצדדים בעניין זה, כאשר נדמה שטענות הצדדים הוכנו וגובשו אך לצרכי ההליך.

     

56. אם כן, משהנתבעים הודו כי הועברו לתובע תשלומים נוספים ומשנדחתה הטענה כי מדובר בהלוואה או בפירעון עתידי של זכויות התובע, ברי כי התשלומים שהועברו לתובע מהווים את שכרו החודשי. זאת ועוד, סכום "ההלוואה" שהנתבעים מודים כי העבירו לתובע (ובהפחתת התשלומים שהועברו בגין קניית רכבו של התובע) תואם את גרסתו לפיה שכרו החודשי עמד על סך כולל של 17,500 ₪, שכן המדובר בסכום חודשי נוסף העומד על סך של כ- 7,500 ₪ (35/ 262,404 ₪).

     

57. עוד יש לציין, כי הנתבעים תיעדו שתי העברות נוספות שביצעו במהלך תקופת ההעסקה הראשונה בדו"ח. האחת, על סך של 7,000 ₪ והשנייה על סך של 3,700 ₪, כאשר הדעת נותנת כי שכרו של התובע בתקופת ההעסקה הראשונה לא יכול היה לעמוד על 7,000 ₪ בלבד, בעוד בתקופת ההעסקה השנייה הוכח כי שולם לו שכר בגובה 17,500 ₪.

     

58. לאור הדברים האמורים, אנו מקבלים את גרסת התובע לעניין שכרו, וזאת לצרכי תשלום זכויותיו הסוציאליות, כך שבתקופת ההעסקה הראשונה שכרו עמד על סך של 14,000 ₪ ואילו בתקופת ההעסקה השנייה שכרו עמד על סך של 17,500 ₪.

     

59. נוכח הדברים האמורים, ברי כי אין בידינו לקבל את התלושים כראייה לאמיתות תוכנם, ואין באפשרותנו להסתמך על הנתונים הנקובים בהם. בהתאם לכך, המסקנה המתבקשת היא כי התשלומים שהועברו לידי התובע הינם שכר בעד עבודתו בלבד, ללא תשלום בגין זכויות סוציאליות לפיכך, נדון בתשלומים המגיעים לתובע בעד זכויותיו אשר כלל לא שולמו על ידי הנתבעים.

     

    שכר חודש אפריל 2019

60. משקיבלנו את גרסת התובע באשר למועד סיום העסקתו בחודש אפריל 2019, זכאי הוא לתשלום שכר בעד חודש זה אשר לא שולם.

     

61. בהתאם לקביעתנו, התובע זכאי לתשלום בסך של 17,500 ₪ בעד עבודתו בחודש אפריל 2019.

    שעות עבודת התובע וגמול עבודה בשעות נוספות

62. התובע טען כי עבד מדי שבוע 45 שעות, בין השעות 7:00 ל-16:00, משך 9 שעות ביום כאשר על פי צו ההרחבה שבוע עבודה בענף הבניין כולל 42 שעות עבודה בלבד. משכך, התובע עבד מדי שבוע כ-3 שעות נוספות, אשר בגינן לא קיבל שכר. בהתאם, על פי התחשיב שהוגש על ידי התובע, זכאי הוא לטענתו לתשלום נוסף בסך של 67,821 ₪ בעד רכיב זה.

     

63. הנתבעים הכחישו את טענות התובע וטענו כי כלל לא עבד בשעות נוספות ולעיתים עבד שעות בחסר בגלל מצבו הרפואי.

     

64. סעיף 26ב' לחוק הגנת השכר, אשר תוקן בתיקון מס' 24, מעביר את נטל ההוכחה לביצוע שעות נוספות במספר שאינו עולה על 15 לכתפי המעסיק. יחד עם זאת, בע"ע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני – אליאסי שיווק בע"מ (29.3.17), נקבע כך:

     

    "גם לאחר תיקון 24, מקום בו בית הדין – בתום הליך שמיעת העדויות ואיסוף הראיות – קובע כי לא השתכנע בכך שהעובד הועסק בשעות נוספות כי אז אין מקום לחייב את המעסיק בתשלום גמול שעות נוספות, גם אם המעסיק לא הציג דו"חות נוכחות. טעם הדבר הוא שגמול שעות נוספות הוא במהותו תוספת לשכר, שתשלומה מותנה בהתקיימות תנאי, הוא העסקה בשעות נוספות, כשמהות זו נגזרת מהוראת סעיף 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה. תיקון 24 לא נועד לשנות ממהותו של גמול השעות הנוספות כתוספת לשכר, המותנית בתנאי של עבודה בשעות נוספות, פועלו של סעיף 26ב(א)-(ב) – כפי שהרחבנו לעיל - הוא במישור נטלי ההוכחה והשכנוע".

     

65. עוד נפסק לעניין נטל ההוכחה, כדלהלן-

    "מקום בו המעביד לא מציג את רישומי הנוכחות, עליו הנטל לשכנע את בית הדין כי העובד לא עמד לרשות העבודה בשעות השנויות במחלוקת. מבלי לקבוע מסמרות, יש יסוד לעמדה כי לכל הפחות (וגם לכל היותר) נדרש מהעובד להציג בעדות את גרסתו בדבר עבודה בשעות השנויות במחלוקת."

66. על אף היעדרו של הסכם עבודה או הודעה לעובד, הנתבעים נמנעו הם מלפרט את שעות עבודתו של התובע. נוסף לכך, אין בפיהם טענה כי נערך תיעוד כלשהו של שעות עבודתו. אף בחקירת התובע במהלך דיון ההוכחות נמנע בא כוח הנתבעים לשאול את התובע באשר לשעות עבודתו, על אף האמור בכתב התביעה ובתצהיר התובע. אנו סבורים כי יש בהימנעות זו כדי לחזק את גרסת התובע באשר לשעות עבודתו בנתבעת 1.

     

67. יתר על כן, בתצהירו של מר דוידי הצהיר הוא כי התובע לא עבד שעות נוספות ולמעשה נעדר רבות מהעבודה משעה שנזקק לטיפולים רפואיים והחסיר שעות עבודה רבות. עם זאת, מר דוידי מאן מלפרט את שעות העבודה של התובע, כאשר גרסת התובע לא נסתרה על ידי הנתבעים וכן לא הוצגו בפני בית הדין דו"חות נוכחות או כל מסמך אחר מטעם הנתבעת אשר עשוי היה להבהיר גרסתה ביחס לשעות העבודה הנטענות על ידי התובע.

     

68. אם כן, גרסת התובע בדבר שעות עבודתו משעה 7:00 עד 16:00, משך חמישה ימים בשבוע לא נסתרה על ידי הנתבעים ולא הוכח כי טיפול הדיאליזה פגעו בשעות עבודתו או כי נעדר לטובת הטיפולים בשעות העבודה או כי לא השלים שעות עבודה אלו. בהתאם לכך, אנו קובעים כי יש לקבל את גרסת התובע בעניין זה.

     

69. הוראת סעיף 8 לצו ההרחבה קובעת כי: "שבוע העבודה בענף הבניין יהיה בן 42 שעות.", ומשכך זכאי התובע ל-3 שעות נוספות מדי שבוע. בהיעדר תחשיב נגדי מטעם הנתבעים, מתקבלת תביעת התובע בסך של 67,821 ₪ בגין רכיב זה.

    נסיבות סיום ההעסקה

70. סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג- 1963, קובע כי עובד שעבד משך שנה אחת אצל מעסיק אחד במקום עבודה אחד ופוטר, יהיה זכאי לפיצויי פיטורים. עם זאת, לאחר בחינת טענותיו וכן ראיותיו של התובע, אין אנו מקבלים את גרסתו בגין רכיב , וננמק.

