סמ"ר א' י' נ' התובע הצבאי הראשי

ערעור על החלטה של בית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוטי חיל האוויר שניתנה בתיק ח"א (מחוזי) 425/17 (אל"ם נועה זומר – הנשיאה; סרן ליאל לוי – שופטת; סרן ולדי זלדנר – שופט) ביום 21.2.2018. הערעור נדחה.

           ה ח ל ט ה

1. ביום 21.2.2018, הורשע המערער, על-פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן ועל-פי מסמך הפרטים הנוספים – עבירה של הטרדה מינית, לפי סעיף 3(א)(5) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998; שתי עבירות של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; ועבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין.
2. כידוע, על-פי הוראת סעיף 6(א)(1)(א) לחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006, בטרם ייגזר עונשו של המערער, נדרש להפנותו ל"הערכת מסוכנות מינית". לפיכך, לאחר הרשעתו כאמור, עתרה התביעה להפנותו ל"הערכת מסוכנות מינית". ההגנה מצדה, מייד לאחר הקראת הכרעת הדין, עתרה לדחות את המועד להערכת מסוכנותו של המערער, עד לחודש יוני 2018, וזאת על-מנת לאפשר למערער להשלים את השלב הראשון בהליך הטיפולי, שאותו הוא עובר במרכז "התחלה חדשה", ומן הטעם שלהצלחת הטיפול, גם בחלקו הראשון, עשויה להיות השלכה משמעותית על הערכת המסוכנות בעניינו. מנגד, התנגדה התביעה לדחייה כה ארוכה ועתרה להורות על בחינת מסוכנותו המינית של המערער בהקדם.
3. בית הדין קמא הנכבד שקל את טענות הצדדים וציין, כי איננו מקל ראש בחשיבותו של אינטרס השיקום, אשר ממילא יילקח בחשבון בשלב גזירת העונש. יחד עם זאת, בואר, כי המערער מצוי בתחילתו של ההליך הטיפולי, במסגרת קבוצה טיפולית שמוגדרת כ"בעלת אופי ראשוני בלבד". משכך, בסוף חודש יוני 2018 צפוי המערער להשלים אך את חלקו הראשוני של הטיפול. הוטעם, כי חזקה על מעריכי המסוכנות, שיתייחסו בחוות-דעתם גם לטיפול שאותו החל המערער ולהשלכותיו האפשריות, ככל שישנן כאלה, על מסוכנותו המינית. בית הדין קמא סבר, כי במצב דברים זה, גובר האינטרס הציבורי של קידום ההליכים המשפטיים. בהתאם, הופנה המערער לראיון להערכת מסוכנותו המינית, ומועד ישיבת הטיעונים לעונש נקבע ליום 28.3.2018.
4. כעת מבקשת ההגנה להתערב בהחלטת בית הדין המחוזי, ולעכב את מועד הפנייתו של המערער להערכת מסוכנות ואף את מועד ישיבת הטיעונים לעונש, עד אשר ישלים המערער את חלקו הראשון של הטיפול. לשיטת ההגנה, אין לראות בהחלטת בית הדין קמא משום "החלטת ביניים" בהליך פלילי, שאין עליה זכות ערעור, נוכח השלכותיה של ההחלטה, המהווה, לשיטתה, "סתימת הגולל כלפי אפשרות טיפול והצגת דרכי שיקום", עובר להערכת המסוכנות. נטען, כי יש לראות בה "החלטה המסיימת את הדיון" בשאלת הטיפול והשפעתו על העונש לפני הערכאה קמא, ולפיכך, מוקנית להגנה, במקרה דנן, זכות ערעור. עוד נטען, כי אין טעם בערעור על ההחלטה כאמור, בסוף ההליך המשפטי, שכן תוצאות ההחלטה אינן הפיכות ואינן ניתנות לתיקון בשלב הערעור. לדידה של ההגנה, מטעמים של צדק, יש להתערב בהחלטה ולמנוע עיוות דין למערער. נטען גם, כי שגה בית הדין קמא, עת קבע כי נוכח השלב הטיפולי שבו מצוי המערער, אין מקום לדחות את מועד הטיעונים לעונש, ו"העריך בחסר" את התקופה המשמעותית של חלקו הראשון של הטיפול – כתשעה חודשים – תקופה שעשויה ללמד על המוטיבציה שלו לטיפול. לשיטת ההגנה, האינטרס הציבורי לא ייפגע אם תתאפשר דחייה מידתית ומאוזנת של ישיבת הטיעונים לעונש בארבעה חודשים בלבד, בשים-לב לעובדה שהמערער נטל אחריות על מעשיו כבר בראשית החקירה וההליך בבית הדין קמא התנהל עד כה בקצב מהיר וביעילות. לבסוף, טענה ההגנה, כי במקרים דומים ואף חמורים יותר, הסכימה התביעה לדחות את ההליך על-מנת לשלב נאשמים בהליך טיפולי, קודם לבחינת מסוכנותם המינית. ההגנה ציינה, כי "על בית הדין הצבאי לערעורים, כמתווה מדיניות, לקבוע כללים ברורים ואחידים ביחס לשאלה מתי יופנה נאשם להליך שיקומי", בעיצומו של ההליך המשפטי.
5. התביעה הצבאית התנגדה לקבלת ערעור. צוין, כי מדובר בערעור על החלטת ביניים מובהקת, אשר נוגעת לקביעת מועד ישיבת הטיעונים לעונש ולהוראה על שליחת המערער להערכת מסוכנות, בהתאם לחוק. נטען, כי אין על החלטה מעין זו זכות ערעור בחוק, ויש להמתין לערעור על פסק הדין הסופי. הודגש, כי לא יהיה כל קושי לערער על ההחלטה במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי, שכן ככל שבית הדין יסבור שיש צורך ומקום לכך, בסמכותו לבקש הערכת מסוכנות מינית מעודכנת, אף בשלב הערעור.
6. דין ערעור ההגנה להידחות. כידוע, ככלל, אין זכות ערעור על החלטת ביניים או "החלטה אחרת" בהליך הפלילי, אלא במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי.
7. לצד הכלל מצויים אמנם חריגים, אך אלו נקבעו מפורשות בחוק. כך ניתן לערער על החלטות הנוגעות למסירת חומר החקירה לעיון הנאשם (סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי); ערעור על החלטת שופט בבקשה לפסילתו (סעיף 77א(ג) לחוק בתי המשפט); ערעור על החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע העונש (סעיף 87(ד) לחוק העונשין, התשל"ז-1977) ואף עררים בנושאי מעצרים (ראו סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996), או חילוט רכוש (ראו למשל סעיף 36ה לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973). יש לציין אף את הוראת סעיף 415(3) לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, הקובעת מהן ההחלטות הניתנות לערעור "כאילו היו פסק-דין" ובהן: "(1) החלטה לפי סעיפים 380 ו-386; (2) החלטה לפי סעיף 353 אם החליט בית-הדין לבטל את כתב האישום או הצהיר שכתב ההרכב בטל; (3) כל החלטה אחרת המסיימת את הדיון בערכאה ראשונה; (4) כל הוראה על פי סעיף 403".
8. בצד הוראות אלה, נקבע בהלכה הפסוקה, כי הגם שככלל, אין מוקנית לצדדים זכות להשיג על החלטת ביניים בהליך הפלילי, וממילא אין לבית המשפט סמכות לדון בערעור שכזה – כאשר המדובר ב"החלטה אחרת המסיימת את הדיון", מן הראוי לאפשר ערעור עליה (ראו: בש"פ 4804/17 ברמלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.8.2017)). המבחן, שלפיו ייקבע אם החלטה שיפוטית של בית-משפט מהווה "פסק דין" או "החלטה אחרת", הוא מבחן דו-שלבי, שבמסגרתו תיבחן "שאלת סופיותה של ההחלטה, כמו גם עוצמת הקשר שבין ההחלטה שעליה משיגים לבין נושא המחלוקת העיקרית שבין הצדדים" (עניין ברמלי לעיל). באותו עניין נקבע, כי:

"בקביעת סיווגה של החלטה כ'פסק דין' או כ'החלטה אחרת' יש ליתן משקל גם לתכלית של הכלל השולל ערעור ביניים בפלילים – ייעול ההליך הפלילי ומניעת עינוי דין. בהתאם לכך, אין מקום לעקיפת הכלל על ידי מתן פרשנות מרחיבה או מלאכותית להוראות החקוקות המוגבלות המעניקות זכות ערר על החלטות ביניים בהליכים הפליליים, ויש להקפיד כי ערר לפי הוראות אלה אכן יוגבל אך לסוגי ההחלטות לגביהם העניק המחוקק במפורש זכות ערר".

9. בחינת החלטת בית הדין קמא, הרקע שקדם לה ותוצאותיה, מעלה, כי אין לראות בהחלטת בית הדין קמא משום "פסק דין", המקנה זכות ערעור ואף לא "החלטה אחרת המסיימת את הדיון" (כלשון סעיף 415(3) לחוק השיפוט הצבאי; וכן ראו והשוו ב"ש/79/06 רב"ט יוסופוב נ' התובע הצבאי הראשי (2007)). מדובר בהחלטת ביניים מובהקת, שעניינה בהפניית המערער להערכת מסוכנות, כנדרש על-פי דין, ובקביעת מועד לישיבת הטיעונים לעונש. למעשה, לפנינו החלטה הנוגעת להיבטים פרוצדוראליים, שנועדה להסדיר את המשך ניהול ההליך בעניינו של המערער, אשר עדיין לא הגיע לכלל סיום. ההחלטה אינה מסיימת את הדיון בערכאה הראשונה, אלא מתווה את ראשיתו של שלב הצגת הטיעונים לעונש, לקראת גזירת-דינו של המערער. כך למשל, רשאית ההגנה להציג מטעמה חוות-דעת מומחה, בין בכתב ובין בעל-פה, בכל הנוגע לטיפול שבו מצוי המערער ולמשמעות הזמן והמשך הטיפול עבורו. משכך, אין המדובר בהחלטה הניתנת לערעור.
10. ערעור ההגנה נדחה, אפוא.
11. בשולי הדברים, נציין, כי ההגנה מסרה, במהלך הדיון בערעור, כי תבקש לבחון את האפשרות להציג חוות-דעת מסודרת של המומחה מטעמה, בכל הנוגע לאפשרות להעריך את פוטנציאל שיקומו של המערער, כבר בשלבים מוקדמים יותר של הטיפול בו ולבקש, בהתאם, דחייה קצרה של המועד להערכת מסוכנותו של המערער ושל ישיבת הטיעונים לעונש. ככל שיהיה בידי ההגנה לעשות כן, חזקה על בית הדין כי יבחן את הבקשה לגופה, לאחר קבלת התייחסות התביעה.