לפנינו בקשות הדדיות של באי כח הצדדים הקשורות לקביעת הסמכות לדון בענייני ילדי הצדדים.
ראשית עלינו להקדים ולסקור את העובדות הרלוונטיות בתיקים שלפנינו כדלהלן:
ביום י"ד טבת תשס"ז 4.1.2007 ניתנה על ידינו החלטה בה החלטנו כי הסמכות לדון בכל ענייני הצדדים שנכרכו נתונה לביה"ד הרבני כולל הדיון בענייני הילדים, החזקתם סדרי ראייתם ומקום חינוכם.
לאחר מכן, ניתנו על ידי ביה"ד מספר החלטות משמעותיות בענייני הילדים.
ביום 27.06.07 התקיים דיון בעניני הצדדים בפני ביהמ"ש לענייני משפחה בכפר סבא. בדיון הביעו הצדדים את הסכמתם כי מקובל על שני הצדדים כי הסמכות השיפוטית בענייני משמורת הקטינים נתונה לביה"ד הרבני. כך גם הודיעו ב"כ הצדדים לבית המשפט לאחר שמיעת הערותיו כי "מקובל על הצדדים כי ענייני המשמורת וסוגיית יחסם של הורי הבעל לקטינים יובאו בפני פקידת הסעד לסדרי דין ברחובות לטיפולה במסגרת ההסמכה שניתנה לה על ידי כב' בית הדין הרבני". ברוח זו ניתנו גם שתי החלטות ע"י כב' השופט יעקב כהן.
מאוחר יותר באותו יום הוגש לביהמ"ש הסכם החתום ע"י הצדדים. הצדדים בקשו מכב' ביהמ"ש לאשרו ולתת לו תוקף של פס"ד. ואכן כך נעשה.
לנוכח הסכם הגרושין שאושר, ביקש ב"כ האשה, לסגור את כל תיקי הצדדים העומדים לדיון בפני ביה"ד ועמדתו כיום היא כי ביה"ד נעדר סמכות חוקית לדון בענייני הילדים לאור ההסכם.
מאידך, ב"כ הבעל קובל על האשה בעניינים הקשורים לילדים ומבקש מביה"ד להחליט בעניין קודם מתן הגט. לדעתו, אין בכח אישור ההסכם בפני ביהמ"ש כדי לשמוט את הסמכות שקנויה לביה"ד לדון בענייני הילדים. לדבריו, ההסכם נערך לאחר שהושם הגולל על הויכוח לעניין סמכות ביה"ד בענייני הילדים ונתנה החלטה מפורשת על כך מביהמ"ש, לאחר מכן, הצליחו הצדדים לערוך הסכם מקיף גם בשאר העניינים הנתונים במחלוקת. אך בשום פנים ואופן אין לראות בהסכם כויתור על סמכות ביה"ד בעניין הילדים.
לאחר עיון בטענות הצדדים, מקובלת עלינו עמדת ב"כ הבעל כי לבית הדין קיימת הסמכות לדון בעניני הילדים. מהנימוקים הבאים:
בית הדין הרבני דן לגופם של הסכסוכים בענייני הילדים במסגרת סמכותו השיפוטית, ואף הורה על בדיקת טובתם של הילדים על ידי מומחים לדבר. במהלך הדיון בפני בית המשפט לעניני משפחה, לשם הגישה האשה את תביעותיה בעניני הילדים, ולנוכח הערות בית המשפט, הגיעה האשה למסקנה כי מבחינה משפטית אין סיכוי להתנגדותה לסמכות בית הדין, וניתנו על ידי בית המשפט החלטות המעגנות והנותנות תוקף להסכמתה של האשה לסמכות בית הדין לדון בענייני הילדים על כל היבטיהם (חוץ מנושא מזונותיהם). בסמוך לאחר מכן הגיעו הצדדים לידי הסכם גירושין מפורט שניתן לו אישור ותוקף של פסק דין על ידי בית המשפט לעניני משפחה.
