נטל הראיה בעניין הכשרות לצוות כאשר קיים פגם בצוואה

בעניין: עזבון המנוחה: מ.ה ז"ל

לפניי בקשה לצו קיום צוואה (ת"ע 43164-03-15) והתנגדות לקיומה (ת"ע 43252-03-15).
העובדות וטענות הצדדים בתמצית:
1. המתנגדות הינן אחיותיו של המשיב.
2. אימם של הצדדים, הגב' מ.ה ז"ל, הלכה לעולמה ביום 29.1.2015 והותירה אחריה צוואה מיום 22.6.2014 בה ציוותה 91% מרכושה לבנה -המשיב- ואת יתר תשעת האחוזים- למתנגדות 1-3 (5% למתנגדת 1; 2% לכל אחת מהמתנגדות 2 ו – 3).
3. אין חולק כי במועד בו נערכה הצוואה הייתה המנוחה מאושפזת בבית חולים סורוקה, לאחר שעובר לכן, ביום 10.6.2014, אובחן גידול סרטני בראשה. ביום 3.7.2014 בוצע למנוחה ניתוח להסרת הגידול הסרטני.
4. בהתנגדותן העלו המתנגדות טענות מספר כנגד תוקפה של הצוואה:
4.1 אי כשרות המצווה לפי סעיף 26 לחוק הירושה:לטענתן, עת נערכה הצוואה הייתה המנוחה במצב רפואי קשה ביותר, סבלה מהזיות קשות וחרדות ונטלה כדורי הרגעה וטשטוש אשר השפיעו על כושר שיפוטה.
עוד לטענתן, משסבלה המנוחה מחוסר ראייה כמעט מוחלט הרי שלא היה באפשרותה לקרוא ועניין זה לא צוין כלל בצוואה גופה.היות והמנוחה, אליבא לגרסתן, הייתה במצב רפואי וקוגנטיבי ירוד, לפיכך יש לקבוע כי הצוואה נעשתה בשעה שהמצווה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה ועל כן יש להורות על בטלותה.
4.2 מעורבות בעריכת הצוואה:לטענתן, נוכח מצבה הרפואי והיותה מאושפזת במועד בו נערכה הצוואה, נבצר ממנה לטפל בעצמה בכל הנוגע לעריכת הצוואה, והמשיב הוא זה אשר היה בבחינת "המוציא והמביא": הוא זה אשר יצר קשר עם עורך הדין אשר ערך את הצוואה; הוא זה אשר מסר לו את הפרטים הדרושים לצורך עריכתה; הוא זה אשר נשא בשכרו והוא אף נכח במקום בעת חתימת המנוחה על הצוואה.
4.3 השפעה בלתי הוגנת: לטענתן, המנוחה הייתה תלויה לחלוטין במשיב ובשל קשיי הראייה שלה, נזקקה  לעזרתו המתמדת.המשיב דאג להסתיר את דבר עריכת הצוואה מאחיותיו ודאג להיות תדיר בסביבתה של אימו אף לאחר הניתוח, וזאת על מנת למנוע מהמנוחה גילוי דבר עריכת הצוואה. 
4.4 פגם צורני:בצוואה לא צוין כי העדים אישרו שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה (להבדילמההצהרה כי חתמה בפניהם) וזאת בניגוד להוראות סעיף 20 לחוק הירושה.
אי לכך, לטענת המתנגדות, לנוכח הפגם הצורני והואיל והצוואה נחתמה בעת שהמנוחה הייתה מאושפזת ובשים לב למצבה הרפואי כמו גם ליתר הנסיבות – יש להפוך את נטל הראיה ולקבוע כי על המשיב הנטל להוכיח שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה.
5. טענות המשיב:
המשיב מכחיש כל אחד ואחד מטעמי ההתנגדות ולטענתו אין כל הצדקה מכל מין וסוג לפסילת הצוואה.

5.1 באשר לטענת העדר הכשירות – לטענתו, המסמכים הרפואיים אשר נערכו בסמוך למועד אשפוזה של המנוחה מצביעים על צלילות דעתה ועל כשרותה של המנוחה ולפיכך אין כל בסיס לטענה כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה.
