yaqub mesgena heile נ' הרנט חופים הרצליה בע"מ ואח'

לפנינו תביעה לתשלום פיצוי פיטורים, הפרשי שכר ושעות נוספות וכן זכויות סוציאליות בגין עבודתו של התובע במסעדה שמפעילה הנתבעת 1 ונסיבות סיומה.

עיקר העובדות הצריכות לעניין הן כדלקמן

1. הנתבעת 1 [להלן הנתבעת] היא חברה שבמועדים הרלוונטים לתביעה ניהלה מסעדה בחוף הרצליה. הנתבעים 2-3 הם בעלי המניות של הנתבעת 1.

2. התובע אזרח אריתריאה המתגורר בישראל התקבל לעבודה בנתבעת בחודש פברואר 2014 והועסק על ידה כעובד נקיון במשך כ- 28 חודשים.

3. יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו בחודש מאי 2016 בנסיבות המצויות במחלוקת בין הצדדים.

4. התביעה דנן הוגשה ביום 18.9.16 ובמסגרתה טען התובע כי התפטר בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים וכי הוא הוא זכאי לתשלומים שונים בגין עבודה בשעות נוספות, בגין מסירת תלושי שכר פיקטיביים שהונפקו לו על פי הנטען ובגין זכויות סוציאליות נוספות.

5. הנתבעת הודתה כי התובע זכאי להפרשי שכר וזכויות סוציאליות בגין תקופת עבודתו ואולם זאת בסכומים הנופלים מהמפורט בכתב התביעה. אשר לנסיבות סיום ההעסקה הנתבעת טוענת כי התובע נטש את עבודתו מבלי שנתן הודעה מוקדמת ולפיכך לטענתה מכל סכום שיפסק לתובע יש להפחית דמי הודעה מוקדמת.

    

   הפרשי שכר עבודה ושעות נוספות

6. בענייננו אין חולק כי התובע הועסק במשך שעות ארוכות מדי יום. שעות הנוכחות של התובע בעבודה תועדו באמצעות שעון נוכחות אלקטרוני, שבאמצעותו נרשמו מדי יום שעת הכניסה לעבודה ושעת היציאה מהעבודה וכן חושב סיכום השעות היומי המצטבר (ברוטו).

7. מדי חודש נמסרו לתובע תלושי שכר בהם פורט מספר שעות הנוכחות בעבודה בהתאם לרישום שעון הנוכחות.

   עד חודש יולי 2015 צויין בתלושי השכר כי השכר השעתי לו זכאי התובע עומד על סך 23 ₪ ואילו לאחר מועד זה צויין כי השכר השעתי הוא 25 ש"ח. סכום ה"תעריף לשעה" הופיע הן בגוף התלוש והן (החל משנת 2015) בהדגשה בצידו השמאלי של תלוש השכר.

8. עיון בתלושי השכר מלמד כי בפועל, בתלושי השכר לא נעשה חישוב מפורט של שעות העבודה והשעות הנוספות כנגזרת של "התעריף לשעה", בהתאם לשיטת החישוב הקבועה בדין, ואף לא נוכו זמני הפסקות, אלא שמדי חודש שילמה הנתבעת לתובע שכר בערכי נטו אשר נראה כי הוא נגזרת של שעות נוכחותו של התובע במקום העבודה, במכפלת סכום קבוע שהוא גבוה יותר מהשכר השעתי שצויין בתלוש השכר. בתלוש צויין כי השכר החודשי כולל תמורה בגין עבודה בשעות נוספות ונסיעות כמפורט בתלוש. עד חודש יולי 2015 תואם החישוב של השכר "נטו" (לפני ניכויי מוסכם של 65 ₪ בגין "ניכויים שונים") למכפלת שעות העבודה ב 26 ₪ ואילו לאחר יולי 2015 השכר "נטו" ששולם לתובע תואם מכפלת שעות העבודה ב 28 ₪.

9. על רקע האמור לעיל, בין הצדדים קיימת מחלוקת בעניין הפרשי השכר וגמול השעות הנוספות להם זכאי התובע בגין שעות עבודתו ובראש ובראשונה – מהו תעריף השעה שלפיו זכאי התובע כי יחושב שכרו.

