סמכות בית הדין לקיים צוואה ללא הסכמת זוכי צוואה קודמת שהודרו מצוואה זו

הוגש בפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי בפתח תקווה מיום כ"ב באדר א' תשע"ט (27.2.19) שבה נפסק כדלהלן:

הסמכות לדיון בקיום הצוואה נתונה לבית הדין והדיון יתקיים במועד שנקבע. בנוגע לבקשת המשיבים להצטרף לדיון – על המבקש להגיש לבית הדין בכתב בתוך עשרה ימים מי המוטבים בצוואה השנייה ובית הדין יחליט בהתאם.

מדובר בבקשה שהוגשה לבית הדין האזורי לקיום צוואה שנחתמה ביום ו' בשבט תשע"ח (22.1.18), בצוואה זו מוטב אחי המצווה בלבד, [אלמוני], המשיב.

המערערים מחזיקים בצוואה מוקדמת מתאריך ט"ז במרחשוון תשע"ח (5.11.17) שבה מוטבים בחלקים שווים: [אלמוני], בן אחות המצווה [פלוני] ורעיית בן אח המצווה [פלונית] (המערערים והמשיב).

באי כוח המערערים טענו שהמערערים נחזים להיות 'נוגעים בדבר' מאחר שהם מחזיקים בצוואה שנכתבה כחודשיים וחצי לפני הצוואה השנייה, ממילא יש לקבל את הסכמתם לסמכות בית הדין על פי סעיף 155 לחוק הירושה. הם אינם נותנים את הסכמתם לסמכות בית הדין.

בית הדין האזורי לא קיבל את עמדתם ומכאן הערעור.

כבר בפתח הדברים נקדים ונאמר כי לעמדתנו המערערים הם לכל היותר 'מעוניינים בדבר' וכי האסמכתאות שהביאו העותרים לטענתם מפסיקת בג"ץ (בג"ץ 673/89 משולם נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מה(5) 594 (1991) (להלן: פרשת משולם או בג"ץ משולם בהתאמה)) ומשאר פסקי הדין שציינו – אינן ממין העניין.

כפי שמופיע בפסק דין של בית המשפט העליון – בג"ץ 7962/09 (פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול [פורסם בנבו] (14.10.2009)) שעליו נבסס את עמדתנו אין חולק שעל פי סעיף 155(א) לחוק הירושה, בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בענייני המעמד האישי של המוריש מוסמך לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העיזבון. זאת בתנאי שכל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב את הסכמתם לכך. לאור לשון החוק, וכך פירשה הפסיקה, דרושה הסכמה פוזיטיבית לשם הקניית סמכות לבית הדין הדתי. כלומר: די שנוגע בדבר לא הביע הסכמה בכתב, כדי שהסמכות של בית הדין הדתי לא תקום ולא תתגבש כלל, ואין צורך בהתנגדות מפורשת (ראו פרשת משולם הנ"ל). אלא שחוק הירושה אינו מפרט מיהו 'צד נוגע בדבר' כאמור בסעיף 155(א) לחוק.

שאלת הגדרתם של צדדים 'נוגעים בדבר' או 'מעוניינים בדבר' נדונה בפסיקה ובספרות המשפטית גם בנוגע לבקשה למינוי מנהל עיזבון. כעולה מהפסיקה והספרות המשפטית, משמעות המונח ׳מעוניין בדבר' שונה ממשמעות המונח 'נוגע בדבר':

בפסיקתו של בית המשפט העליון עלתה מפעם לפעם השאלה אם צד מסוים עונה להגדרה של 'צד נוגע בדבר'. בעניין משולם נקבע ברוב דעות (הנשיא שמגר והשופטת נתניהו) כי אין הבדל במשמעותם של שני ביטויים אלה ומנגד לדעת המיעוט (המשנה לנשיא השופט אלון) אין הדבר כך. בהמשך לכך נאמר שם כאשר צד טוען כי הוא 'נוגע בדבר', הבחינה העובדתית אם הוא אמנם נוגע בדבר לא תתקיים בפני בית הדין הרבני, שכן בכך מתרוקן תוכנו של סעיף 155 לחוק הירושה, אשר מקנה לבית הדין הרבני סמכות לדון בעניין רק אם ניתנה הסכמה מפורשת בכתב של כל הנוגעים בדבר.

לכן, כמו בפרשת משולם, כאשר מוגשת התנגדות למתן צו ירושה בבית הדין הרבני בטענה כי המתנגדת היא 'ידועה בציבור' של המנוח, אין בית הדין הרבני מוסמך לדון בשאלה העובדתית אם אכן מתקיימים במתנגדת התנאים המנויים בסעיף 55 לחוק הירושה, כל עוד לא הסכימה המתנגדת כי בית הדין הרבני עצמו ידון בשאלה זו (ראו גם בג"ץ 4122/02 בת חן גרוני נ' בית הדין הרבני הגדול ירושלים פ"ד נז (1) 537).