5.2 באשר לטענה ביחס למעורבותו הנטענת בעריכת הצוואה – מכחיש הוא את טענת המתנגדות שלפיה היה נוכח בחדרה של אימו במועד בו חתמה המנוחה על צוואתה ומכחיש הוא כל טענה כי נטל חלק כלשהו בעריכת הצוואה.המנוחה היא זו אשר בחרה לערוך את צוואתה בסמוך למועד הניתוח לנוכח הסכנות הכרוכות בו.היא זו אשר יזמה את הרעיון לעריכת צוואה והיא זו אשר ביקשה ממנו להזמין עבורה עורך דין. שכר טרחתו של עורך הצוואה שולם מכספי המנוחה ולא מכספו. צוואת המנוחה הינה פרי רצונה הכנה והאמיתי של המנוחה שבחרה להוריש לו את מרבית רכושה, כאשר את הטעם לכך, ציינה היא  בסעיף 4 לצוואתה, שזו לשונו: "למען הסר ספק – החלטתי להוריש את מרבית רכושי דווקא לבני וזאת לאחר ששקלתי בדבר הגעתי למסקנה שבני זקוק לכל עזרה כלכלית שאוכל להעניק לו בעוד ששלושת בנותיי האמורות לעיל, מצויות במצב כלכלי טוב ולא זקוקות כלל לעזרה כלכלית".
בפועל, מצבו הכלכלי אכן אינו במיטבו, בהיותו חסר רכוש משמעותי כשמנגד אחיותיו "מסודרות" ואינן זקוקות כלל לרכושה הדל של אימן. 
5.3 עוד לטענתו, המנוחה לא נדרשה כלל לעזרה מיוחדת והייתה עצמאית בכל ענייניה. הוא לא מנע כל קשר בין המנוחה לבין בנותיה, לא בתקופת האשפוז ולא לפניה. הן אלו אשר בחרו להמעיט בביקורים ואין להן אלא להלין על עצמן. אי לכך, לטענתו אין כל בסיס לטענה בדבר "השפעה בלתי הוגנת".
5.4 באשר לפגם הצורני – המדובר בפגם טכני בלבד והוא נרפא לאחר שהובהר לעדים כי הצוואה נעשתה עפ"י בקשתה של המנוחה ובהתאם להוראותיה ורק לאחר שהצוואה הוקראה לה בטרם חתימתה, תוך שהעדים מתרשמים מצלילות דעתה של המנוחה והבנת משמעותה (סע' 36 לתצהירו).אדון בטעמי ההתנגדות אחד לאחד.
הטענה כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה:
6. לתצהיריהן של המתנגדות צורפו מסמכים רפואיים שנערכו בסמוך למועד עריכת הצוואה:א. במסמך מיום קבלתה של המנוחה לבית החולים ביום 10.6.2014 (נספח א' לתצהיר המתנגדות) כותב ד"ר יובל שורר – פסיכיאטר מומחה: "הגיעה עם הבן ואחותה.    מדווחת כי מזה חצי שנה, "רואה גופות או אנשים שרודפים אחריה, מתחבאים                    לה. קופסאות זזות בבית, משהו מציץ שם."    ללא רקע פסיכיאטרי בעבר.        .........   בדיקה - ... היא מספרת על אנשים שמסתכלים עליה בחלון ...    גופנית – יש ירידה בראיה לאחרונה ...   אמרה כי לא רואה אותי טוב כעת.   הבן אמר כי אינה מתפקדת, הולכת בלילה לקבץ נדבות. הולכת לישון מחוץ    לבית כי פוחדת מהגופות שרואה בבית. חוצה כביש למרות שלא רואה טוב,    עלולה לסכן עצמה. לדברי הבן נופלת ברחוב ...     רושם  למצב פסיכוטי הלוצינטורי מזה חצי שנה מלווה  במסוכנות לא מיידית,    על רקע כנראה אורגני באישה עם ירידה חריפה בראיה.    מופנית כעת למיון לבדיקת רופא עיניים ונויורולוג.     ממליץ על אשפוז פסיכיאטרי לא דחוף, אך היא מסרבת וכן מסרבת לנטילת     תרופות  אנטי פסיכוטיות ... היא תהיה בהשגחה צמודה של הבן". (להלן: "חוות דעת ד"ר שורר")
ב. בגיליון הרפואי מיום 15.6.2014 (נספח ב' לתצהיר המתנגדות) נכתב:"חרדתית מאוד, לא הסכימה לשחרר משפחה, מודאגת מאוד מלהישאר לבד; מחצית ראשונה של הלילה באי שקט מילולי – פסיכומוטורי. לא הסכימה ליטולטיפול הרגעתי ... מטפלת אף דיווחה על "דמויות חשודים" מסביבה – מעין הזיותראיה ושמיעה. לדבריה מפחדת להישאר לבד וחוששת שמישהו יפגע בה ...יש לציין שלא אובחנה הפרעת התמצאות לפני יומיים בבדיקה ע"י פסיכיאטר אשר קבע את ברת שיפוטה. לאור מצבה הלילה יש לשקול ייעוץ נוסף ..." ג. בהמשך, נכתב בגיליון הרפואי מיום 20.6.2014 (נספח ג' לתצהיר המתנגדות):
"נמצאת באי שקט. ממתינה לבן להגיע. כל 5 דקות מסתכלת על השעון ושואלת  "מה השעה".  התלוננה שרואה "הכל ירוק!". גם למחרת היום צוין שהמנוחה מתלוננת ש  "הכל ירוק". 