10. הנתבעת טוענת כי עם תחילת עבודתו חתם התובע על הסכם עבודה שבו נקבע כי שכרו השעתי יעמוד על 23.13 ₪ (כשכר המינימום נכון לאותה עת). הנתבעת איננה חולקת על כך שבהמשך הדברים (ככל הנראה לאחר העלאת שכר המינימום במשק) הועלה השכר השעתי כמפורט בתלושים והועמד על סך 25 ₪.

    לטענת הנתבעת אין כל יסוד לטענות התובע לפיהן הובטח לו שכר שעתי גבוה יותר מזה שנקבע במפורש בהסכם שבין הצדדים ואף צויין במפורש בתלושי השכר.

11. התובע טוען כי אין ליחס משקל להסכם העבודה שהציגה הנתבעת באשר לטענתו הוא מעולם לא חתם על הסכם עבודה. לטענתו כל שהוסכם בין הצדדים הוא שהתובע יהיה זכאי לשכר שעתי בסך 26 ₪ לשעה (שלאחר מכן הועלה ל- 28 ₪ לשעה) אשר על כן לטענת התובע, יש לחשב את כל זכויותיו בגין תקופת עבודתו וסיומה בהתאם לשכר בסיס שעתי בסך 26-28 ₪ נטו לשעה.

     

    האם נחתם הסכם עבודה בין הצדדים?

12. נקדים ונבהיר כי במחלוקת שבין הצדדים לעניין חתימתו של התובע על הסכם עבודה לאחר שעיינו בראיות ובעדויות שהובאו בפנינו אנו מעדיפים את גרסתה של הנתבעת.

13. ראשית, יש לציין, כי בכתב התביעה לא הועלתה כל טענה לפיה התובע לא קיבל הודעה לעובד / לא חתם על הסכם עבודה. התובע אשר יוצג על ידי עו"ד מצא לתבוע פיצוי בגין פגמים בתלוש השכר ואולם לא העלה כל טענה לעניין העדרו של הסכם העבודה ויש בכך כדי לתמוך בטענת הנתבעת לפיה נחתם הסכם עבודה בין הצדדים.

14. שנית, הסכם העבודה צורף לכתב ההגנה של הנתבעת (הוגש לתיק ביום 12.12.16) כאשר עליו ניתן להבחין בחתימתו של התובע. חתימה זו דומה על פניה לחתימה המופיעה על תצהירו של התובע, וזאת על אף שלכתב התביעה לא צורפו נספחים כלשהם, ובמועד הגשת כתב ההגנה לא הייתה לכאורה בידי הנתבעת דוגמת חתימה של התובע. עובדה זו, כשלעצמה, תורמת לאותנטיות של המסמך.

15. שלישית, הגם שהסכם ההעסקה צורף לכתב ההגנה (נספח א'), והגם שבתצהירו התובע התייחס למסמכים שונים שצורפו לכתב ההגנה כגון תלושי השכר, התובע בתצהירו לא העלה כל טענה כנגד הסכם ההעסקה שהגישה הנתבעת , לא טען כנגד האותנטיות ולא טען , אף לא ברמז כי חתימתו על המסמך זוייפה. גם בעדותו בפנינו התובע לא העלה טענה כלשהי בהקשר זה. ב"כ התובע רמז לראשונה כי יש לו טענה ביחס לאותנטיות של המסמך במהלך החקירה הנגדית של עדי הנתבע ולפיכך אין לזקוף לחובתה של הנתבעת כי לא זימנה לעדות את העובדת שהחתימה את התובע על ההסכם.

16. רביעית, אין בידינו לקבל את הטענה של התובע בדבר חוסר התאמה בין האמור בהסכם העבודה לבין תלושי השכר שהונפקו לתובע. כפי שנבאר - עיון בסעיפי ההסכם מתיישב בעיקרו של דבר עם האופן בו התנהלו הצדדים בתקופת עבודתו של התובע, ועם האופן בו נרשמו רכיבי השכר בתלושים. לפיכך, העובדה שבהסכם מצויין כי שכרו השעתי של התובע יהיה 23.13 ואילו בתלוש השכר צויין תעריף שעתי בסך 23 - איננה יורדת לשורש העניין, ואין בה כדי לפגום באותנטיות של ההסכם).

