לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב מיום ט"ו בטבת התש"ף (12.1.20) בתיק 1077167/4 שבמסגרתו ניתנו כמה החלטות שעל חלקן הגישה האישה את הערעור שלפנינו והאיש הגיש ערעור שכנגד.
המערערת הראשית תיקרא להלן 'האישה', ואילו המשיב, שהוא המערער שכנגד, ייקרא 'האיש'.
ההחלטות הרלוונטיות הן:
א. מועד הקרע נקבע ליום י"ח בשבט התשס"ב (31.1.02), כשממועד זה החלה האישה לשלם לבדה את כל הוצאות הבית ואת תשלום המשכנתה, בלי השתתפות של האיש.
ב. הכספים שהעבירה האישה מפיצויים שקיבלה (לאחר מועד הקרע הנ"ל) לטובת העסק המשותף היו השקעה בעסק (שלא צלח כל כך), ולא הלוואה שניתנה מהאישה לאיש, ולכן האיש לא חויב בהחזרתם מעבר לחלקה של האישה בעסק.
ג. את ההלוואה שנלקחה (לאחר מועד הקרע הנ"ל) מחשבון הבנק שנרשם על שם שני בני הזוג יפרעו שניהם בחלקים שווים.
על שלוש ההחלטות הנ"ל הגישה האישה ערעור, ואילו האיש, בערעור שכנגד, טען כנגד מועד הקרע שבסעיף א' הנ"ל.
נדון תחילה בערעורים ההדדיים כנגד מועד הקרע.
א. מועד הקרע (טענת האישה)
כאמור, כנגד קביעת מועד הקרע ליום י"ח בשבט התשס"ב (31.1.02) טוענים שני הצדדים, האישה מבקשת להקדים אותו לשנת התשנ"ד (1994) ואילו האיש מבקש לאחר אותו לשנת התשע"ו (2016).
במסגרת האיזון אמורים להיות מוענקים לאיש חלקים מזכויות האישה ממקום עבודתה כשכירה (בעוד לאיש שעבד כעצמאי לא נצברו זכויות כלשהן), ולכן הקדמת מועד הקרע משמעה צמצום הכספים שיועברו לאיש, ואילו איחור המועד יזכה אותו בכספים נוספים. לכן האישה עותרת להקדמת המועד, ואילו האיש עותר לאחרו עד לשנת התשע"ו (2016).
האישה טוענת להקדמת מועד הקרע ליום ט"ו באב התשנ"ד (23.7.94), הוא המועד שבו אירעה תאונה שגרמה לאישה לנכוּת, שלטענתה גרמה להפסקת מוחלטת של חיי אישות בין הצדדים, כשהאיש מצהיר בפניה שמאס בה בשל נכותה. לטענתה, ממועד זה היחסים ביניהם התדרדרו מבלי יכולת לשקמם, ומשלב זה נוצר הקרע שבסופו של יום הוביל לגירושין, ולכן יש לקבעו כמועד הקרע לעניין איזון המשאבים.
האישה מפנה בכתב הערעור למקורות רבים שמהם עולה, לטענתה, שהפסקת חיי אישות לחלוטין משמשת כאינדיקציה לקרע בלתי־ניתן לאיחוי המשליך גם על ההפרדה הרכושית.
אולם מעיון במקורות נראה שכולם מדברים על בגידה בבן הזוג, ולא על העדר יחסי אישות כשלעצמו. אנו סבורים שבגידה בבן הזוג אינה דומה למצב של העדר יחסי אישות, ולא ניתן להקיש מן האחד אל האחר, ונבהיר:
מועד הקרע הוא בעיקרו השלב שבו בני הזוג מתחילים לנהל משטר של הפרדה רכושית, ולכן ממנו והלאה אין מקום לאזן את המשאבים שנצברו. בדרך כלל הוא נוצר מקרע נפשי־ מנטאלי, קֶצֶר, נתק, משטמה וכדומה, כשרגשות אלו ממשיכים ללוות את התא הזוגי לאורך זמן. בהחלט יכול להיות שבגידה בבן הזוג יכולה להוביל ולבטא משמעות כזו, אבל בדרך כלל היא צריכה להיות מלווה גם במשמעות של נתק בשיתוף הכלכלי, במיוחד כשהבגידה נודעה לבן הזוג הנבגד. במצב עניינים שכזה, גם אם הביטוי של הנתק הכלכלי הוא חלש ואינו קיצוני, מכל מקום כשהוא מלווה באירוע קיצוני של פגיעה בקישור הרגשי והנפשי הוא כבר מבטא התחלה של הרצון לנתק את השיתוף הכלכלי והוא עשוי להוביל להכרזה עליו כעל מועד הקרע. לא כן כאשר מדובר במצב של העדר חיי אישות, שיכולות להיות לו סיבות אובייקטיביות כמו בנדון דנן. כדי שהוא ייחשב למועד קובע לעניין ניתוק השיתוף הכלכלי, הוא צריך להיות מלווה בהעדר שיתופיות כלכלית באופן בולט ביותר. ובכן, בהקשר של קרע בשיתוף הכלכלי, אינו דומה מצב של בגידה מתמשכת שפוגעת באמון ההדדי פגיעה אנושה, בלתי־ניתנת לריפוי, למצב של העדר יחסי אישות, אשר הוא לעצמו – אין הכרח שיוביל לקרע כלכלי, ובפרט כאשר ייתכן שמצב זה ישתנה בעתיד, כפי שמובן לכל בר־דעת.
נוסיף ונבהיר שקביעת מועד הקרע, הקדמתו או איחורו באופן שנגרמים הפסדים למי מבני הזוג, אינם יכולים לשמש כלי של ענישה על התנהגות קלוקלת של מי מהם. קביעה זו היא, כל כולה, כלי ביטוי משפטי בלבד להפסקת השיתוף בין בני זוג, הא ותו לא (וראו עוד להלן בנוגע לשיקולי צדק בקביעת מועד הקרע). לכן גם אם הערכאה המשפטית מציינת את הבגידה כאינדיקציה לקביעת מועד הקרע, היא לא תבוא כגורם מעניש של הבוגד אלא כגורם שדרכו מבררים את מצב השיתוף הכלכלי שבין בני זוג.
אשר על כן, בהתאם לאמור ובנסיבות בתיק, משלא נמצאו אינדיקציות כל שהן לנתק כלכלי לאחר התאונה שעברה האישה בשנת התשנ"ד (1994), וגם אם הופסקו חיי האישות, אין סיבה לקבוע את מועד התאונה כמועד הקרע. ומשכך, ערעור זה של האישה נדחה.
ב. מועד הקרע (טענת האיש)