סואעד נ' סאלח מואסי תאופיק

פתח דבר

1. התובע עבד אצל הנתבע מיום 1.1.11 ועד ליום 31.7.15 ועל יחסי הצדדים חלים צווי ההרחבה בענף הבניה. שכרו של התובע בסך 310 ₪ שולם על בסיס יומי, כאשר לטענת התובע היה זה שכרו בערכי נטו ולטענת הנתבע – בערכי ברוטו. אביו של הנתבע מסר לתובע מכתב פיטורים.

   עד כאן אלו העובדות המוסכמות בין הצדדים (עמ' 1-2 לפרוטוקול מיום 14.2.16).

2. התביעה דנן הוגשה לזכויות הנובעות מיחסי העבודה בין הצדדים, שלטענת התובע הוא זכאי להן ולא קיבלן ובהן – פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, פיצוי חלף הפרשות לקרן השתלמות ולקרן פנסיה, דמי הבראה וביגוד. כמו כן, תבע התובע פיצוי בגין פיטורים שלא כדין וללא שימוע ובגין אי מסירת תלושי שכר ערוכים כדין.

   ההליך בפנינו

3. לאחר תיקון כתב התביעה (הוספת סעד לפיצוי בגין העדר הפרשות לפנסיה) וקיום דיון מוקדם, הגיש התובע את עדותו הראשית בתצהיר, כעד יחיד מטעם התביעה, זאת עוד טרם ניתנה החלטה בדבר הגשת תצהירים.

4. הנתבע מצידו, הגיש בקשה לגילוי מסמכים, בה עתר לגילוי אסמכתאות הקיימות בידי התובע להעברות כספים מהנתבע לתובע וכן עותק מהקלטת שיחה שהתובע טען שיש בידיו (עמ' 2, ש' 21). התובע הסכים לגילוי האסמכתאות בדבר העברת כספים, אותן ממילא צירף לטענתו לתצהירו ואילו לגבי הקלטת השיחה – חזר בו מהצהרתו בדיון המוקדם וטען כי אין בידיו הקלטה כאמור (ראה גם: עמ' 8, ש' 32).

5. בהתאם, נקבעו מועדים להגשת תצהירי הנתבע ולקיום דיון הוכחות. הנתבע הגיש מטעמו תצהיר אחד, חתום על ידי הנתבע ואביו (ראה: עמ' 13, ש' 31).

6. בפתח דיון הוכחות שנקבע ליום 4.12.16 הוחלט כי התביעה שכנגד, אשר הנתבע הגיש לתיק בית הדין רק ביום 16.8.16 (יוער, כי קיים בתיק אישור על קבלת כתב תביעה שכנגד במועד זה, אך הוא נסרק לתיק רק ביום 4.12.16) – לא תידון במסגרת תיק זה, אלא בנפרד.

7. במועד זה נשמעו עדי הצדדים ולאחר מכן הגישו הצדדים סיכום טענותיהם בכתב. נדון ונפרט את טענות הצדדים, עת שנדון בכל אחד מרכיבי התביעה.

   דיון והכרעה

8. למעשה, שלוש מחלוקות עובדתיות מהותיות מונחות בפנינו – מהו השכר היומי של התובע, אותו קיבל בפועל, מהו היקף עבודתו של התובע והאם התובע פוטר מעבודתו. נדון תחילה במחלוקות אלו ונכריע בהן.

   א.שכרו של התובע

9. בסע' 6 לכתב התביעה (המקורי) טען התובע ששכרו עמד על 310 ₪ נטו ואילו הנתבע השיב לכך בסע' 12 לכתב ההגנה, שהשכר הנקוב בתלושי השכר הוא זה המשקף את השכר ששולם לתובע. על טענות אלו חזרו הצדדים גם בכתבי הטענות המתוקנים.

10. תלושי השכר צורפו לכתב התביעה (המקורי) ומהם עולה כי סבירה יותר טענת התובע כי שכרו שולם על בסיס חישובו בערכי נטו – 

    כך, בחודש ינואר 2011 עבור 25 ימי עבודה שולם שכר נטו בסך 5,000 ₪, המשקף 200 ₪ נטו ליום. למרות ששכר הברוטו היומי בחודשים הבאים השתנה מעט, שכר הנטו נשמר על 200 ₪ ליום עד חודש 8/13 (כולל).