17. לנוכח כל האמור לעיל אנו קובעים כי התובע חתם על הסכם העסקה כפי שצורף לכתב ההגנה. אשר על כן יש לבחון את תוכנו של ההסכם, ואת התנהלות הצדדים על מנת להכריע ביחס לאומד דעתם ולכללים שלפיהם יש לחשב את שכרו של התובע.

     

    תוכן הסכם העבודה שנחתם בין הצדדים

18. עיון בסעיפים 6-7 להסכם העבודה שנחתם בין הצדדים מעלה כי על פי הסכמת הצדדים התובע יהיה זכאי לשכר שעתי כולל בסך 26 ₪ לשעה, אשר יהיה מורכב מהרכיבים הבאים : שכר בסיס (23.13 ₪ ) תגמול בגין עבודה בשעות נוספות (1.88 ₪) ודמי נסיעות (1 ₪). כך בלשון ההסכם:

    

19. עיון בהסכם העבודה מעלה כי השכר השעתי שהוסכם ישולם בערכי נטו (ר' סעיף 6 להסכם). עיון בתלושי השכר ובדוחות הנוכחות של התובע מעלה כי הצדדים פעלו בהתאם להסכמה זו, מדי חודש שולם לתובע שכר (בערכי נטו) ששווה 26 ₪ לכל שעת עבודה (עד להעלאת התעריף ביולי 2015 ל - 28 ₪ לשעה).

20. בעדותו (עמ' 6 לפרוטוקול) התובע אישר כי מדי חודש הוא קיבל תלוש שכר ובדק שסכום הנטו ששולם לו הוא מכפלה של שעות הנוכחות בעבודה בשכר המוסכם (26/28 ₪). כך לדוגמא בתלוש הראשון שנמסר לתובע בגין עבודתו בחודש פברואר 14 (חודש ראשון בו התובע עבד 137.75 שעות בלבד) צויין כדלקמן:

    

21. סכומי הנטו שמפורטים בתלוש תואמים במהותם את ההסכמה שבחוזה, למעט "עיגול" של הסכומים (במקום שכר שעתי 23.12 ותוספת 1.88 נכתב בתלוש כי השכר השעתי הוא 23 והתוספת בגין שעות נוספות חושבה לפי 2 ₪ נטו לשעה. סכום הנסיעות חושב בהתאם לחוזה לפי 1 ₪ לשעה.

22. ודוק, על גבי כל אחד מתלושי השכר נרשם בבירור (בחלק גדול מהתלושים אף בהדגשה) כי תעריף השכר השעתי הוא 23 (ולאחר מכן 25 ₪ לשעה) ואולם מעיון בתלושים עולה כי בפועל שולם לתובע שכר בערכי נטו בסך 26 ₪ לשעה אשר כולל על פי המוסכם ועל פי המפורט בתלושים תגמול בגין עבודה בשעות נוספות ובגין נסיעות.

23. להשלמת התמונה יצויין כי החל מחודש מרץ 2017 התובע עבד בהיקף העולה על משרה מלאה, ומדי חודש נוכה משכרו נטו סכום בסך 65 ₪ בגין "ניכויים שונים".

     

     

    תוקפו / חוקיותו של ההסכם שנחתם בין הצדדים

24. על רקע האמור, ובטרם נכריע במחלוקת שבין הצדדים לעניין אופן חישוב שכרו של התובע בגין עבודה בשעות רגילות ובשעות נוספות, נקדים מספר מילים לעניין המתכונת של קביעת שכר בערכי "נטו" ובאופן הכולל תוספות בגין שעות נוספות ונסיעות.

25. הניסיון השיפוטי מלמד כי מתכונת העבודה שבצידה קביעת שכר שעתי / חודשי בערכי "נטו" עדיין מקובלת בענפים מסויימים, במיוחד בקרב עובדי כפיים ואצל מעסיקים שאינם מוסדיים ושלרוב אף אינם נהנים מייעוץ משפטי שוטף ומליווי חשבונאי. הנסיון אף מלמד כי מתכונת זו מקובלת בהעסקתם של עובדים שמעמדם בישראל איננו מוסדר (לרבות מבקשי מקלט).

    לעיתים הסדרת השכר בערכי "נטו" איננה מלווה בקביעה ברורה ביחס לרכיבי השכר שנכללים בסכום המוסכם ולעיתים (כמו בנסיבות דנן) היא מלווה בהסכמה ביחס לרכיבים שיכלול השכר השעתי "נטו" שהוסכם.

26. לפי התרשמותנו, מתכונת העסקה כאמור, משרתת בראש ובראשונה את הרצון של העובד ליהנות ממידה גבוהה יחסית של בטחון וודאות לעניין גובה השכר החודשי שישולם לו, והיא מקטינה את חששו של העובד מפני הטעיה/ניצול לרעה. בהקשר זה ראוי להבהיר כי דיני המס ודיני העבודה מורכבים, הם עשויים להשתנות מעת לעת באופן המקשה על מעקב ועל מיצוי זכויות. עובדים שאינם בעלי אזרחות ישראלית , לעיתים אינם בקיאים בדיני העבודה ובדיני המס, והם אף עשויים לסבול מחוסר במעגלי תמיכה ומדלדול משאבים חומריים, על אף כל אלה הם נדרשים לשאת מדי חודש בתשלומים שוטפים להבטחת מזון מדור מחיה וכיו"ב, נסיבות אשר מבהירות את הצורך בקביעת שכר בערכי "נטו".

27. לנוכח האמור, והגם שמדובר בסטייה מדרך המלך המקובלת לתשלום שכר העבודה, לדידנו אין למנוע מצדדים להסכם עבודה להסכים ביניהם על תשלום שכר בערכי "נטו", ואף להסכים ביניהם אילו רכיבי שכר יכללו בשכר המוסכם, ועם זאת יש להקפיד על כך שלא יהיה בהסכמים מהסוג האמור כדי לחתור תחת הוראות הדין ובכלל זה ההוראות הקבועות בחוק הגנת השכר, ובחוק שעות עבודה ומנוחה. ולפיכך הסכמה כאמור איננה יכולה אלא להיטיב עם העובד ואל לה לגרוע מזכויותיו על פי הדין. לפיכך התוספת המוסכמת או התשלום של רכיב שכר מוסכם איננו יכול להיות "במקום" זכות קוגנטית אלא אך ורק "על חשבון" זכות קוגנטית.

28. על רקע האמור, ובשים לב לחובה החלה על הצדדים להסכם עבודה לנהוג זה כלפי זה בתום לב, כשם שאין לתת תוקף להסכמה שיש בה כדי לגרוע מזכויותיו הקוגנטיות של העובד, כך אנו סבורים כי אין ליתן תוקף לנסיון של העובד להתנער מההסכמה לעניין השכר השעתי מחד והתשלומים שיהיו על חשבון זכויות סוציאליות קונקרטיות מאידך, ולטעון כי יש לראות את השכר "נטו" כולו כשכר בסיס, ועליו להוסיף את כל הזכויות הקוגנטיות.

29. כפי שפרטנו לעיל, בענייננו הוסכם בין הצדדים כי ישולם לתובע שכר שעתי בסך 26 ₪ בערכי נטו, וכן הוסכם והותנה במפורש כי שכר זה יכלול שכר בסיס בגובה שכר המינימום וכן תוספת תגמול מיוחד עבור עבודה בשעות נוספות (1.88 ₪ לשעה) ועבור דמי נסיעה (1 ₪ לשעה). על רקע האמור, יש לבחון האם הסכמת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם שבכתב, בתלושי השכר ובאופן בו התנהלו הצדדים עולה בקנה אחד עם דרישות הדין.

30. במועד שבו נחתם הסכם העבודה בין הצדדים עמד שכר המינימום השעתי על 23.12 ₪. לנוכח האמור לעיל לא מצאנו עילה להתערב בהסכמת הצדדים לפיה תעריף השכר השעתי יעמוד על סך 23.13 ₪. (הגם שיש קושי בכך שמסיבה שלא בוארה, בתלושי השכר נכתב שכר שעתי בסך 23 ₪ בלבד).

31. אשר לקביעה החוזית לפיה התובע יקבל בגין דמי נסיעות בגובה שקל אחד (נטו) לכל שעת עבודה הרי שכפי שיפורט בהמשך, בעיקרו של דבר אנו סבורות כי בשים לב לשעות העבודה המרובות של התובע – כיסה התשלום הנ"ל עלות "חופשי חודשי" ולפיכך אין קושי בקביעת שכר הכולל הוצאות נסיעה כאמור.

32. גם לגבי תשלום שעות העבודה והשעות הנוספות לא הוכח כי בנסיבות דנן מתכונת העסקתו של התובע קיפחה אותו. ראשית נציין כי הנתבעת תיעדה באמצעות שעון אלקטרוני את כל שעות העבודה של התובע ואלה אף פורטו בתלושי השכר של התובע.

33. התובע עבד בממוצע 343 שעות ברוטו בחודש (מטעמי נוחות הממוצע חושב לפי שנת 2015 שבה עבד התובע חודשים מלאים). לפי המתכונת המוסכמת, אשר איננה במחלוקת שולם לתובע שכר "נטו" ממוצע (לא כולל נסיעות) בסך 9,261 ₪ ( מכפלת השעות בשכר המינימום + 2 ₪). אם נתחשב גם בתוספת נסיעות- הרי ששכרו הממוצע של התובעת עמד על סך : 9,604 ₪ נטו.

    אלמלא ההסכמה שבין הצדדים לעניין תשלום 26 ₪ לשעה נטו, אילו היה מחושב שכרו של התובע בהתאם לשכר השעתי המוסכם (שכר מינימום) ובהתאם להוראות הדין, הרי שבגין חודש עבודה ממוצע היה התובע זכאי לשכר ברוטו בסך 10,269 ₪ (186*25 + 43*31.25 + 114*37.5) וזאת אף מבלי שבוצע ניכוי של זמני הפסקות שאותו הייתה הנתבעת רשאית לבצע בהתאם להוראות הדין. (על הסכום ברוטו יש להוסיף 240 ₪ בגין חופשי חודשי).

    די אם נעיין בתלושי השכר של התובע לחודשים דצמבר 15 וינואר 16 כדי להסיק כי השכר ברוטו ששולם לתובע על פי ההסכם שנחתם בין הצדדים עולה על השכר לו היה זכאי בהתאם להוראות הדין.

34. נבהיר כי הטבלה שצירף התובע לסיכומיו איננה מקובלת עלינו כלל ועיקר שכן לא התרשמנו כי בשלב כלשהו הייתה בין הצדדים הסכמה כי התובע יקבל שכר לפי חוק שעות עבודה ומנוחה בערכי נטו, או כי הנתבעת הייתה מחוייבת לשלם לו שכר לפי חוק שעות עבודה ומנוחה בערכי נטו. כפי שקבענו לעיל ההסכמה בין הצדדים היתה כי השכר הקבוע בערכי נטו יכלול שכר מינימום דמי נסיעות וכן שעתי ותוספת תשלום גלובלי אשר יחליף את ההסדר הקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה ולא כי יתווסף עליו. אין לשלול את האפשרות כי בחודש פלוני שבו עבד התובע בהיקף שעות שעולה על הממוצע שפורט לעיל היה התחשיב על פי חוק עולה על התמורה שלפי ההסכם ואולם זאת לא הוכח בפנינו.

35. לנוכח האמור לעיל התביעה לתשלום הפרשי שכר ושעות נוספות נדחית.

     

    נסיבות סיום יחסי העבודה

36. מעדותו של התובע בפנינו עולה בבירור כי הוא התפטר מעבודתו מאחר שהנתבעת סירבה לבקשתו להעלות את שכרו השעתי ל- 30 ₪ נטו. כך העיד התובע בעמ' 8 לפרוטוקול:

    

    ולאחר מכן בעמ' 10

    

37. התובע לא הציג כל ראיה לפיה ביקש ממעסיקיו להמיר את מתכונת העסקתו לזו שקבועה בדין או כי ביקש דמי חגים. התרשמנו כי התובע התפטר מעבודתו לאחר שפנייתו בבקשה לעלות את שכרו ל- 30 ₪ נטו לשעה לא נענתה. פשיטה כי הנתבעת לא היתה מחוייבת להסכים לבקשתו של התובע, לפיכך התביעה לפיצויי פיטורים נדחית.