כידוע, אישור הסכם גירושין ומתן תוקף של פסק דין להוראותיו, כשלעצמו, אינו יוצר סמכות נמשכת לערכאה שאישרה את ההסכם (בג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה נו (5) 634). כאשר בית המשפט לעניני משפחה אישר את הסכם הגירושין שבין הצדדים לא עמד בפניו תסקיר סעד שהמליץ על ההסדרים שהגיעו אליהם ההורים בקשר לילדים, ולכן לא ניתן לומר כי הסדרים אלו נעשו לאחר שנבדקה טובת הילדים בקשר להסדרים אלו. לפיכך, לא ניתן לומר כי בית המשפט "דן ופסק" בעניני הילדים באופן שקיימת בידיו סמכות נמשכת לשוב ולדון בעניניהם.
כמו כן, מעיון בהסכם הגירושין שנחתם עולה כי אף שהוא עוסק בעניני משמורת הילדים והסדרי ראייתם, אין הוא עוסק בעניני החינוך של הילדים לרבות בענין אורח חייהם הדתי - נושאים המצויים במחלוקת בין ההורים. נושאים אלו ממשיכים להיות כרוכים בתביעת הגירושין מכח סמכותו הראשונית של בית הדין וטרם הוכרעו.
אף שבסעיף 15 להסכם הגירושין נאמר: "כל ההליכים המשפטיים התלויים ועומדים בין הצדדים יבוטלו ובמסגרת זו תבטל האשה את הערעור שהגישה בפני כב' בית הדי הרבני הגדול", ניתן להבין כי דברים אלו מכוונים אך ורק כלפי הנושאים אליהם הגיעו הצדדים להסכמה מפורשת באותו הסכם. לגבי אלו, ורק לגביהם, אין טעם בהמשך קיום הליך כאשר הצדדים הגיעו להסדר המיישב את המחלוקת. לא ניתן להחיל דברים אלו לגבי ענינים שנותרו במחלוקת וזכרם לא בא בהסכם.
אין גם כל הגיון לומר שהבעל ויתר על סמכות בית הדין בעניני הילדים, לרבות אלו שהוסדרו בהסכם, כאשר עובר לחתימת ההסכם נאמרו דברים מפורשים ביותר לגבי סמכות בית הדין ודברים אלו עוגנו בהחלטות בית המשפט. ההגיון מחייב כי בנסיבות אלו, אילו אכן נוצר שינוי ביחס להסכמות הצדדים לענין סמכות בית הדין, היו הצדדים מציינים זאת במפורש בהסכם הגירושין. לכן, אף לגבי הענינים שהצדדים הגיעו להסדר, אין לומר שההסדר משמיט את סמכותו של בית הדין לדון בהם בכרוך לגירושין, כאשר מתברר כי עדיין קיימים חילוקי דעות בין הצדדים הטעונים הכרעה שיפוטית.
אך גם אם תיתכן פרשנות שונה, עדיין מוטל על ביה"ד להיזדקק לתביעות הבעל בעניין הילדים. וזאת משום שיש לראות את בקשתו של הבעל להתדיין בעניינים אלו ככריכה חדשה של העניינים האלו לתביעת הגרושין שעדיין עומדת לפנינו.
אלא שהיה מקום לטעון ולומר, שכיון שביה"ד כבר הוציא פס"ד המחייב את האשה להתגרש ונוכח הסכמתה הנוכחית של האשה להתגרש, יש לראות הדבר כאילו תביעת הגרושין כבר נסגרה וממילא לא ניתן לכרוך עימה תביעות נוספות.
אך לאחר העיון, לא נראה כן. כיון שתביעת הגרושין לא מסתיימת עם מתן החלטה או פס"ד המחייב את הצדדים בגרושין אלא רק במתן הגט ובחתימת ביה"ד על מעשה בי"ד. דברים דומים כבר כתבנו בתיק 8570-21-1 (בית הדין הרבני רחובות) ס' ר' נגד ס' י' (מצוי כעת ב- http://www.rbc.gov.il/judgements/docs/9.doc), ודעתנו צוטטה בפסק דין של בית הדין הרבני הגדול בתיק ערעור 1-21-7938 (מצוי כעת ב-http://www.rbc.gov.il/judgements/docs/121.doc).
במציאות שנוצרה, ולפיה למרות ההסכמות של הצדדים בפני בית המשפט טרם הסתיימו המחלוקות התלוית ועומדות בפני בית הדין, איננו מוצאים הצדקה לסגירת התיקים בפנינו.
אין לראות פגם בכנות תביעתו של הבעל לגירושין ובכנות הכריכה כאשר הוא מבקש החלטה שיפוטית בענינים שבמחלוקת עוד בטרם הגט.