נציין כי הרכב בית הדין בתיק זה, בפסק דינו מיום כ"ג בטבת תשע"ט (31.12.2018) בתיק 1149619/2, דחה ערעור שהוגש על החלטתו של בית הדין האזורי באר שבע אשר ערך הבחנה והבדל בין הבירור הראשוני והבסיסי הנדרש לקיומה של 'זכות נחזית לכאורית', לבין בירור עובדתי מלא של מעמדה של המתנגד כבעל זכות בירושה ו'נוגע בדבר'.

לפי דבריו של בית הדין האזורי בהחלטתו, על פי בג"ץ משולם בית הדין הרבני אומנם אינו מוסמך לערוך בירור עובדתי בשאלת היות המתנגד לסמכות בית הדין במעמד של 'נוגע בדבר' לפי סעיף 155(א) לחוק הירושה, אך זאת רק כאשר לפונה או הפונה ישנה 'זכות נחזית לכאורית', כדברי השופטת, כתוארה אז, ש' נתניהו בדעת הרוב וכפי שכתב אף הנשיא, כתוארו אז, מ' שמגר כי "לצורך הדיון [...] דרושה הסכמה בכתב של כל מי שיש לו מעמד נחזה לכאורי". אך מי שלא הראה על פניו 'זכות נחזית לכאורית', ברור כי בית הדין יהיה מוסמך לפחות לבחון את הראיות שהמתנגד לסמכות בית הדין טוען ומבקש להציגן לפניו.

לפי הסברו של בית הדין האזורי יש להבחין בבג"ץ משולם בין 'הבירור העובדתי' המלא בשאלת מעמדה של הפונה כידועה בציבור, שגם בית הדין קמא סובר כי לפי בג"ץ משולם הוא אינו מוסמך לעסוק בו, לבין בחינת התקיימות הדרישה הראשונית של 'זכות נחזית לכאורית' להיותה 'ידועה בציבור' כדי שבית הדין יימנע מלברר את טענתה. דרישתה של 'זכות נחזית לכאורית' למי שמתנגדת לסמכות בית הדין בטענה כי היא 'ידועה בציבור', צוינה והודגשה בפסק הדין על ידי השופטת נתניהו אך גם הנשיא שמגר ציין זאת, ולמעשה לדעת כל שלושת השופטים 'הזכות הנחזית' הינה התנאי המקדים הנדרש כדי שימנע מבית הדין לדון בטענתה להיותה ידועה בציבור. אשר על כן, בלעדי ראיה ראשונית בסיסית ולכאורית זו, אין מקום שבית הדין הרבני יהיה מנוע מלדון בבקשת צו הירושה או קיום הצוואה שלפניו, וכל שכן שלא יהיה מנוע, כדברי בית הדין קמא, מלברר האם למתנגדת קיימת דרישה ראשונית זו של 'זכות נחזית לכאורית'. לאור האמור שם בהרחבה דחה בית הדין את הערעור וקבע כי אכן אין למערערת 'זכות נחזית לכאורית' כידועה בציבור, ועל כן אינה נוגעת בדבר לעניין הצורך בהסכמתה לסמכות בית הדין, וכי יש להחזיר את התיק אל בית הדין האזורי אשר ימשיך וידון בבקשה הירושה של המשיבה.

אלא שבפסק דין של בית המשפט העליון רע"א 3154/94 (עאסי נ' עאסי, פ"ד מט(2) 250 (1995) (להלן: פרשת עאסי)) שניתן כמה שנים לאחר פס"ד משולם פסק השופט י' קדמי:

ה'נוגע בדבר' לצורך סעיף 155(א) לחוק הירושה הוא מי שטוען לזכות הנאה 'ישירה' בעיזבון כיורש על פי דין או כזוכה על פי צוואה, בעוד שה'מעוניין בדבר' (לצורך סעיף 67 לחוק הירושה) יכול שיהיה גם מי שטוען להנאה 'עקיפה' מן העיזבון מכוחו של יורש או זוכה כאמור. ברם, גם זה וגם זה הם הנהנים עצמם, וזכותם להנאה הינה זכות 'קיימת', להבדיל מ'ציפייה' לזכות בעתיד.

ובהמשך קבע: "'נוגע בדבר' ו'מעוניין בדבר' הם אפוא רק אלה, שאם מתקבלת גרסתם – הם עצמם נהנים 'מיד' מן העיזבון [...]"

נדגיש כי בבג"ץ 7962/09 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 7 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר נאמר: