סדרי הדין וחקירות הצדדים בבית הדין לעומת אלה שבבית המשפט ההבדל המעשי ושורשו המהותי

לפנינו ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי תל אביב (להלן: בית דין קמא) מיום (מוצאי שבת) כ"ח בטבת התש"ף (25.1.20), ולפיה רשאית באת כוח המשיבה (התובעת בבית דין קמא) לחקור את המשיבה, אחרי שנחקרה בחקירה נגדית על ידי בא כוח המערער (הנתבע בבית דין קמא), בדרך של חקירה ראשית המאפשרת לשאול כל שאלה כדי להבהיר ולחדד תביעתה, ולא רק בחקירה חוזרת המאפשרת לחקור רק בדברים שנשאלו בחקירה הנגדית.

לאמור: בהתאם להחלטת בית דין קמא, באת כוח המשיבה תהיה רשאית לשאול את המשיב בנושאים שלא נשאלו ונחקרו בחקירה הנגדית, וזאת בניגוד לעמדתו של בא כוח המערער הטוען כי עליה לשאול את המשיבה אך ורק בנושאים שנשאלה המשיבה בחקירה הנגדית, כדין חקירה חוזרת.

דיון והכרעה

א.         בתחילת הדיון שהתנהל בפנינו ניסה כל אחד מדייני בית הדין להבהיר לבא כוח המערער את מהות סדר הדין בבית הדין. אף שבית הדין חזר על דבריו בנוסחים ובסגנונות שונים, נראה שבא כוח המערער לא מודע לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, (להלן גם: תקנות הדיון) ולמהות דין תורה. זה ניסה לטעון טענות על פי הידוע לו מסדר הדין האזרחי ובעיקר על פי צורת ההתנהלות בתי המשפט על פי סדר דין זה.

כידוע סדר הדין האזרחי משנת תשמ"ד הוא סדר דין מסורבל שנבנה טלאי על טלאי במשך שנים רבות. משכך בימים אלו פורסמה טיוטת תקנות סדר דין אזרחי חדש משנת תשע"ט, סדר דין קצר ומתומצת יותר שכנראה יפשט את ההליכים בבתי המשפט, שיופעל כנראה מיום י"ז בטבת תשפ"א (1.1.21), תאריך שעוד עשוי להידחות. אך אין מתפקידנו להתעמק בסדרי הדין במערכת המשפט האזרחית המתנהלת על פי דרכה, שהתנהלותה אינה מחייבת את בתי הדין. ועם זאת בהמשך נבהיר את ההבדלים המהותיים שבין התנהלות בית המשפט להתנהלות בית הדין ונבאר מדוע לערעור שלפנינו אין בסיס.

חובתנו להקדים דברים פשוטים האמורים להיות ידועים לכל בא כוח הבא לייצג בפני בית הדין:

 חוק הדיינים, תשט"ו – 1955, מחייב את דייני ישראל לקבל את מרות הדין שלפיו הם דנים. כך בסעיף 12 לחוק הדיינים, תשט"ו – 1955: "אין על דיין מרות בעניני שפיטה זולת מרותו של הדין לפיו הוא דן."

דייני ישראל מחויבים לפי החוק לקבל את מרות דין תורה בעניינים בהם הם דנים, מכאן שחובה הוטלה על הדיינים להמשיך את השלשלת של בתי הדין שפעלו בעם ישראל בהתאם להלכה הפסוקה בספרות ההלכה מדורי דורות. משכך חובה עליהם גם להפעיל את סדר הדין המקובל בישראל מימות משה רבנו.

כאמור הדבר מתחייב על פי דין תורה וגם על פי חוק זה, אך כלל זה נכון לגבי כל ערכאה שיפוטית במדינת ישראל שבה לראש המערכת סמכות לקבוע את סדרי הדין. מכאן נובעת הסמכות לקבוע את סדר הדין האזרחי לבתי המשפט, את סדרי הדין בבית המשפט לעבודה ואת סדרי הדין בבתי הדין הדתיים האחרים. מאחר שכיום קיימת מערכת בית־דין עם היררכיה של ערכאה דיונית וערכאת ערעור ובהיעדר הגבלה סטטוטורית, הסמכות לקבוע סדרי דין בעניין שלא הוסדר בחקיקה נתונה לבתי הדין עצמם. מקורה של סמכות זו הוא בסמכות הטבועה של כל ערכאת שיפוט .

ראו לעניין זה בפסק דין שניתן לפני שנים רבות בבג"ץ 150/59 (ועד עדת הספרדים בירושלים נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים ואח', פ"ד טו 106, 114, מפי השופט ברנזון):

בית דין שחוק המדינה לא קבע לו סדרי דין ולא התווה דרך לקביעתם – מוסמך מכוח הסמכות הטבעית שהוא נושא בחובו לקבוע בעצמו את סדרי הדין שיהיו נוהגים בו.

בנדון – במידה שחוק המדינה לא הצר את צעדיו – בית דין הוא אדון לעצמו. אבל תנאי הוא שהסדרים שהוא קובע לא יהיה בהם דבר הנוגד את עיקרי הצדק הטבעי, שקיומם כסדרם וכהלכתם הם חובה על כל גוף הדן ומחליט בענינים משפטיים או מעין־משפטיים (בג"ץ 28/38, (6) ; בג"ץ 32/50, פד"י, כרך ד', ע' 501, (3) בע' 503; בג"ץ 125/50 – 127/50, פד"י, כרך ה, עמ' 113, (4), בע' 126–127; בג"ץ 10/59, (5)).

כאשר קיימת מערכת בתי דין עם היררכיה של ערכאות והמחוקק אינו אומר את דברו בענין סדרי דין, הרי זה בדרך כלל ענין פנימי שלהם מי יקבע אותם וכיצד ייקבעו.

בית המשפט העליון חזר על דבריו בבג"ץ 3914/92 (לאה לב נ' בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו, פ"ד מח(2) 491). ועיין שם בדבריו של המשנה לנשיא (דאז) השופט א' ברק:

9. הסמכות הטבועה של ערכאת שיפוט לקבוע סדרי דין היא בעלת חשיבות רבה. "בלעדיה לא תתכן עבודת שפיטה תקינה" (השופט ח' כהן בבד"מ 1/60 וינטר נ' בארי [7], בעמ' 1474).

הסמכויות הטבועות "הן הכרחיות כדי לאפשר לבית המשפט לעשות את מלאכתו כראוי..." (השופט לנדוי בע"פ 230/56, 4/57 שורר ואח' נ' היועץ המשפטי [פורסם בנבו] [8], בעמ' 753)

בית הדין הרבני הוא ערכאת שיפוט ממלכתית הפועלת על פי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953, וממנו היא שואבת את כוחה ואת סמכויותיה החוקיות. חוק המדינה לא קבע סדרי דין מפורטים לבתי הדין, ומשכך מוסמך בית הדין מכוח הסמכות הטבועה לקבוע לעצמו את סדר הדין ואת ההנחיות שיהיו נוהגים בו ובלבד שההסדרים שייקבע יקיימו את עיקרי הצדק הטבעי. כאמור מקורה של הסמכה זו היא בסמכות הטבועה של כל ערכאת שיפוט לקבוע לעצמה הנחיות וסדרי דין.

ואכן במהלך השנים, החל בשנת היווסדות בית הדין הרבני (תרפ"ז – 1927), נקבעו הנחיות שונות ונקבע סדר הדיון בו בתקנות הדיון. מאחר שאין כל חוק המצר את צעדיו של בית הדין הרבני והמחוקק לא אמר דבר בעניין סדרי הדין וניהול ההליך השיפוטי שבסמכותו, הרי שבית הדין הרבני הוא אדון לעצמו לקבוע את סדרי הדין ואת שאר הנחיות שונות שיסדירו את הטיפול המערכתי בעניינים הנידונים בפניו.