     

71. על אף טענתו של התובע כי פוטר ממקום עבודתו, עיון בחומר הראיות מעלה כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת טענתו. נזכיר, כי הלכה פסוקה היא כי נטל הראיה מוטל על התובע להוכחת מעשה הפיטורים (ראו: ד"ר יצחק לובוצקי, סיום יחסי עבודה (מהדורה רביעית) פרק 2 עמוד 6-8). בעניינו, התובע לא הוכיח כי פוטר מעבודתו, כפי שיובהר להלן.

     

72. אין מחלוקת בין הצדדים כי קשרי העבודה ניתקו לתקופה בת כשנה, ומשכך נותק רצף ההעסקה לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים. בהתאם, זכאותו של התובע תבחן באשר לתקופת ההעסקה השנייה בלבד.

     

73. לטענת התובע ביום 30.4.19 הנתבעת פיטרה אותו מעבודתו. בהתאם לגרסתו במהלך פגישת עבודה שבועית במשרד בו בוצע פרויקט העבודה, התובע וקבלני משנה שנכחו בפגישה העלו בעיות בפרויקט אשר היו ידועות זה מכבר למנהלי הנתבעת. נטען כי מר דוידי החל לצעוק על התובע ועל שני קבלני משנה שהיו נוכחים בפגישה ובמהלכה הודיע מר דוידי לתובע בנוכחותם, כי הוא מפוטר לאלתר מעבודתו. לדבריו הוא נאלץ לעזוב את האתר בבושת פנים בזמן שמר דוידי צועק לעברו: "תטוס מהאתר שלי". עוד טען התובע כי טרם עזיבתו את האתר ציין בפני מר דוידי כי מדובר בוויכוח מיותר, כי הוא אדם מבוגר וחולה ואין זה מכובד לנהוג כלפיו בצורה זו ולפטרו ללא סיבה מוצדקת.

     

74. לטענת התובע באותו היום פנה אליו מר רפלוביץ, אחד מקבלני המשנה שנכחו בפגישה וביקש מהתובע שישוב לעבודתו משעה שמר דוידי לא התכוון לפטרו. התובע ציין כי הוא הבין באותה עת כי מר רפלוביץ נשלח על ידי מר דוידי. תחילה הודיע התובע כי אינו מעוניין לשוב לעבודתו אך בהמשך היום נאות לעשות כן. עם זאת, התברר לתובע כי מר דוידי מסרב להשיבו לעבודה. התובע הוסיף וטען כי יום למחרת הפיטורין מר דוידי הגיע לאסוף את הרכב אשר היה אצלו ועמד על החלטתו לפטרו.

     

75. הנתבעים הכחישו את טענות התובע וטענו כי התובע נעלב כאשר פנה אליו מר דוידי והוא אשר הודיע כי הוא מחזיר את המפתחות, לאחר מכן עזב את עבודתו ולא שב יותר למרות שהתבקש לעשות כן. בסיכומיהם טענו הנתבעים כי התובע שב לעבודה פעם אחר פעם, ועל כן, מי שבחר לסיים את עבודתו בכל פעם הוא התובע עצמו. לטענת הנתבעים, התובע שב לעבודתו בשל הסיוע שקיבל במסגרת ההלוואות וכן היכולת להיעדר מהעבודה בשל מחלתו.

     

76. התובע הגיש לבית הדין תצהיר משלים, אליו צירף שיחות טלפוניות שקיים עם מר נידאל זחאלקה, מנהל העבודה הנוסף שנכח בפגישה בה לטענתו פוטר (להלן – מר זחאלקה). לדברי התובע בשלושת השיחות שקיים עם מר זחאלקה נאמר לו באופן מפורש כי ידוע לו שהתובע פוטר על ידי מר דוידי בנוכחותו (סעיף 7 לתצהירו של התובע).

     

77. עיון בתמלילים שהוגשו כאמור מעלה כי אכן מר זחאלקה אישר את דבריו של התובע כי לכאורה פוטר על ידי מר דוידי תוך השפלה וצעקות וכי התבקש על ידי מר דוידי להגיש תצהיר שקרי (ר' ע"מ 3 לתמלול שיחה 1, שורה, ע"מ 4, שורות 13-11). כמו כן צוין שמו של מר רפלוביץ אשר לכאורה "נזרק" אף הוא על ידי מר דוידי (ר' ע"מ 4 לתמלול, שורה 24).

     

78. עם זאת, בתצהיר שהוגש על ידי הנתבעים, מסר מר זחאלקה גרסה אחרת לפיה דווקא התובע הוא זה שהחל לצעוק בפגישה, אמר שאינו מוכן להישאר וכי הוא רוצה "לעוף" מהאתר, הוציא את המפתחות וזרק אותם על השולחן, וכאשר יצא מהאתר ומהישיבה ציין כי: "לא רק שאני עוזב את האתר אני עוד אתבע אותך." (סעיף 4 לתצהיר)

     

79. אם כן, מתמלול השיחה ומהגרסה שהוצגה בתצהירו של מר זחאלקה עולות שתי גרסאות שונות בתכלית. בסיום הדיון שהתקיים בפני בית הדין ביום 11.1.22 ציין בא כוח הנתבעים כי מאחר שמר זחאלקה לא הגיע למתן עדות וכן אינו משיב לטלפון יש למשוך את תצהירו מהתיק (ע"מ 27, שורה 11). לאחר מכן באת כוח התובע ציינה כי היא נאלצת במצב דברים זה לזמן את העד מטעם בית המשפט לצורך בחינת האמור בתצהיר המשלים והראיות הנוגעות לתמלילים (ע"מ 27, שורות 16-14) אולם לבסוף הוסכם כי הצדדים יסכמו טיעוניהם.

     

80. למען שלמות התמונה נבהיר כי אף לאחר סיום הדיון וטרם הגשת סיכומים, התובע בחר שלא להגיש בקשה לזימונו של מר זחאלקה על מנת לאשש את טענותיו כאשר הצדדים הגישו סיכומים, מבלי שמר זחאלקה נחקר על כך. הלכה פסוקה היא כי הימנעות מהבאת ראיה או עדות רלוונטית, מקימה לחובתו של הנמנע מלהביא את הראיה או העדות, חזקה שבעובדה הנעוצה בהיגיון, בשכל הישר ובניסיון החיים, לפיה: דין הימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה העדות הייתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לעדות שלא הובאה (ראו- ע"א 641/87 קלוגר – החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ (80.1.90)]. הדברים נכונים לעניינו, משמוטל על התובע להוכיח את מעשה הפיטורים וכאשר עדותו של מר זחאלקה הייתה חיונית להוכחת גרסתו. ברי, כי הימנעות מהבאת ראיה המצויה בהישג ידו או הבאת עדות רלבנטית אשר יכלו לשפוך אור על הסוגיה, מובילה למסקנה כי ראיה זו או העדות כאמור לעיל היו פועלות לרעתו.

     

81. נוסף על האמור לעיל, במהלך עדות התובע מסר הוא גרסה שונה מזו שהציג בתצהירו, כאשר טען כי המחלוקת בינו לבין מר דוידי שבעקבותיה לכאורה פוטר התקיימה דווקא בשיחת טלפון שהתקיימה בין השניים, טענה שלא היה לה זכר קודם לכן:

    "ש. למה פוטרת?

    ת. כי אתר בניה זה מקום לא קל, ויכוח סתמי הם דבר שבשגרה, ומדברים... ולמאיר דוד הפתיל הוא קצר ואם משהו לא מתאים לו לפי הקו שלו הוא מתחיל לצרוח אני לא אוהב שצורחים עלי ובאחת הפעמים בטלפון בדרך לעבודה הייתה מחלוקת , אני לא הסכמתי איתו והוא פשוט כרגיל "הטיס "אותי, אני הייתי בדרך לאתר שהגעתי כבר הייתי בלי עבודה ואמרתי בסדר אני אלך , אין לי בעיה, כיבדתי את ההחלטה והלכתי."

    (פרוטוקול מיום 6.12.21, ע"מ 10, שורות 21-16, ההדגשה אינה במקור).