    בחודש 9/13 שכרו היומי של התובע עמד על סך 289.25 ₪ ברוטו, המשקף 275 ₪ נטו;

    בחודשים 10/13-5/14 חלוקת שכר הנטו במספר ימי העבודה מעידה על תשלום של 250 ₪ נטו ליום, זאת למרות ששכר הברוטו היומי השתנה מעט בין החודשים;

    בחודשים 6/14-10/14 השכר היומי עלה משמעותית, לכדי 380 ₪ נטו ליום;

    בחודש 11/14 שולמו לתובע 317.88 ₪ ברוטו ליום, שהם 300 ₪ נטו ליום.

    בחודש 12/14 שולמו לראשונה מעבר לשכר היומי, תשלומים נוספים – דמי חופשה שנתית ודמי הבראה. בחודש זה השכר היומי ברוטו הרשום בתלוש הוא 369.54 ₪ ואילו ימי החופשה משולמים לפי 363.63 ₪, כך שקשה לקבוע בוודאות מהו סכום הנטו, אך סביר שמדובר על שכר גבוה מ-310 ₪ נטו ליום, בהשוואה לחודש קודם בו שכר ברוטו של 317.88 ₪ הסתכם ב-300 ₪ נטו ליום;

    בחודשים 1/15 ועד סיום עבודתו, היה שכרו של התובע 310.88 ₪ ברוטו ליום, שהם 300 ₪ נטו.

11. מתלושי השכר כמפורט לעיל, עולה עוד קיומן של תנודות לא מוסברות בתלושי השכר – לעיתים עליה ולעיתים הפחתה בשכר היומי.

12. התובע טען בתצהירו (סע' 5-6), כי את שכרו קיבל במזומן למעט בחודשים האחרונים לעבודתו (גם: עמ' 6, ש' 10). לטענתו, תלושי השכר כלל לא נמסרו לו במהלך תקופת עבודתו, אלא לראשונה בסיום עבודתו (גם: עמ' 6, ש' 27), כאשר ביקשם לצורך תביעה לדמי אבטלה. עוד טען כי הסכומים הנקובים בהם אינם משקפים את ימי עבודתו ו/או את השכר ששולם לו בפועל (גם: עמ' 7, ש' 8). כראיה לטענתו זו, צירף התובע דפי חשבון המעידים על העברות בנקאיות מהנתבע בסכומים שונים מאלו שרשומים בתלושי השכר: בחודש 5/15 בוצעה העברה בנקאית ע"ס 4,500 ₪ בעוד שהתלוש מעיד על 2,400 ₪ נטו; בחודש 6/15 בוצעה העברה בנקאית ע"ס 5,000 ₪, בעוד שהתלוש מעיד על 3,296 ₪ נטו. התובע הוסיף והצביע על כך שבחלק מהתלושים (כמפורט לעיל) נקבע שכרו היומי על 448 ₪ ליום – שכר ששני הצדדים מסכימים שאינו משקף את שכרו של התובע במהלך תקופת עבודתו. בחקירתו הנגדית הוסיף, שההעברות הבנקאיות הנ"ל, היו בנוסף לסכום מזומן שהשלים את שכרו (עמ' 10, ש' 32).

    הנתבע לא התייחס לטענות אלו כלל במסגרת תצהירי העדות הראשית מטעמו.

    בחקירתו הנגדית טען הנתבע לראשונה, בסתירה לכתב ההגנה אשר בו הפנה לתלושי השכר, כי שכרו של התובע עמד על סך של 200 ₪ נטו ליום, לכל אורך תקופת עבודתו, וכי התשלום שקיבל מעבר לכך היה עבור שעות נוספות (עמ' 15, ש' 20 ואילך). כאשר נדרש הנתבע ליתן הסבר לטענה חדשה זו, מסר שלל של טענות עובדתיות שאינן מגובות במסמכים ואף אינן הגיוניות (ראה: עמ' 21-22).

    הנתבע אף טען לראשונה שכאשר שילם עבור חודשים 5-6/15 יותר מאשר נקוב בתלוש, היתה זו השלמה עבור חודש אחר, שלא ידע לומר מהו. בהמשך הסביר שבחודש 6/15 שילם ביתר בגלל חג (עמ' 22, ש' 24).

    הנתבע אישר שהתובע לא קיבל במהלך תקופת עבודתו את תלושי השכר (עמ' 22, ש' 5).

13. להשלמת התמונה נציין כי אין בין הצדדים חוזה כתוב ולא נטען כי נמסרה לתובע הודעה על תנאי עבודה.

14. לאור כלל האמור לעיל, אנו קובעים כי גרסתו של התובע בעניין השכר היומי סבירה יותר מזו של הנתבע, וזאת מכל אחד מהנימוקים שלהלן:

    משאין חולק כי התובע לא קיבל בפועל את תלושי השכר במהלך תקופת עבודתו, הרי שלא ניתן לראות בהם כמשקפים את השכר אשר שולם לתובע בפועל.

    התובע היה עקבי בגרסתו בדבר קבלת 310 ₪ נטו ליום לכל אורך תקופת עבודתו ואילו הנתבע שינה גרסאות, כאשר תחילה הפנה לתלושי השכר ולאחר מכן טען ל-200 ₪ נטו בצירוף גמול שעות נוספות – סכומים שאין להם כל ביטוי בתלושי השכר.

    הנתבע לא הציג כל ראיה – לא בתלושי השכר ולא בדו"חות נוכחות) - לעבודת התובע בשעות נוספות, תוך שהתובע הכחיש כי עבד כלל בשעות נוספות (עמ' 11, ש' 28; עמ' 12, ש' 3), כך שאין בידינו לקבל הטענה כי סכומים ששולמו מעבר ל-200 ₪ נטו ליום, היו עבור עבודה בשעות נוספות.

    הנתבע אף אישר שהתובע קיבל, לפחות בשני החודשים אחרונים לעבודתו, שכר שונה מזה שמצוין בתלושי השכר, אך לא מסר הסבר מבוסס לטענתו בעלמא כי מדובר בהשלמת שכר עבור חודשים קודמים.

15. משכך – אנו מעדיפים את גרסת התובע לפיה השתכר בתקופת עבודתו 310 ₪ נטו ליום וכך אנו קובעים.

    ב.היקף עבודתו של התובע

16. תלושי השכר מעידים על מספר ימי עבודה הנע בין 8 ימים בחודש ל-24 ימים בחודש, אך כפי שכבר הובהר לעיל – לא ניתן לראות בתלושי השכר כמשקפים את המציאות ולו לכאורה, מקום בו כלל לא נמסרו לתובע במהלך תקופת עבודתו, והם סותרים אף את גרסאות הנתבע.

17. לטענת התובע, הוא עבד חודשים מלאים. בתצהירו טען ל-25 ימי עבודה בחודש (סע' 5) ובעדותו טען ל-23-24 ימי עבודה בחודש (עמ' 11, ש' 15).

18. הצדדים הסכימו כי עבודת הנתבע השתרעה על פני 6 ימים בשבוע (התובע: עמ' 11, ש' 25; הנתבע: עמ' 18, ש' 16).

19. שני הצדדים טענו לראשונה בחקירותיהם הנגדיות כי ניהלו יומן נוכחות ידני (תובע: עמ' 10, ש' 8; נתבע: עמ' 15, ש' 2), אך יומן כאמור לא הוצג בפנינו ע"י מי מהם.

20. בסע' 26ב לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר), בתחולה מ-2/09, (דהיינו בכל תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבע) נקבע כי - "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו".

    במקרה דנן אמנם התובע מאשר כי את שכר העבודה קיבל במלואו ואולם קיימת מחלוקת באשר למשך הזמן בו עמד העובד לרשות העבודה, לצורך קביעת היקף משרתו. מקום בו החובה לנהל פנקס שכר, המפרט את היקף הנוכחות של העובד מוטלת על המעסיק והוא לא פעל בהתאם לחובתו זו, הרי שעליו הנטל להוכיח את היקף העבודה, בין אם העובד ניהל פנקס נוכחות ובין אם לאו.