38. מנגד, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי התובע נטש את עבודתו מבלי שנתן הודעה מוקדמת להתפטרות. טענתו של התובע כי פנה לנתבעת מספר פעמים בבקשה להעלאת שכרו, וכי לאחר שהנתבעת סירבה לבקשתו הוא הודיע מראש על התפטרותו איננה סבירה פחות מטענת הנתבעת כי התובע הודיע במפגיע על התפטרות לאלתר מחמת אלרגיה. גרסת העד מטעם הנתבעת בדבר התפטרות לאלתר לא נתמכה בכל ראיה ולא הייתה משכנעת.

39. לנוכח האמור לעיל, אנו סבורים כי התובע איננו זכאי לפיצויי פיטורים ו/או לדמי הודעה מוקדמת.

40. משלא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי התובע התפטר בלא הודעה מוקדמת גם טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת - נדחית.

     

     

    פדיון חופשה

41. אין חולק כי בתקופת עבודתו של התובע לא שולמו לו דמי חופשה.

42. התובע טוען כי בגין תקופת עבודה בת 28 חודשים הוא זכאי ל- 28 ימי חופשה. התובע טוען כי סכום "פדיון החופשה" שלו הוא זכאי עומד על סך 6272 ₪ נטו.

43. הנתבעת לא חלקה על מספר ימי החופשה להם טוען התובע, אך טוענת כי בגין פדיון חופשה זכאי התובע לתשלום בסך 4,800 ₪.

44. למרבה הצער אף צד לא טרח לצרף לסיכומיו את התחשיב של פדיון ימי החופשה.

45. על רקע האמור יובהר, כי בהתאם להוראות חוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951 דמי חופשה ישולמו לעובד בהתאם ל"שכרו הרגיל" (ראה סעיף 10 לחוק חופשה שנתית). לפיכך לדידנו, מקום שמסוכם עם העובד על תשלום שכר בערכי נטו, הרי שסיכום זה יחול גם על חישוב דמי החופשה וגם על חישוב פדיון החופשה (אשר גם אותו יש לשלם בערכי נטו לפי השכר הרגיל ראה סעיף 13 לחוק חופשה שנתית).

46. אשר על כן שכרו היומי הרגיל של התובע עומד על סך 224 ₪ (8*28). משאין חולק לעניין צבירת ימי החופשה (28 ימים) מקובל עלינו תחשיב ב"כ התובע לפיו התובע זכאי לפדיון חופשה בסך 6,272 ₪.

     

    הבראה

47. התובע טוען כי בגיון 28 חודשי עבודתו הוא זכאי ל 12 ימי דמי הבראה – בסך 4,536 ₪ נטו.

48. נדמה כי אין חולק כי התובע לא קיבל דמי הבראה בתקופת עבודתו וכלל לא ברור טענת הנתבעת בסיכומיה בהקשר זה.

49. לנוכח האמור, ומשלא הוצג תחשיב נגדי, בגין תקופת עבודתו זכאי התובע לדמי הבראה בסך 4,536 ₪.

     

    חגים

50. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לפיה התובע, אשר איננו יהודי איננו זכאי לדמי חגים.

51. הנתבעת לא הוכיחה כי הודיעה לעובד על זכותו לקבל דמי חגים לפי דתו ואף לא צירפה חישוב חלופי לחישוב שהציע התובע. התובע עבד במתכונת עבודה מלאה 7 ימים בשבוע בתוספת שעות נוספות רבות. לנוכח האמור אנו סבורים כי הנטל הועבר לכתפי הנתבעת להוכיח כי התובע איננו זכאי ל 18 ימי חג שחלו בתקופת עבודתו.

52. אשר על כן, ומשתחשיבו של התובע לא נסתר אנו קובעים כי בגין דמי חגים התובע זכאי לתשלום בסך 4,032 ₪.

     

    נסיעות

53. כפי שפירטנו לעיל, בהתאם להסכמה שבין הצדדים שולם לתובע בגין כל שעת עבודה שקל אחד על חשבון הוצאות נסיעה.

54. מאחר שהתובע עבד בממוצע 340 שעות הרי שמדי חודש שולם לו סכום ממוצע בסך 340 ₪ נטו בגין דמי נסיעות, זאת כאשר עלות כרטיס חופשי חודשי עומדת על סך 240 ₪.

55. מאחר שאין מניעה לסכם עם עובד על שכר הכולל הוצאות נסיעה כאמור, אנו סבורות כי התובע איננו זכאי להחזר הוצאות נסיעה מעבר לזה ששולם לו לפי המוסכם.