     

82. בהמשך עדותו התובע מציין כי פוטר "בבושת פנים ברבים, השפילו אותי...." (פרוטוקול מיום 6.12.21, ע"מ 14, שורה 26), אך לא פרט את הנסיבות שהתקיימו בעת הפגישה, והסתפק בתיאור של שיחת הטלפון שהתקיימה בין הצדדים.

     

83. מר דוידי העיד בפנינו כי התובע לא פוטר, ובחר להתפטר מרצונו:

     

    "ש. אחרי ה 15.5 ב 31.5 אתה מפטר אותו?

    ת. לא , לא פיטרתי אותו אף פעם, ולגבי התאריכים שציינת מה שרלוונטי זה התאריכים שמופעיים בתלוש השכר, לפעמים עושים את המינוי לפני והוא מסתיים אחרי ולכן הוא לא רלוונטי. בשום מצב לא פיטרתי אותו, בכל המקרים הוא עזב לבד."

    (פרוטוקול מיום 6.12.21, ע"מ 18, שורות 6-3).

     

84. מר דוידי פירט בפני בית הדין את גרסתו לאירוע:

     

    "ש. ביום שבו פרצה המחלוקת באתר שזה היום שי' אמר שביקשת ממנו להסתלק מהאתר ופירטת אותו, ב 30.4.19 ביום הזה קיימתם ישיבה באתר ושם מתחילה המחלוקת?

    ת. המחלוקת הייתה כבר כמה חודשים קודם, היה אורי רפאלוביץ וי' היה באאוט מהפרויקט יכול להיות בגלל הטיפולים שלו וגיליתי המון אמפתיה בחצי שנה האחרונה הוא היה הרבה נעדר שילמתי לו מלא ולא הייתי קטנוני , ביום של המחלוקת מה שקרה אחרי הרבה דברים שלא הלכו דברים בסדר, ובאנו לישיבה בנושא אלומיניום והייתי באיחורים באתר, הוא שמע ביקורת ממני ומנהל פרויקט הוא אמר שהוא עף משם ואמר לי אני אתבע אותך, יש לי 2 עדים, למרות שי' מצלצל אליהם ומאיים עליהם שלא יתנו עדות."

    (פרוטוקול מיום 6.12.21, ע"מ 21, שורות 28-21).

     

85. עוד העיד מר דוידי כי הוא שלח את מר רפלוביץ על מנת לנסות ולשכנע את תובע לשוב לעבודתו:

    "ש. באותו יום אחרי שי' מסתלק מהאתר , אתה שולח לו את אורי עם 2 צקים נכון?

    ת. אני שלחתי את אורי לשלם לו את המשכרות האחרונה שמגיע לו ושינסה לשכנע אותו שיחזור לעבודה משכורת אחרונה של אפריל נראה לי. אני לא זוכר. מה ששילמתי לו זה החודש האחרון שהוא עבד וניסיתי להגיד לו שיחזור לעבוד לפחות לסיים את הפרויקט."

    (פרוטוקול מיום 6.12.21, ע"מ 22, שורות 7-4).

     

86. גרסת הנתבעים נתמכת בתצהירו ועדותו של מר רפלוביץ אשר הצהיר בעניין זה כי:

    "אני שמשתי כמנהל פרויקטים בחברת ניצנים, אחד הפרויקטים היה גרין פארק בבאר יעקב, הייתי מגיע פעמיים בשבוע, יושב עם מנהל העבודה י.ש וכן עם קבלני משנה על מנת לנהל את הפרויקט ולקדם דברים המצריכים את התערבותי.

    במהלך הפרויקט נתקלתי בבעיות אשר נבעו, לעניות דעתי, מחוסר מוטיבציה מצד י', עדכנתי את מאיר בנושא הזה אולם מאיר לא רצה לבצע זעזועים בשלב זה בחברה וכן, לא רצה לפגוע בי' ובפרנסתו.

    באחת הפגישות שהתקיימה באתר, אשר נכחו בה מאיר, י', קבלן האלומיניום נידאל ואנוכי, בחנו את נושא האלומיניום שלא התקדם, י' במקום לתת תשובות ענייניות החל לצעוק ואמר שהוא לא מוכן יותר להישאר והוא רוצה "לעוף" מהאתר הזה ובהמשך הפגישה הוציא את מפתחות האתר, זרק על השולחן, יצא מהישיבה ועזב את האתר תוך שהוא אומר "לא רק שאני עוזב את האתר אני עוד אתבע אותך".

    לאחר מקרה זה, מאיר נתן לי מעטפה עם המחאות למסור לי', לטענת מאיר, עבור שכרו עד למועד עזיבתו את האתר. קיימתי פגישה עם י' בבית קפה בקניון איילון ובה מסרתי לו את המעטפה עם הצ'קים. י' לקח את המעטפה.

    אני חייב לציין, כי נגרם לפרויקט נזק גדול כאשר י' עזב בכזאת פתאומיות את האתר והחברה נאלצה לגייס בדחיפות מנהל עבודה חדש אשר יחליף את י' וכל זאת ללא חפיפה מסודרת, ללא ידע מקדים על הפרויקט, תוך שהוא משאיר המון דברים פתוחים."

    (סעיפים 6-3 לתצהירו של מר רפלוביץ).

     

     

     

87. כמו כן, העיד בפנינו מר רפלוביץ כך:

    "ש. מפנה לסעיף 4 בתצהירך, רשמת שבאחת הפגישות י' במקום לתת תשובות ענייניות החל לצעוק ואמר שהוא לא רוצה להישאר , הוציא מפתחות יצא מהישיבה?

    ת. אמת.

    ש. ואמר "אני עוד אתבע אותך"?

    ת. כן, הוא אמר זאת ולא אמר על מה, הוא התעצבן ויצא הלך זרק את המפתחות, זעק את זה והלך.

    ש. ולאחר מכן קיבלת מדוידי מעטפות עם המחאות?

    ת. כן, אמרתי למאיר שהוא לא רוצה להישאר, ולפרויקט היה יכול להיגרם נזק אם י' היה עוזב, ומאיר אמר לי להיפגש איתו ונפגשתי איתו.

    ש. מה הייתה מטרת הפגישה?

    ת. לנסות לישר את ההדורים, מאיר אמר לי תנסה לדבר איתו לראות אם הוא רוצה להישאר, ולקחתי את המעטפה ישבתי איתו בבית קפה ודיברתי איתו."

    (פרוטוקול מיום 11.1.22, ע"מ 25, שורות 33-31, ע"מ 26, שורות 9-1).

     

    וכן-

     

    "ש. אם י' בא ומבקש ממך למסור תצהיר, אני מניחה שהוא ביקש ממך לספר סיפור אחר לגמרי?

    ת. לא הגענו לזה בכלל, דיבר איתי עו"ד שלו , ואמרתי לו את זה בצורה פשוטה, שלפי הבנתי מה שיש לי להגיד לא ישרת אותו אלא להפך העו"ד אמר תודה רבה וסגרנו את השיחה. גם אותי הפתיע שי' קיבל גננה וזרק את המפתחות, ואמרתי את זה לעו"ד שלו ואמרתי לו שאני לא יעזור לו ואין לי ענין לעשות נזק למי מהצדדים.

    ש. היה שם גם נידל?

    ת. כן. קבלן אלומיניום.

    ש. הגרסה של נידל הייתה שונה, נידל סיפר בהקלטות שמי שצעק היה מאיר דוידי ומי שסילק את י' זה מאיר דוידי זה נכון?

    ת. לא.

    ש. אז אתה אומר שי' התחיל לצעוק ככה סתם?

    ת. י' יש לו פתיל קצר, והוא התחיל לצעוק כן."

    (פרוטוקול מיום 11.1.22, ע"מ 26, שורות 32-20).