    ככל שהיינו מוצאים כי תלושי השכר משקפים נכונה את היקף משרתו של התובע, ייתכן והיה המעסיק יוצא ידי חובתו בהצגתם ואולם במקרה דנן קבענו במפורש שאין לראות בהם שיקוף נאמן של נתוני השכר ו/או העבודה של התובע.

21. יתרה מכך, גם אם היינו מבקשים להתבסס על תלושי השכר, לא היה הדבר תומך בגרסת הנתבע ונסביר – 

    ראשית, בכל תלושי השכר תחת האינדיקציה "% משרה" – לא נרשם כל נתון.

    שנית, מתחילת תקופת עבודתו ועד חודש 10/14 מעידים תלושי השכר על משרה מלאה (22-24 ימי עבודה בכל חודש). בחודש 11/14 קיים רישום של 18 ימים בחודש ולאחר מכן, החל מ-12/14 ועד 6/15 – יורדת המשרה לפתע לכדי 8 ימים בחודש. הנתבע לא מסר כל הסבר לירידה חדה זו בהיקף העבודה של התובע (עמ' 15, ש' 5), אלא להיפך – כאשר נשאל האם הוא מאשר שממוצע ימי העבודה שלו הוא בין 23 ל-25 ימים בחודש, השיב בחיוב (עמ' 18, ש' 18). בנוסף, הנתבע דווקא טען כי עקב ריבוי עבודה נדרש התובע לעבוד בשעות נוספות רבות, דבר הסותר את הרישום בתלושים האחרונים ל-8 ימי עבודה בחודש בלבד (ראה: עדות הנתבע בעמ' 21).

22. על יסוד האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע הועסק בנתבע את מספר הימים המינימלי שהוכח בפנינו - 23 ימים בחודש (סע' 17 לעיל).

    ג.נסיבות סיום עבודתו של התובע

23. לטענת התובע הוא פוטר מעבודתו. התובע לא מסר בתצהירו גרסה מפורטת באשר לאופן הפיטורים, אלא בעיקרם של דברים מסתמך על מכתב הפיטורים שנמסר לו.

24. אין חולק כי בידי התובע נמסר מכתב פיטורים, נושא תאריך 1.7.15, בזו הלשון: "הריני להודיעך כי עבודתך אצלי תופסק ביום 31/7/2015" (נספח ב' לכתב התביעה). הנתבע העיד כי המכתב נמסר לתובע לאחר סיום העבודה, באמצעות רואה החשבון (עמ' 20, ש' 2), זאת למרות שבדיון המוקדם נרשמה מפי הצדדים מוסכמה כי אביו של הנתבע מסר לתובע את מכתב הפיטורים. לטענת הנתבע, המכתב נמסר לתובע לפי בקשתו, לאחר שביקש להפסיק לעבוד ו"ללכת לאבטלה" (סע' 7 לתצהיר הנתבע; עמ' 20, ש' 5). מאידך טען הנתבע שמיד לאחר שסיים התובע את עבודתו אצלו, החל לעבוד בחברת המשקם (סע' 8 לכתב ההגנה).

25. בעדותו, אישר התובע שהחל לעבוד בחברת המשקם כחודש לאחר שסיים עבודתו אצל הנתבע (עמ' 5, ש' 18).

26. לאור האמור לעיל – טענת הנתבע כי התובע קיבל מכתב פיטורים בשל רצונו לקבל דמי אבטלה, אינה מתיישבת עם טענתו כי מיד לאחר סיום עבודת התובע החל לעבוד במשקם, או אף עם טענת התובע כי בעבודה זו החל לאחר כחודש ימים. מכל מקום, משנתן הנתבע בידי התובע מכתב פיטורים, הרי הוא מוחזק כמי שפיטר את העובד, ולא הוכח בפנינו אחרת.

27. משאישר הנתבע כי את מכתב הפיטורים מסר לתובע לאחר מעשה הפיטורים, שלא כפי שנחזה ממכתב הפיטורים – אזי אף לא קיים את חובתו ליתן לתובע הודעה מוקדמת בהתאם לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001 (להלן – חוק הודעה מוקדמת).

28. לפיכך – אנו קובעים כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת מלאים, בנסיבות סיום עבודתו.

29. באשר לתביעה לפיצוי בגין העדר שימוע – תביעה מסוג זה על העובד להוכיח במסירת גרסה מפורטת לאופן פיטוריו, אשר תעיד על הפגם שנפל בהם, דבר שלא נעשה במקרה הנדון. לפיכך, איננו נעתרים לתביעה ברכיב זה.

    ד.הסעדים שהתובע זכאי להם

    ד.1פיצויי פיטורים

30. כאמור לעיל התובע זכאי לפיצויי פיטורים מלאים לפי שכר של 7,130 ₪ נטו (310*23). התובע לא פירט מהו שכר הברוטו התואם סכום זה, אלא תבע לפי שכר הנטו, ולכן אף אנו נפסוק בהתאם.

31. התובע עבד מיום 1.1.11 ועד ליום 31.7.15, 55 חודשים, ולכן זכאי לפיצויי פיטורים בסך 32,679 ₪.

    ד.2הודעה מוקדמת

32. בשים לב לוותק בעבודה ולשכרו החודשי, ומשקבענו כי התובע לא קיבל הודעה מוקדמת לפיטורים בפועל, זכאי התובע בהתאם לסע' 4(4) לחוק הודעה מוקדמת לדמי הודעה מוקדמת בסך 7,130 ₪ נטו.

    ד.3 דמי הבראה

33. הנתבע הפנה לתשלום דמי הבראה בתלושי שכר, אך כאמור, מכיוון שמדובר בתלושים שלא נמסרו לתובע תוך כדי תקופת העבודה ונוכח הכחשת התובע כי קיבל את הסכומים האמורים והעדר הוכחה לתשלומם – לא נוכל להסתמך על תלושי השכר לצורך הפחתת סכומים שנזכרו שם בגין רכיב זה.

34. יתרה מכך, בחקירתו הנגדית העלה הנתבע לראשונה טענה לפיה דמי ההבראה שולמו לתובע מדי חודש, דבר אשר לא מקבל כל ביטוי בתלושי השכר (עמ' 17, ש' 10).

35. צו ההרחבה בענף הבניה, אשר פורסם ב-11.8.2010 ואשר הוראותיו הן אלו שחלו על כל תקופת העסקתו של התובע (י"פ 6120 א' באלול התש"ע. להלן – צו ההרחבה 2010), קובע את היקף זכאותו של התובע לדמי הבראה. על פי סע' 39 לצו, זכאי התובע עבור 2 שנות עבודתו האחרונות ל-16.5 ימי הבראה (1.5 שניםX 8 ימים לשנה + 0.5 שניםX 9 ימים). בהתאם לצו ההרחבה משנת 2012 (י"פ 6369, 30.1.12) – ערך יום הבראה זהה לזה הקבוע במגזר הפרטי (378 ₪ נכון למועד סיום עבודתו של התובע). סכום הזכאות הינו 6,237 ₪, אך לא נפסוק לתובע מעבר לסכום שתבע.

36. לפיכך, משלא הוכח כי שולם לתובע כל סכום בגין דמי הבראה, זכאי התובע לדמי הבראה בסכום הנתבע על ידו - בסך 5,270 ₪.

    ד.4ביגוד

37. בהתאם לסע' 44 לצו ההרחבה 2010, זכאי עובד ל"מערכת ביגוד" כמפורט שם.

38. אין מדובר בזכות כספית ומכל מקום היא אינה ניתנת לפדיון – לפיכך התביעה ברכיב זה נדחית.

    ד.5קרן השתלמות

39. בהתאם לסעיפים 35 ו-63 לצו ההרחבה 2010, זכאי עובד בענף הבניה, שאינו מנהל עבודה, לקרן השתלמות בחלוף 3 שנות וותק בענף.

40. כאמור, התובע לא הוכיח וותק קודם בענף, ולכן זכאותו לקרן השתלמות קמה ביום 1.1.14.