(להלן:"הגליונות הרפואיים מאשפוזה")
7. מנגד, צירף המשיב לתצהירו תוצאות בדיקה נוירולוגית שנערכה ביום קבלתה לביה"ח (10.6.14), לאחר הפנייתה ע"י ד"ר שורר, ובהן צוין כי המנוחה הייתה  "בהכרה מלאה, שיתוף פעולה מלא, דיבור ברור, התמצאות בזמן מקום וסיטואציה." 
(להלן: "הבדיקה הנוירולוגית").  יומיים לאחר מכן, ביום 12.6.2014, עברה המנוחה בדיקה פסיכיאטרית ע"י ד"ר הדר שלו לצורך בחינת כשרותה לחתום על הסכמה לביצוע הניתוח. בבדיקה צוין כי: "המנוחה הייתה עירנית, נינוחה ומשתפת פעולה, מתמצאת X 4 . דיבור תקין, מבינה היטב את נסיבות אשפוזה והצורך בטיפול ויודעת מה משמעות הדברים. אין מחשבות שווא ואין מסוכנות. ללא הפרעה בתפיסה. קוגניציה פגיעה קלה בריכוז. שיפוט תקין ותובנה מלאה. אין רקע פסיכיאטרי קודם. לסיכום: כשירה להסכמה לטיפול". (להלן: "הבדיקה הפסיכיאטרית של ד"ר שלו").
חוות דעת מומחה:
8. לצורך בחינת כשרותה של המנוחה בעת עשיית הצוואה, מיניתי את פרופ' פנינג שמואל כמומחה מטעם בית המשפט. לאחר שבחן את המסמכים הרפואיים אשר הונחו בפניו לרבות אלו אשר צוטטו לעיל, מגיע המומחה למסקנה כי המנוחה הייתה כשירה לערוך צוואה, במועד עריכתה.
8.1 בפרק "סיכום ודיון" מבהיר תחילה המומחה טיבה של אותה מחלה שבגינה נזקקה המנוחה לאשפוז ולניתוח: ".... למנוחה לא הייתה הסטוריה פסיכיאטרית משמעותית ...מבחינה קוגנטיבית ורגשית הגורם היחידי המשמעותי שיכול היה להשפיע על כשירותה של  המנוחה בתקופה בה ערכה את הצוואה הוא הגידול באוכף שלחץ על רקמת המוח וגרם לתופעות נפשיות.מדובר כנראה בגידול מפריש של ההיפופיזה, גידול של בלוטה שהגיע לגודל כזה שגרם   ללחץ על המסילות הראיתיות וכן לחץ על מבנים סמוכים, כולל לחץ על מוח הביניים.        ...   גידולים אלה יכולים לגרום לפגיעה עוד לפני הפגיעה בראיה גם בהפרשת ההורמונים ...   הגידול יכול להפריש גם הורמונים כמו במקרה זה הורמון גדילה.   ...   גידולים אלה שמפרישים הורמון גדילה יכולים לפי הספרות לגרום גם לפסיכוזה ולדיכאון    כמו במקרה שלפנינו.     במקרה שלפנינו היו הזיות ראיה שהחלו כחצי שנה לפני מועד עריכת הצוואה. המנוחה    הגיבה להזיות הראיה."