     

88. נציין כי אנו ערות לטענות התובע באשר לקשרים עסקיים היוצרים יחסי תלות בין מר רפלוביץ לבין מר דוידי. עם זאת, לא מצאנו כי יש בנתון זה כדי להוביל לפגיעה במהימנות עשות העד. מכל מקום, גם אם היינו סבורים כי יש בכך כדי להפחית מן המשקל שיש לתת לעדותו, ברי, כי אין בכך כדי להוכיח כי התובע אכן פוטר מעבודתו, דבר שניתן היה לתמוך בנקל על ידי הזמנת מר זחאלקה לעדות.

     

89. עוד נבהיר כי לא נעלמה מעינינו עדותה של גב' ש לפיה התובע פוטר וכי שוחחו טלפונית לאחר השיחה שהתקיימה עם מר דוידי, אך משהיא ניזונה מדברי התובע בלבד ולא נכחה בשיחה, ושעה שיש לרעייתו אינטרס בדבר, אנו סבורים כי אין בעדותה כדי לתמוך בגרסת התובע.

     

90. בהתחשב בדברים האמורים לעיל, לא שוכנענו כי התובע פוטר מעבודתו בנתבעת. משכך, התובע איננו זכאי לפיצויים בגין פיטורין שלא כדין (ועקב מצב רפואי), אי עריכת שימוע, דמי הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורין.

     

91. יחד עם זאת, אין הנתבעות פטורות מהחובה לביצוע הפקדות שוטפות לקרן פיצויים בהתאם לדין, ועל כן התובע זכאי להפקדות בגין פיצויי פיטורים בהתאם לדין. זכאות התובע תדון בהמשך פסק הדין.

    אי מתן תלושי שכר

92. התובע טען כי הנתבעים מנעו ממנו מידע באופן מגמתי לצורך בדיקת זכויותיו לרבות אי מתן הודעה לעובד על תנאי העסקתו וכן אי מתן תלושי שכר באופן רציף וקבוע משך תקופת העבודה. התובע טען כי לא קיבל לידיו את תלושי השכר בגין חודשים 4/14 עד 4/15 וכן מחודש 2/19 ועד 4/19. בעקבות התנהלות זו מבקש התובע לחייב את הנתבעים בפיצויים ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 26א' לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 בסך 10,000 ₪.

     

93. הנתבעים הכחישו את טענות התובע וטענו כי תלושי השכר נמסרו לידיו במהלך כל תקופת עבודתו בנתבעת 1 ואף צורפו לכתב תביעתו.

     

94. לאחר בחינת טענות הצדדים, אנו סבורים כי יש לקבל את תביעת התובע לתשלום בגין רכיב זה באופן חלקי.

     

95. סעיף 26א(ב) לחוק הגנת השכר קובע כי:

    "(1) מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעסיק מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור;

    (2)מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק ביצע הפרה כאמור בפסקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעסיק ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת;

    (3)פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 5,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר; הסכום הנקוב בפסקה זו יעודכן ב-1 בינואר בכל שנה (בפסקה זו – יום העדכון), בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי ..."

     

96. התובע אכן צירף לכתב תביעתו תלושי שכר, כאשר לא מצאנו לבכר את גרסתו כי אלו לא נמסרו לו בכל תקופת העסקתו. יחד עם זאת משקבענו כי תקופת העסקת התובע כוללת את מחצית חודש אפריל 2014 וכן את חודש אפריל 2019, תקופה אשר הוכחשה על ידי הנתבעים, ברי כי התובע לא קיבל לידיו תלושי שכר בחודשים אלו.

     

97. בהתחשב בדברים האמורים אנו רואים לנכון לפסוק לטובת התובע תשלום בסך של 1,500 ₪ בגין רכיב זה.

    הפקדות לקרן פנסיה

98. לטענת התובע זכאי הוא להפקדות פנסיוניות על פי דין (רכיב תגמולים) כאשר בפועל נתבעת 1 לא הפרישה עבורו כספים בגין רכיב זה. בהתאם לכך טען התובע כי הנתבעת 1 חבה לתובע בגין הפרשות לתגמולים סך כולל של 49,350 ₪.

     

99. הנתבעים הכחישו את טענת התובע בעניין זה וטענו כי בתקופת עבודתו הראשונה נתבעת 1 הפרישה לטובתו כספים לחברת כלל וכי בתקופת עבודתו השנייה שילמה נתבעת 1 את הכספים ישירות לתובע, בהתאם לדרישתו. עוד נטען, כי התחשיב שהוגש על ידי התובע שגוי מאחר ולא נערך בהתאם לשכר הממוצע במשק על פיו יש לחשב את זכאות התובע.

     

100. יש לציין, כי בכתב ההגנה הראשון שהוגש על ידי נתבעת 1, טרם תיקונו, צורף נספח

     הפקדות לפיו הופקדו כספים לטובת התובע החל מחודש 10/14 (ר' נספח ד' לכתב ההגנה הראשון), בסך חודשי שנע בין 475 ₪ ל-478 ₪ לחודש. בנוסף, צורף טופס הודעת מעביד שאינו נושא תאריך או חתימה לפיו לכאורה נתבעת 1 שילמה לתובע פיצויים בעד השכר המופיע בתלושי שכרו למשך תקופת עבודתו הראשונה.

      

     כעולה מעדות התובע, ולמרות הנקוב בכתב התביעה המתוקן, הוא איננו חולק על כך שבגין תקופת ההעסקה הראשונה הופרשו לו כספים לפנסיה, וכן אינו מלין על גובה ההפרשות או תקופת ההפרשות. כך עולה מעדות התובע:

      

     " ש. עשו איתך גמ"ח בפעם הראשונה?

     ת. כן. אם הכוונה היא למשכורת אחרונה. בתקופה ראשונה אני גם קיבלתי את הפנסיה. בתקופה השנייה היא נמוגה. בתקופה הראשונה לא קיבלתי פיצויים. בתלוש קיבלתי את הפנסיה וגם ראיתי שהייתה קופה והצטבר שם למשהו.

     ש. מפנה אותך לתלוש של חודש אפריל הפרישו פנסיה?

     ת. לדעתי זה חוק במדינת ישראל מ 2008.

     ש. לאיפה הפרישו?

     ת. לא זוכר.

     ש. נעשה איתך גמ"ח מסודר לתקופה הראשונה?

     ת. את המשכורת קיבלתי וזהו, קיבלתי גם מכתב פיטורים כנהוג, וזהו. אם לזה אתה קורא גמ"ח.

     ש. אז למה אתה תובע על התקופה הראשונה?

     ת. זה לא רק על זה, זה על הכל , הרי גם שם היה חצי חצי. גם שם היו תנאים סוציאליים..."

     (פרוטוקול מיום 6.12.21, ע"מ 12, שורות 33-22, ע"מ 13, שורה 1, ההדגשה אינה במקור).

      

     אם כן, בהתחשב בדברים האמורים, אנו נתמקד בתקופת ההעסקה השנייה של התובע.

      

     101. כאמור לעיל, דחינו את טענת הנתבעים לפיה נתבעת 1 העבירה לתובע תשלומים על חשבון הפנסיה, כחלק מ"ההלוואה" שניתנה לו לטענתה. על כן, ברי, כי התובע זכאי לתשלום בעד הפקדות לתגמולים אשר נתבעת 1 לא ביצעה עבורו בתקופה זו.

      

     נעיר, כי חישובי בא כוח התובע נסמכו לעניין רכיב הפיצוי בגין הפקדה לגמל על שכרו התובע בסך של 17,500 ₪, במקום לערוך חישוב בהתאם לשכר הממוצע במשק. על פי הנתונים המצויים באתר הביטוח הלאומי, החל מיום 1.1.16 השכר הממוצע במשק עמד על הסכומים הבאים: החל ב-1.1.16: 9,334 ₪, החל ב-1.1.17: 9,543 ₪, החל ב-1.1.18: 9,802 ₪, החל ב-1.1.19: 10,139 ₪. בהתאם לכך, התובע זכאי להפקדות עבור רכיב הפיצויים בהתאם לדין, כספים אשר לא הוכח כי הועברו אליו משך תקופת ההעסקה השנייה.