41. משלא בוצעו בפועל הפרשות לקרן השתלמות, זכאי התובע לפיצוי חלף חלק המעסיק, בשיעור 2.5% משכר בסך 7,130 ₪ למשך 19 חודשים.

42. לפיכך, זכאי התובע לפיצוי בסך 3,387 ₪, בגין העדר קרן השתלמות.

    ד.6פנסיה

43. בהתאם לסע' 25 לצו ההרחבה 2010, זכאי כל עובד בענף הבניה, מיומו הראשון בעבודה לקרן פנסיה מקיפה, אליה יפריש המעסיק 12% משכרו, מחציתם בגין פיצויי פיטורים ומחציתם בגין תגמולים.

44. מכיוון שפסקנו לתובע את מלוא פיצויי הפיטורים, זכאי התובע לפיצוי חלף הפרשות לפנסיה, בשיעור 6% משכר בסך 7,130 ₪, למשך 55 חודשים. משלא ניתן לבצע את ההפרשות בפועל בשלב זה, זכאי התובע לפיצוי חלף סכום ההפרשות (ע"ע 300001/98 בוריס שוסטר - רמי חרושת מרצפות בע"מ, עבודה ארצי לג (31) 25).

45. לפיכך, זכאי התובע לפיצוי בסך 23,529 ₪, בגין העדר קרן פנסיה.

    ד.7הפרת הוראות חוק הגנת השכר

46. התובע עותר לחייב את המעסיק בפיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר ובגין רישום כוזב בתלושי השכר.

47. סע' 26א לחוק הגנת השכר קובע, בין היתר, כך -

    "(ב) (1)מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעסיק מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור;

    (2)מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק ביצע הפרה כאמור בפסקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעסיק ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת;

    (3) פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 5,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר..."

48. במקרה שבפנינו, כפי שפירטנו לעיל, הוכח שלא נמסרו לתובע תלושי השכר מדי חודש כמו גם שתלושי השכר אינם משקפים נכונה את שכרו של התובע או את ימי עבודתו בפועל.

    חשוב להדגיש בעניין זה, כי טענת הנתבע שהתובע לא הסכים לקבל את תלושי השכר, לאו טענה היא, שכן עליו כמעסיק למסור את תלושי השכר לעובד, גם כאשר האחרון אינו מעוניין בכך. ממילא שעל פי עדותו של הנתבע עצמו, ביקש למסור את תלושי השכר לתובע רק ב-15 לחודש, לאחר המועד הקבוע בחוק למסירתם (עמ' 17, ש' 17).

49. בנסיבות אלו, בהן מדובר במחדל שנמשך מדי חודש בחודשו, משך כ-4.5 שנות עבודה, אנו קובעים כי התובע זכאי לפיצוי הנתבע על ידו בגין אי מסירת תלושי שכר כלל ואי קיום החובות הרישומיות בתלושי השכר, בסך 10,000 ₪.

    סוף דבר

50. על יסוד האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

    א.פיצויי פיטורים בסך 32,679 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.15 ועד התשלום בפועל.

    ב.דמי הודעה מוקדמת בסך 7,130 ₪ נטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.15 ועד התשלום בפועל.

    ג.דמי הבראה בסך 5,270 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.15 ועד התשלום בפועל.

    ד.פיצוי חלף קרן השתלמות בסך 3,387 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 15.10.14 (אמצע תקופת הזכאות) ועד לתשלום בפועל.

    ה.פיצוי חלף הפרשות לפנסיה בסך 23,529 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.5.13 (אמצע תקופת הזכאות) ועד לתשלום בפועל.

    ו.פיצוי מכוח חוק הגנת השכר בסך 10,000 ₪.

51. יתר התביעות – נדחות.

52. בנוסף ישא הנתבע בהוצאות התובע בסך 1,200 ₪ ובשכ"ט בא כוחו בסך 7,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

     

    ניתן היום, י"א סיוון תשע"ז, 05 יוני 2017, בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

     

    מר יעקב בר-און נציג מעסיקים		מיכל נעים דיבנר שופטת		גב' גאולה שמעיה נציגת עובדים