8.2 בהתייחסו למסמכים הרפואיים מגיליונות האשפוז כפי שצוטטו לעיל, מבהיר המומחה את הסתירה כביכול בין מסמכים אלה לבין מסקנתו ומסביר מדוע אין בהם כדי לשלול את כשירותה של המנוחה לעריכת צוואה:"המנוחה נבדקה בדיקה פסיכיאטרית ב  10.06 כשבועיים לפני עריכת הצוואה ושם מצייןהבן התנהגויות חסרות שיפוט שלה כולל הליכה לקבץ נדבות וכן חציית כביש במצב  הראיה שלה וכן התנהגות המגיבה להזיות הראיה שהיו לה (גופות). המנוחה עצמה דיווחה על כך שחשה שאנשים מסתכלים עליה בחלון.  ........ התנהגויות חסרות שיפוט אלה אכן מעלות שאלות לגבי כשירותה של המנוחה לערוך צוואה אם כי נראה שבשטחים אחרים שיפוטה היה תקין. למשל היא אומרת לפסיכיאטר הבודק אותה שרופא העיניים שבדק אותה ושלח אותה לאופטומטריסט "לא היה רופא טוב". אין נימוק פרנואידי לבקשתה ולהערכתי העריכה המנוחה שהבעיה איננה אופטומטריסטית אלא בעיה אחרת, ונראה שהפעילה שיפוט תקין. גם אם ניתן להעריך שחלק מההתנהגויות שלה המתוארות באותה בדיקה הן חסרות שיפוט וחלקן נובעות אולי מהגידול ותוצאותיו (הזיות הראיה יכולות להיות קשורות לאובדן שדה הראיה ומחשבות השווא יכולות להיות קשורות אולי לאילוזיות ולעיוותים בגלל אובדן השדות הצדדים, כאשר היציאה לקבץ נדבות לא מוסברת על ידי תוצאות הגידול) להרי אין הן בהכרח מהוות עילה לביטול כשירותה לעריכת צוואה. בפרמטרים קוגנטיביים אחרים שבהם נבדקה המנוחה באותו יום בחדר המיון, כמו התמצאות  "ודיבור ברור ולעניין" היא נמצאה במצב תקין. יתירה מזאת, יומיים אחרי הבדיקה הפסיכיאטרית הנוכחית זומן פסיכיאטר על מנת להעריך את כשירותה של המנוחה לתת הסכמה מדעת הן לאשפוז והן לטיפול. המנוחה נבדקה ע"י פסיכיאטר בכיר ד"ר הדר שלו, והוא מצא את המנוחה כשירה להסכמה לטיפול. מעניין שהפסיכיאטר לא מצא מחשבות שווא והפרעות בתפיסה. אני משער שעמד בפניו התיעוד של הבדיקה הפסיכיאטרית הקודמת. אני מניח שהמנוחה לא טופלה בתרופות אנטי פסיכוטיות וגם אם הייתה מטופלת בהם הרי אין לצפות להשפעה מיידית של תרופות אלה. כיצד ניתן להסביר את הפער בין שתי הבדיקות? קיימות שתי אפשרויות: 1.  שמחשבות השווא וההזיות לא היו קבועות והשתנו במהלך הימים גם בלי קשר לטיפול, מה שעלול לקרות במצבים אורגניים. 2. שהמנוחה הסתירה מד"ר הדר שלו הבודק את  התכנים של מחשבותיה. גם אם היו מחשבות שווא והזיות ראיה שאותן היטיבה  המנוחה להסתיר מהפסיכיאטר, הרי לאלו לא הייתה השלכה על הסכמתה לניתוח ולהערכתי גם לא למסוגלותה לערוך צוואה מספר ימים לאחר מכן. עצם יכולתה להסתיר את מחשבות השווא והזיות הראיה, אם אכן התקיימו, עשוי להצביע על שיפוט תקין  ותובנה חלקית לאבסורדיות שבהם.  