56. החודשים היחידים בהם שולם לתובע בגין הוצאות נסיעה סכום הנמוך מסך עלות "חופשי חודשי ( 240 ₪) הם החודש הראשון לעבודתו (פב' 14- התובע קיבל בגין נסיעות 137 ש"ח) והחודש האחרון לעבודתו (מאי 16- התובע קיבל בגין נסיעות 172 ש"ח).

57. הגם שהתובע לא הוכיח מה היה מקום מגוריו מה עלות הנסיעה היומית ממגוריו לעבודתו, כמה ימים עבד באותם שני חודשים ולא ערך תחשיב כדין, ומשלא צורף תחשיב מטעם הנתבעת מצאנו לזכות את התובע להפרש דמי נסיעות בגין שני החודשים הללו בגובה "השלמה" לעלות חופשי חודשי בסך הכל - 171 ש"ח.

     

     

    הפרשות לפנסיה / גמל

58. אין חולק כי לא שולמו לתובע הפרשות לפנסיה (גמל + פ"פ). הצדדים חלוקים ביניהם ביחס לגובה השכר שממנו יש לחשב את ההפרשות הבנסיוניות. התובע טען כי שכר הבסיס הוא 26 / 28 ₪ לשעה ואילו הנתבעת טוענת כי יש לחשב את ההפרשות משכר המינימום.

59. לדידנו, במחלוקת שבין הצדדים ביחס לחישוב השכר הקובע לצורך הפרשות לפנסיה, בשים לב לכך שהתובע קיבל שכר בשיעור 26 / 28 ₪ לשעה גם בחודשים בהם עבד פחות מ 186 שעות, הרי שהדין עם התובע במובן זה שהתמורה הגלובלית תהווה את בסיס השכר לביצוע החישוב.

60. אשר על כן הנתבעת תשלם לתובע בגין חלף הפרשות לפנסיה בשיעור 6% ו 6% משכרו למשרה מלאה בהתאם לחישובי התובע: 6,612 ע"ח פיצויי פיטורים ועוד 6,612 ₪ על חשבון הפרשות לפנסיה ובסך הכל 13,224 ₪.

     

     

     

    תלושי שכר

61. התרשמנו כי תלושי השכר שהונפקו לתובע תאמו בעיקרו של דבר את השעות שביצע בפועל ואת ההסכמה לעניין רכיבי השכר בערכי נטו. איננו סבורים כי בנסיבות העניין יש לקבוע כי מדובר בתלושים פיקטיביים כטענתו של התובע.

62. לנוכח האמור, בנסיבות העניין לא התרשמנו כי קמה הצדקה לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר כדין.

     

     

    התביעה כנגד נתבעים 2-3

63. בסיכומיו של התובע לא נזכרה כל התיחסות לעילת התביעה כנגד הנתבעים 2-3 ולא נטען כי בנסיבות העניין יש עילה להרמת מסך ההתאגדות וליחוס חובות הנתבעת לבעלי המניות שלה.

64. עיון בפרוטוקול מעלה כי הנתבע 2 כלל לא נחקר בעניין ומכל מקום לא הובאה אף לא ראשית ראיה ולא הוכחו הנסיבות המיוחדות המקימות עילה להרמת מסך ההתאגדות.

     

    כללו של דבר 

65. בתוך 30 יום תשלם הנתבעת לתובע את הסכומים הבאים בתוספות הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל:

     

    • בגין פדיון חופשה סכום בסך 6,272₪.

      • בגין דמי הבראה סכום בסך 4,536 ₪.

      • בגין דמי חגים סכום בסך 4,032 ₪.

      • בגין דמי נסיעות סכום בסך 171 ₪.

      • בגין הפרשות לקופת גמל סכום בסך 13,224 ₪.

         

66. משנדחתה התביעה כנגד הנתבעים 2-3 והתביעה כנגד הנתבעת 1 נדחתה ברובה, איננו עושות צו להוצאות.

     

    ניתן היום, כ"ה סיוון תשע"ט, (28 יוני 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

    גב' ורדינה יריב נציג מעסיקים		אופירה דגן-טוכמכר, שופטת – אב"ד