      

     102. להלן פירוט זכאות התובע בהתאם להוראות הצו וכן בהתחשב בשכר הממוצע במשק כפי שפורט לעיל:

           

          • שנת 2016: 7,980 ₪ (1 חודש X 9,334 ₪ X 12%) + (6 חודשים X 9,334 ₪ X 12.25%).

          • שנת 2017: 14,028 ₪ (12 חודשים X 9,543 ₪ X 12.25%).

          • שנת 2018: 15,114 ₪ (5 חודשים X 9,802 ₪ X 12.5%) + (7 חודשים X 9,802 ₪ X 13.1%).

          • שנת 2019: 5,312 ₪ (4 חודשים X 10,139 ₪ X 13.1%).

             

            בסך הכול, זכאות התובע עומדת על סך של 42,434 ₪ ₪ בגין רכיב זה.

             

             

             

            חלף הפרשות לקרן השתלמות

            103.לטענת התובע, נתבעת 1 לא הפרישה את חלקה לקרן ההשתלמות על כן חבה בתשלום בסך כולל של 61,687 ₪ , בגין 47 חודשי עבודתו ובהתאם לקבוע בהוראות הצו. הנתבעים הכחישו את טענות התובע בעניין זה וטענו כי התובע קיבל מנתבעת 1 דמי קרן השתלמות במסגרת הכספים שקיבל ועל כן אינו זכאי לתשלום נוסף. במסגרת סיכומיהם מסייגים הנתבעים את דבריהם וטוענים כי הפרישו כספים לקרן השתלמות בחלק מתקופת העסקתו (סעיף 31 לסיכומי הנתבעים).

             

            104.יצוין, כי במסגרת תצהירו של מר דוידי נטען על ידו כי התובע לא הלין מעולם על ההפרשות שבוצעו עבורו וכי "הכל שולם לו באופן ישיר..."(סעיף 29 לתצהירו של מר דוידי). עם זאת, משדחינו את טענות הנתבעים בכל הנוגע לתשלומים שהועברו על ידי נתבעת 1 לתובע באופן ישיר, ומשקבענו כי לא הוכחה קיומה של הלוואה בין הצדדים או תשלום בגין זכויות נוספות באופן ישיר, ברי, כי התובע זכאי לתשלום בעד רכיב זה.

             

            105.בהתאם להוראות הצו מנהלי עבודה זכאים לרכיבים הבאים:"... לקרן השתלמות מיום עבודתם הראשון. התשלומים שיועברו לקרן ההשתלמות יהיו בשיעורים כדלקמן, על פי השכר התעריפי: 7.5%- על חשבון מעסיק. 2.5% על חשבון עובד."

            (סעיף 35(א)) לצו).

             

            106.משהתובע שימש בנתבעת 1 כמנהל עבודה, זכאי הוא אם כן לתשלום בגין רכיב זה, החל מיום עבודתו הראשון.

            לאור האמור לעיל, התובע זכאי להפרשות בגין רכיב זה בסך כולל של: 59,587.5 ₪

            (7.5% X 14,000 ₪ X 13 חודשים) + (7.5% X 17,500 ₪ X 35 חודשים).

             

            דמי כלכלה

            107.לטענת התובע זכאי הוא לתוספת בסך של 324.45 ש"ח לחודש כיתרת דמי כלכלה, עבור 47 חודשי עבודה בהם עבד אצל נתבעת 1, בסך כולל של 15,249 ₪. לטענת הנתבעים אין חובה לשלם לתובע דמי כלכלה שכן לא שימש כעובד שיפוצים.

             

            108. הסעיף הרלוונטי בצו ההרחבה קובע כדלהלן:

             

            " א. כל עובד ועובד שיפוצים שיידרש ללון מחוץ למקום הלינה הרגיל שלו עקב דרישת המעסיק יקבל מן המעסיק ארוחת בוקר, צהריים, ערב ולילה או תמורתם.

            גובה התשלום הנ"ל יהיה בהתאם לשיעורי קצובת הכלכלה, תמורת ארוחות בוקר, צהריים, ערב ולילה, כפי שנקבעו בתקשי"ר וכפי שמעודכנים ומפורסמים מעת לעת על ידי הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר.

            ב. נוסף על כך כל עובד ועובד שיפוצים שיידרש ללון מחוץ למקום הלינה הרגיל שלו עקב דרישת המעסיק יקבל מן המעסיק מקום לינה מתאים או תמורתו.

            ג. המעסיק יקבע את מקום הלינה לעובד ולעובד שיפוצים, יאשר מראש את ההוצאה בגין הלינה, ויישא בתשלומה, בין אם באופן ישיר ובין אם בהשבת ההוצאה לעובד לפי קבלות.

            ד. עובד שיפוצים אשר יידרש ללון מחוץ למקום הלינה הרגיל שלו, כאמור בסעיף קטן א', יהיה זכאי לקבל בגין ארוחות את הגבוה מבין שני התשלומים (לפי סעיף 65 או סעיף 47)."

            (סעיף 47 לצו ההרחבה).

            109.בעניינו התובע לא טען ועל כן לא הוכיח כי נדרש ללון מחוץ למקום הלינה הרגיל שלו עקב דרישת נתבעת 1. משכך, ובהתאם להוראת סעיף 47 לצו ההרחבה שלעיל, דין התביעה בגין רכיב זה- להידחות.

             

            פדיון ימי חופשה

            110. לטענת התובע משך כל תקופת העסקתו לא שולמו לו דמי חופשה, כאשר הפירוט בגין רכיב זה בתלושי שכרו נעשה ללא הסכמה מפורשת של הצדדים, תוך הותרת גילום שכרו על סך של 10,000 ₪ ללא קשר לרכיב ימי החופשה על פי דין. עוד טען התובע כי במהלך כל שנות העסקתו לא יצא לחופשה שנתית על כן , זכאי הוא לתמורה בעד 58 ימי חופשה, בסך כולל של 46,110 ₪.

                  

            111. הנתבעים הכחישו את טענות התובע וטענו כי התובע קיבל את כל זכויותיו לדמי חופשה כמפורט בתלושי שכרו.

                  

            112. על פי הוראות הצו, עבור שבוע בן 5 ימי עבודה, עובד בעל ותק של 2-1 שנים זכאי ל-10 ימי חופשה שנתיים, עובד בעל ותק של שלוש שנים זכאי ל-11 ימי חופשה שנתיים, ועובד בעל ותק של ארבע שנים זכאי ל-14 ימי חופשה שנתיים.

                  

            113. כידוע, נטל ההוכחה בכל הנוגע לניצול ימי חופשה על ידי עובד ומכסת החופשה שנותרה לזכותו, מוטל על המעסיק [דב"ע לא 3-22 ציק ליפוט – חיים קסטנר (13.1.72)]. אם כן, על נתבעת 1 מוטלת החובה לנהל פנקס חופשה , מסמך אשר כלל לא הוגש לתיק. בהתאם לקביעתנו באשר לשכרו החודשי של התובע ואי תשלום זכויותיו הסוציאליות, ברי כי התובע זכאי לתשלום בעד ימי חופשה שלא שולמו על ידי נתבעת 1.

                  

            114. עוד יש להעיר, כי הנתבעים בחרו שלא לחקור את התובע בעניין ניצול ימי החופשה על ידו ולא סתרו את טענתו כי לא ניצל ימי חופשה בתקופת עבודתו. משהנתבעים לא הוכיחו את טענתם כי התובע קיבל את מלוא דמי החופשה המגיעים לו, ומשנטל ההוכחה המוטל על הנתבעים לא הורם על ידם, אנו קובעים כי לתובע קמה הזכאות לקבלת פדיון ימי חופשה בהתאם להוראות הצו וכן בהתאם להוראות חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951.