ניתוח מוח כמו זה שאמורה הייתה המנוחה לעבור הוא ניתוח רב – סיכונים. להערכתי לו היה הפסיכיאטר חושד שהמנוחה איננה כשירה להסכים מדעת לניתוח, קרי איננה מסוגלת לשקול את האלטרנטיבות של להנתח מול לסרב להנתח והשלכות החלטה זו על חייה, הרי היה צורך לבקש באופן דחוף אפוטרופוס לגופה. פעולה זו לא נעשתה. לאחר הניתוח ולאור תוצאותיו מונה לה אפוטרופוס ומכאן ברור שהמוסד ער לאפשרויות החוקיות שעומדות בפניו.  בנוסף לבדיקות הפסיכיאטריות שאולי נמצאות בסתירה מסוימת, הרי נוספו בתעוד  הרפואי עדויות על מצבה הקוגנטיבי של המנוחה שתומכות בכשירותה לצוות. בדיקת המיני מנטל שלה שנערכה שבוע לפני עריכת הצוואה [ב – 15.6.2014 – א.ר.], הייתה תקינה יחסית בפרמטרים שניתן היה לבדוק את המנוחה. .... אמנם בדיקת מיני מנטל כשלעצמה  לא בודקת שיפוט אולם בנוכחות של ליקויים קוגנטיבים משמעותיים הכשירות/מסוגלות לעריכת צוואה יכולה להיפגם. הבדיקה מצביעה על כך שתפקודי הזיכרון המיידי, זיכרון  העבודה  והזיכרון לטווח קצר וכן תפקודי השפה והיכולת להבין הוראות הייתה תקינה. כמו כן  התמצאותה בזמן ובמקום הייתה תקינה".   (להלן: "חוות דעת המומחה")

העדויות:
9. העדויות מטעם המתנגדות:מטעם המתנגדות, העידו המתנגדות עצמן וד"ר הדר שלו אשר ערך את הבדיקה הפסיכיאטרית לצורך קבלת הסכמת המנוחה לניתוח.
9.1 עדות המתנגדת מס' 1 – הגב' מ.מ:על פי עדותה בתצהירה, עובר לאשפוזה, סבלה המנוחה מחרדות והזיות; טענה שמציצים לה מהחלון; ראתה דמויות; לא דיברה בהיגיון. גם בתקופת אשפוזה, המשיכה המנוחה לסבול מחרדות ומהזיות ומצבה הנפשי היה רעוע (סע' 8 לתצהירה). 
9.2 עדות המתנגדת מס' 2- הגב' מ.ס:הגב' ס' אף היא העידה על אותן תופעות עליהן העידה אחותה – הגב' מ', בתצהירה והוסיפה כי בתקופת אשפוזה טענה אמה המנוחה שהיא  "משתפת פעולה עם האנשים שהיא רואה ומסתירה ממנה דברים." (סע' 9 לתצהירה).בחקירתה הודתה כי לא הציגה בפני הרופאים טענה זו כי  "זה כבר משהו שהיה ידוע להם – החרדתיות" (עמ' 141, ש' 1-7). כשהתבקשה לפרט מה לטענת אימה, הסתירה היא ממנה, הביאה כדוגמא את אחד המקרים שהתרחשו באחד מביקוריה בביה"ח (סה"כ ביקרה היא את אימה פעמיים בפרק הזמן שמתחילת אשפוזה ועד למועד עריכת הצוואה – סע' 9 לתצהיר). לדבריה, באותו מקרה סירבה אימה להיכנס לשירותים, מאחר וסברה שהפח הגבוה והרחב העשוי מבד, אשר היה מונח שם, הינו בן-אדם. אימה סירבה להאמין שאין זה כך והיה עליה לשכנע אותה שזה בסך הכול פח (עמ' 142, ש' 15-23; סע' 9 לתצהיר). כך גם סירבה לטענתה ליתן בה ובבני משפחתה אמון בשעה שסיפרה להם האם כי היא רואה דמויות והם מנגד סירבו להאמין לה. האם סברה שהם מסתירים ממנה דברים ושהם משתפים פעולה עם אותם אנשים (עמ' 143, ש' 1-15). 