                  

            115. לאור הדברים האמורים, התובע זכאי לתשלומים בעד רכיב זה בגין תקופת העסקתו השנייה, מיום 26.5.16 ועד יום 30.4.19, משך כ- 35 חודשים, על פי החישוב הבא:

                  

                 • שנת 2016: 3,977 ₪ (17,500/22 ₪ X 5 ימי חופשה).

                    

                 • שנת 2017: 7,954 ₪ (17,500/22 ₪ X 3 ימי חופשה) + (17,500/22 X 7 ימי חופשה).

                    

                 • שנת 2018: 9,545 ₪ (17,500/22 ₪ X 3 ימי חופשה) + (17,500/22 X 9 ימי חופשה).

                    

                 • שנת 2019: 3,181 ₪ (17,500/22 ₪ X 4 ימי חופשה).

                    

                   בהתאם, זכאי התובע לתשלום בסך של 24,657 ₪ בגין פדיון ימי חופשה.

                   דמי הבראה

            116. לטענת התובע זכאי הוא לתשלום בגין ימי הבראה שלא שולמו בפועל בסך כולל של 10,962 ₪, וזאת בהתאם להוראות צו ההרחבה. התובע ציין כי הנתבעת אמנם הכלילה בתלושי שכרו רכיב "הבראה", איך היא עשתה זאת על דעת עצמה, מבלי שהייתה הסכמה מפורשת בין הצדדים, תוך הותרת גילום השכר על סך של 10,000 ₪ נטו. לטענת הנתבעים התובע קיבל את כל תשלומי ההבראה בהתאם לוותק בענף הבניין כאשר הנתבעת הקפידה לשלם דמי הבראה מדי חודש בחודשו.

                  

            117. על פי הוראות הצו, עובד בעל ותק של 2-1 שנים זכאי ל-6 ימי הבראה בשנה, ועובד בעל ותק של 4-3 שנים זכאי ל-8 ימי הבראה בשנה, כאשר התעריף ליום הבראה הינו בהתאם לערך יום ההבראה במגזר העסקי (הפרטי), דהיינו ערך יומי בגובה 378 ₪.

                  

                  

            118. יש לציין כי התובע זכאי לדמי הבראה אך בשל תקופת ההעסקה השנייה. בנוסף, התובע סיים עבודתו לאחר ינואר 2017, עת פורסמה ברשומות ההוראה בדבר שינוי הוראות צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש לפי חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957.. לפיכך, אין תחולה ביחסי הצדדים להוראה הקודמת המגבילה את תקופת התביעה בגין דמי הבראה לשנתיים לפיכך, בעניינו חל הדין הכללי בדבר התיישנות של שבע שנים.

                  

            119. אם כן, התובע זכאי לתשלומים הבאים:

                  

                 • שנת 2016: התובע זכאי לסך של 1,323 ₪ (378 ₪ ערך יומי X 3.5 ימי הבראה עבור 7 חודשי עבודתו).

                    

                 • שנת 2017: התובע זכאי לסך של 2,646 ₪ (378 ₪ ערך יומי X 2 ימי הבראה עבור 4 חודשי עבודה בותק של שנתיים) + (378 ₪ ערך יומי X 5 ימי הבראה עבור 8 חודשי עבודה בותק של שלוש שנים).

                    

                 • שנת 2018: התובע זכאי לסך של 3,024 ₪ (378 ₪ ערך יומי X 8 ימי הבראה בגין 12 חודשי עבודה).

                    

                 • שנת 2019: התובע זכאי לסך של 756 ₪ (378 ₪ ערך יומי X 2 ימי הבראה עבור 4 חודשי עבודתו).

                    

                   בסך הכול, זכאי התובע לתשלום בסך כולל של 7,749 ₪ בגין רכיב זה.

                   הרמת מסך

                   טענות התובע

            120. לטענת התובע יש לחייב את הנתבעים 2 עד 4 בחבות הנתבעת 1 וזאת לאור שרשור החברות בין הנתבעת 1 לנתבעת 2, באמצעות הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעות 1 ו-2 לבין הנתבעים 4-3. התובע טען כי לאורך שנות עבודתו עבד הוא באופן ישיר מול מר דוידי, אשר היה הרוח הנושבת מאחורי נתבעת 1, מקבל ההחלטות בה והגורם אשר נתן הוראות באופן ישיר לתובע במהלך תקופת העסקתו. לדבריו, מר דוידי הוא העומד בראש החברה, הוא מנהלה ובעל השליטה האמתי בה. בעלת המניות המחזיקה במניותיה כיום הינה נתבעת 2, כאשר בעלת המניות העיקרית בנתבעת 2 הינה רעייתו של מר דוידי, נתבעת 4, המשמשת גם כדירקטורית יחידה בחברה.

                  

            121. התובע הוסיף כי החברה הנתבעת מוחזקת בשרשור חברות ובעליה ומנהלה האמתי אינו רשום ככזה, כאשר בעלי המניות אשר החזיקו בעבר במניות כלל אינם מעורבים בפעילות החברה, ודי בכך כדי להעיד על התנהלות מר דוידי ונתבעת 4 ועל ניסיונותיהם להסתיר את בעלותו של מר דוידי בחברות ולאפשר לו לפעול בדרכים פסולות ואף פליליות.

                  

            122. לטענת התובע מר דוידי ורעייתו עשו שימוש לרעה בחברות ובמסך ההתאגדות כאשר קיפחו את שכר עבודתו; פיטרו אותו שלא כדין ועקב מצבו הרפואי; וכן ניכו משכרו כספים לצרכי הפרשה לקרן פנסיה אך לא העבירו את הכספים ליעדם על כן, נסיבות המקרה מצדיקות הרמת מסך בנתבעת 1 ובנתבעת 2 כלפי מר דוידי וגב' דוד וחיובם באופן אישי בחובות החברה כלפיו.

                 טענות הנתבעים

            123. הנתבעים הכחישו את טענות התובע מכל וכל והבהירו כי נתבעים 4-2 מעולם לא היו מעסיקיו של התובע.

                  

            124. עוד טענו הנתבעים כי מר דוידי הינו עובד נתבעת 1 בתפקיד ניהול, כאשר הוא הקפיד לדאוג לכל זכויותיו של התובע ולרווחתו וכן דאג להעניק לו הלוואות מאת נתבעת 1.

                  

            125. אין להרים את המסך במקרה דנן, התובע עושה כל שלאל ידו על מנת להשחיר את הנתבעים 4-2 ואין מקום לחייבם בתשלומים שתחוב נתבעת 1, ככל שיהיו. התובע קיבל את כל זכויותיו מאת נתבעת 1 ואינו זכאי לתשלומים ממנה.

                  

                 המסגרת הנורמטיבית

            126. סעיף 4 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן - חוק החברות) מסדיר וקובע את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה.

                  

            127. החריג לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת מצוי בסעיף 6 לחוק החברות. הסעיף מונה את המקרים המצדיקים הרמת מסך על ידי בית המשפט:

                  

                 "(א)(1)בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

                 (א)באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

                 (ב)באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

                 (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד."

                  

            128. לשון הסעיף קובעת באופן ברור כי הרמת מסך ההתאגדות תעשה במקרים חריגים בלבד, במקרים בהם נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי להונות אדם או לקפח נושה, או במקרים בהם נעשה מעשה הפוגע בתכלית החברה, תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה. בנוסף, נקבעה דרישת מודעות מצדו של בעל המניות לשימוש לרעה שנעשה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת.

                  

            129. כעולה מפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, על מנת לחייב בעל מניות בחובות החברה יש להניח תשתית עובדתית מספקת להרמת מסך [בר"ע 52353-08-16 א.ב. טוקו שף בע"מ ואיציק אנקוניה – ADMARIAM GAVR NEGOUSE (13.11.06)(להלן – עניין טוקו שף)].

                  

                 ככלל, אי תשלום זכויות מכוח משפט העבודה המגן, כשלעצמו, אינו בבחינת טעם מספק להרמת מסך ההתאגדות. על מנת שיינקט צעד דרסטי מסוג זה יש להוכיח מקרה חריג של שימוש באישיות המשפטית הנפרדת לצורך הימנעות מתשלום זכויות (ר' ע"ע (ארצי) 14306-06-14 תמנון מוקד הגליל בע"מ נגד שעטה אפרומאשווילי [פורסם בנבו] (10.12.15), וכן ר' עניין טוקו שף)].

                  

            130. כן נפסק כי אי העברת ניכויים משכר העובד ליעדם, עשויה להוות עילה להרמת מסך ההתאגדות (ראו ע"ע (ארצי) 1137/02 יוליוס אדיב - החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ [פורסם בנבו] (19.1.03)(להלן – עניין יוליוס אדיב), וכן ע"ע (ארצי) 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ - דליה ברגר [פורסם בנבו] (14.10.09). בעניין יוליוס אדיב קבע בית הדין את הדברים הבאים:

                  

                 "... אלה הם דברים חמורים ביותר. לא זו בלבד שהמעביד מפר את חוזה העבודה שלו עם העובד (השווה עמ' 13 לפסק הדין של בית הדין האזורי), אלא שהוא מגדיל עשות בכך שהוא ממשיך לנכות משכר העובדים עבור מבטחים ולא מעביר את הכספים לתעודתם. בכך המעביד לא רק פוגע בזכויותיהם של עובדיו אלא שהוא שולח ידו בכספי העובד ומבצע עבירה לפי חוק העונשין ועבירה לפי סעיף 26 לחוק הגנת השכר (דיון מא/115-3 ישיבת בני עקיבא אוהל משה - זגורי, פד"ע יג' 171, 181-180 ז'). בכך המעסיק נוהג כלפי עובדיו בחוסר תום לב מובהק ותוך הפרה בוטה של חובת האמון המוטלת עליו ביחסיו עימהם. זהו מקרה מובהק של מעשה תרמית של חברה כלפי נושיה - עובדיה המצדיק הרמת מסך ההתאגדות כלפי בעלי המניות, גם אם אין מתקיימות עילות אחרות להרמת המסך. מכאן, שעילת התביעה של העובד כלפי החברה המעסיקה עומדת לו, במקרה זה, גם כלפי המשיב מס' 2."

                  

            131.  בהקשר זה עמד בית הדין הארצי בפסיקתו על הצורך בהתחשבות במכלול נסיבות העניין:

                 "נבקש להדגיש כי העובדה שחסרונן של ההפקדות הפנסיוניות יורגש באופן מוחשי עם קרות ארוע הביטוח הפנסיוני תורמת לכך שעובדים רבים הרואים בתלוש השכר שבוצע ניכוי לקופת גמל אינם עוקבים בדקדקנות אחר כך שההפקדות הגיעו ליעדן, ומכאן החומרה היתרה שביצירת המצג בדבר ביצוע הניכוי כביכול. כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, שליחת היד בכספי העובד ביחד עם הניסיון לטשטשה באמצעות רישום מטעה בתלוש השכר מהווה מעשה פסול שנועד להונות את העובד, ולכן היא עשויה להוות עילה להרמת מסך ההתאגדות. עוד נדגיש כי לחסכון הפנסיוני משקל מיוחד בביטחונו הכלכלי של העובד, ומכאן גם חובת האמון המיוחדת בהקשר זה. לאור האמור, נקודת המוצא היא כי שליחת היד בכספים שיועדו להפקדה עבור בטחון פנסיוני לעובד עשויה להוות נסיבה משמעותית שעשויה ללמד על התקיימות התנאים שבסעיף 6 לחוק. אולם נקודת מוצא זו אינה בהכרח נקודת הסיום, כשיש ליתן משקל גם למכלול נסיבות הענין."

                 [ע"ע (ארצי) 35231-02-19 יד שירותי ייעוץ וליווי חברות בע"מ – אלעד סטפנסקי (17.3.20)(להלן – עניין יד שירותי ייעוץ).

            132. בבית הדין הארצי חזר על על הכללים הנוגעים להרמת מסך, הסמכות לבצע הרמת מסך מלאה על כלל החיובים או הרמת מסך חלקית:

                 "הסמכות להרים את מסך ההתאגדות היא סמכות בשיקול דעת, קרי "אם נכון וצודק לעשות כן". עם זאת לא די בכך שהרמת המסך "נכונה וצודקת" והשימוש בשיקול הדעת האמור מותנה בשני תנאי סף, אשר בהתקיימם יש ליתן את הדעת לשלושה שיקולים שנקבעו בחקיקה.

                 שני תנאי הסף הקבועים בסעיף 6 להרמת מסך ההתאגדות, הם: תנאי הסף הראשון, התקיימות המקרים החריגים המנויים בסעיף 6(א) לחוק שבמוקדם מצוי ניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת. נציין כי המדובר ברשימה סגורה של שני מקרים, אך אלה מנוסחים כמונחי שסתום (הונאה, קיפוח, פגיעה בתכלית החברה וסיכון בלתי סביר) וזאת על מנת לאפשר גמישות מסוימת בבחינת נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מונחים מופשטים אלה רוכשים את משמעותם הקונקרטית בהתאם לנסיבות הענין. תנאי הסף השני, מודעות או למיצער חשד של בעל המניות בדבר שימוש פסול כאמור באישיות הנפרדת של החברה (ובהקשר לדרך קביעת מימצא בהיבט זה ראו למשל ב"גץ 132/15 ר-צ פלסטק בע"מ נ' איפראימוב פאולינה [פורסם בנבו] (5.4.17)(להלן: ענין איפראימוב), פיסקה 12).

                 מעבר לשני תנאי הסף האמורים קבע המחוקק שלושה שיקולים אליהם יש לתת את הדעת עת נשקלת הרמת מסך ההתאגדות והם: ראשית, היקף האחזקות של בעל המניות, כשרכיב זה, כעולה מהצעת החוק, נועד להבטיח כי לבעל המניות היקף אחזקות "המאפשר פיקוח אפקטיבי על פעולות החברה"; שנית, המידה בה מילא בעל המניות חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 לחוק; שלישית, יכולת החברה לפרוע את חובותיה.

                 לבסוף, בהתקיים שני תנאי הסף וככל ששקלול שלושת השיקולים המנויים בסעיף 6 לחוק מטה את הכף לצד הרמת המסך, הרי שעדין מסור לבית הדין שיקול הדעת להחליט אם להרים את מסך ההתאגדות, קרי אם בנסיבות "צודק ונכון לעשות כן".

                 ...

                 חשוב להדגיש כי הרמת מסך – מלאה או חלקית – אינה ענין טכני, אלא היא פרי הפעלת שיקול דעת פרטני, ואין מקום לצאת מנקודת מוצא גורפת בדבר עילות המצדיקות או שאינן מצדיקות זאת. בהתאם לכך, גם הרמת מסך חלקית מצריכה הפעלת שיקול דעת פרטני ובחינת קיומה של תשתית ראייתית ומשפטית המצדיקה עצם עריכתה של הרמת מסך בכלל (שהרי גם הרמת מסך חלקית מהווה חריגה מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה בע"מ), ובהיקף זה (להבדיל מהיקף מלא) בפרט... יש להיזהר מפני שימוש בדוקטרינה זו מקום בו הנסיבות כלל אינן מגלות עילה להרמת מסך בהיקף כלשהו או במקרה בו מונחת עילה המצדיקה הרמת מסך מלאה....

                 שאלת היקפה של הרמת המסך מקום בו מוכחת שליחת יד בשל אי העברת כספי הניכויים – היא שאלה נפרדת. כאמור, אין לשלול כי במקרים מתאימים זו תביא להרמת מסך מלאה (כפי שנעשה בעניין אדיב, כמו גם פסקי דין נוספים) כשם שאין לשלול שבמקרים מתאימים - בהם לא הוכחה הצדקה להרמת מסך מלאה - היא תביא להרמת מסך חלקית, המוגבלת לעילה קונקרטית, וקיימת גם אפשרות כי אי העברת כספי הניכויים לא תצדיק הרמת מסך כלל (למשל - ככל שבית הדין ישתכנע שמדובר בתקלה טכנית נקודתית), כשכל מקרה יבחן בהתאם לנסיבותיו" (עניין שירותי ייעוץ וליווי).

                  

            133. במקרה דנן, כעולה מן החומר המונח לפנינו, נתבעת 1 לא העבירה דמי גמולים לתעודתם, על אף שהציגה מצג שווא בתלושי שכרו של התובע, עת ניכתה היא את סכומי הפנסיה הנדרשים מתלושי שכרו. כאמור לעיל, הטענה לפיה היא לכאורה העבירה את התשלומים הללו ישירות לתובע נדחתה על ידנו. זאת ועוד, נתבעת 1 העבירה תשלומים חודשיים נוספים בסך אלפי שקלים, אשר לא היה להם כל תיעוד בתלושי השכר, כאשר נתבעת 1 נאחזת לאורך ההליך בטענות בדבר מתן הלוואה, שלא הוכחה. דומה, כי נתבעת 1 בחרה להתעלם באופן מופגן מהוראות הדין החלות עליה תוך רמיסת זכויותיו של התובע. אנו סבורים, כי בנסיבות העניין, מעשים אלו מהווים שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן המצדיק הרמת מסך חלקית אל מול בעלת המניות, הלוא היא נתבעת 2, כך שהיא תחוב יחד ולחוד עם נתבעת 1 בתשלומים הנובעים מהיעדר הפקדות פנסיוניות.

                  

            134. אשר לבקשת התובע לחיוב מר דוידי באופן אישי - אין חולק כי מר דוידי מנהל הנתבעת 1 ומהווה אורגן שלה. עם זאת, ועל אף שאין חולק כי מר דוידי איננו בעל מניות בנתבעת 1, טען התובע כי בנסיבות המקרה יש להרים את המסך כנגדו תוך חיובו באופן אישי בחובות החברה. עוד טען התובע כי הפסיקה דנה במקרים בהם מבוקש הרמת מסך נגד מי שאינו רשום כבעלים או כדירקטור, בייחוד במקרה הדומה למקרה דנן בו מדובר בדמות הדומיננטית ו"הרוח הנושבת" בנתבעת 1.

                  

            135. בעניין אולגה פטרמן [ע"ע (ארצי) 9912-04-14 אולגה פטרמן – רידמן בע"מ (29.9.16)] עמד בית הדין הארצי על הצורך בעריכת אבחנה בין דוקטרינת הרמת המסך לבין ייחוס אחריות אישית לאורגן של החברה:

                  

                 " בהתאם לפסיקה, יש להבחין בין הדוקטרינה של הרמת מסך לבין ייחוס אחריות אישית לאורגן של החברה. הרמת מסך משמעותה התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות חוזית או נזיקית על אורגן של החברה, באופן אישי, בשל פעולותיו. על מהותה של האחריות האישית פסק בית המשפט העליון:

                 "אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה – התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. יש להדגיש, כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה "להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת" (ראו א' חביב-סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 197, בעמ' 214; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח (5) 661).

                 אבחנה זו חשובה היא, שכן האחריות האישית מוטלת על האורגן על-פי קנה המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט האזרחי. האורגן יישא באותו נזק אשר הוא גרם אישית לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים - לעומת זאת - הרמת המסך, חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה (ראו א' פרוקצ'יה "מושג ותיאוריה בתורת האישיות המשפטית", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 167)". ע"א 9916/02 בן מעש נ. שולדר חב' לבניה בע"מ [פורסם בנבו] (5.2.04)."

                  

            136. בעניינו, משהתובע לא טען ועל כן לא הוכיח עילת תביעה המבוססת על אחריות אישית כנגד מר דוידי, ברי כי אין כל אפשרות לחייבו בתשלומים להם זכאי התובע.

                  

            137. אשר לנתבעת 4, נאמר, כי התובע לא הניח תשתית עובדתית להראות מדוע יש לבצע הרמת מסך כפולה, כאשר לא הוכיח הוא את התנאים הקבועים בסעיף 6 לחוק החברות בכל הנוגע לנתבעת 4. לא נטען ועל כן לא הוכח כי התובע התנהל מולה במישרין או כי היה לה קשר כלשהי להתנהלות נתבעת 1. אם כן, התביעה כנגד נתבעת 4 נדחית בזאת.

                  

            138. לסיכום פרק זה, אנו רואים לנכון בנסיבות העניין להרים את המסך ההתאגדות באופן חלקי כנגד נתבעת 2 בכל הנוגע להעדר הפקדת כספים פנסיוניים, כך שעליה לשלם לתובע, ביחד ולחוד עם נתבעת 1 את התשלומים המגיעים לתובע בעד הפרשות פנסיוניות כמתואר לעיל.

                  

                  

                 טענת הקיזוז

                  

            139. במסגרת כתב ההגנה המתוקן, הנתבעים טענו כי נתבעת 1 העניקה לתובע הלוואה בסך של 362,104 ₪ וכי: "לנתבעת 1 עילת קיזוז בגין כספים אלה וכוונת הנתבעת 1 להגיש תביעה שכנגד בגין סכומים אלו. (סעיף 18 לכתב ההגנה המתוקן).

                  

            140. במסגרת הסיכומים התובע מציין כי "הנתבעים טענו טענת קיזוז לפיה דוידי נתן לכאורה לתובע הלוואה בסכום של 362,104 ₪...", ועומד על טענותיו כי לא התקיימה הלוואה מעולם.

                  

            141. כאמור לעיל, דחינו את טענות הנתבעים בכל הנוגע למתן הלוואה. נוסף לכך, עיון בכתב ההגנה מעלה כי בפועל הנתבעים לא עמדו על קיזוז הסכומים שהוענקו לכאורה כטענתם (שנדחתה). כמו כן, הנתבעים לא הגישו כתב תביעה שכנגד. כל שנאמר על ידם הוא כי קיימת לנתבעת 1 עילת קיזוז, כאשר לא עמדו הם על רצונם לקזז סכום כלשהו. משכך, ומשעה שנדחתה טענת הנתבעים בכל הנוגע למתן ההלוואה, איננו נדרשים לטענת קיזוז כלשהי.

                 סוף דבר

            142. התביעה מתקבלת בחלקה.

                  

            143. נתבעת 1 תשלם לתובע תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין את הסכומים הבאים:

                  

                 • אי מתן הודעה לעובד בסך 5,000 ₪.

                 • תשלום בעד שכר חודש אפריל 2019 בסך של 17,500 ₪.

                 • תשלום בעד שעות נוספות בסך של 67,821 ₪.

                 • תשלום בעד אי מתן תלושי שכר בסך של 1,500 ₪.

                 • הפרשות פנסיוניות בסך של 42,434 ₪, סכום זה ישולם על ידי הנתבעות 1-2 ביחד ולחוד.

                 • חלף הפרשות לקרן השתלמות בסך של 59,587.5 ₪.

                 • פדיון דמי חופשה בסך של 24,657 ₪.

                 • דמי הבראה בסך של 7,749 ₪.

                    

            144. לסכומים הנזכרים לעיל יתווספו הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

                  

            145. לאור התוצאה אליה הגענו תחויב הנתבעת 1 בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.

                  

                 לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

                  

                  

                 ניתן היום, ג' סיוון תשפ"ב, (02 יוני 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

                  

                 

                 נציגת ציבור מעסיקים גב' שלומית לוי		רוית צדיק, שופטת, סגנית נשיאה