9.3 עדות המתנגדת מס' 3 – הגב' ה.פ: הגב' פ' לא הגישה תצהיר והסתפקה בתצהיר שצורף להתנגדות. בתצהירה זה, לא הועלתה כל טענה מפורטת ביחס למצבה של האם עובר לאשפוזה או בתקופת אשפוזה למעט טענה כללית בדבר העדר כשירות בשל מצבה הרפואי והמנטלי.בחקירתה, טענה כי בשנה האחרונה לפני אשפוזה, חלו שינויים אצל אימה אשר התבטאו בכך שהיא הייתה  "קצת יותר עצובה. מרגישה אצלה בדידות" (עמ' 184, ש' 2), אך לא הבחינה בכל בעיה אחרת "פסיכיאטרית" (שם, בש' 6-7). היא אמנם הבחינה בהתנהגות מוזרה של אימה (כאשר סיפרה שרואה גופות ואנשים שלא קיימים), אך היא לא חשבה שזה "פסיכיאטרי" וייחסה זאת לבדידותה או לזעקה לתשומת לב (שם, ש' 9-13). 
9.4 עדותו של ד"ר שלו: ד"ר שלו נחקר ארוכות אודות תוצאות בדיקתו אל מול המימצאים הקודמים לה.ד"ר שלו אמנם הודה כי איננו זוכר פרטים הקשורים למנוחה הספציפית אך עם זאת, העיד כי כדבר שבנוהג, בטרם עורך הוא כל בדיקה פסיכיאטרית למטופליו, מונח לפניו כל  "תיק האשפוז של המטופל". (עמ' 12 לפרוט', ש' 27).אי לכך, סבור הוא כי גם במקרה דנן לא חרג הוא ממנהגו ויש להניח כי אף חוות דעתו של ד"ר שורר הייתה מונחת לפניו. (עמ' 13, ש' 28-32; עמ' 14, ש' 1-7).
ד"ר שלו הבהיר כי לעיתים קרובות, בחולים עם גידול מוחי, נצפה מצב של "דליריום", שהוא "מצב זמני וחולף שמאופיין בשינויים מהירים ... מאוד זמניים ומאוד ממוקדים בזמן." (עמ' 14, ש' 25-28).לסברתו, האבחנה של ד"ר שורר היתה אכן של מצב פסיכוטי אך לדבריו אין המדובר במחלת נפש אלא במצב זמני שנבע ממחלתה המוחית אשר באה לידי ביטוי בין היתר גם בהזיות. (עמ' 31, ש' 2-5; עמ' 32, ש' 17-19). 
העד אישר כי אם במועד בדיקתו, הייתה המנוחה חוזרת ומספרת על אותן הזיות – אזי מסקנתו היתה שונה (עמ' 17 ו – 18 לפרוט'). עם זאת, במועד בו נערכה בדיקתו, לא הבחין הוא בכל סממן פסיכוטי במצבה. (עמ' 27 לפרוט', ש' 19-22).לסברתו, ההזיות קשורות בהכרח למצבה הגופני כאשר הטיפול המקובל במקרים אלה הוא לרוב מתן סטרואידים – המפחית את התהליך הדלקתי במוח ומביא לשיפור מהיר מאוד, כך שההזיות יכולות לחלוף אף פחות מיומיים לאחר קבלת הטיפול. (עמ' 27 לפרוט', ש' 7-14; עמ' 14, ש' 28-32; עמ' 15, ש' 1-4). על כן סבור הוא כי המצב המתואר ע"י ד"ר שורר היה  "מצב בלבולי" אך זמני וחולף ויש להניח כי באותו שלב טרם קיבלה טיפול או שהיתה בתחילתו של טיפול. (עמ' 22, ש' 22-32; עמ' 23, ש' 1-4; עמ' 26, ש' 1-17), ולראיה: מהבדיקה שערך אך יומיים לאחר מכן, לא צפה הוא בתופעות של אילוזיות או  "מחשבות שווא" (עמ' 15, ש' 32; עמ' 16, ש' 2-3).10. עדויות מטעם המשיב:
מטעם המשיב העידו המשיב; עורך הצוואה – עו"ד ל'; שתי אחיותיה של המנוחה; והעדה לצוואה – האחות הרפואית – הגב' ק' מהמחלקה הנוירוכירורגית בה אושפזה המנוחה.
10.1. עדות המשיב:המשיב אישר כי אימו אכן הייתה מפוחדת, שראתה אנשים מציצים מהחלון ואישר את הדיווח הראשוני כפי שנמסר לד"ר שורר ביום קבלתה לביה"ח (ר' סע' 6-א' לעיל) (עמ' 96 לפרוט' מיום 20.2.2017).
10.2 עדות עורך הצוואה – עו"ד ל':עו"ד ל' העיד כי שוחח ארוכות עם המנוחה "שיחה שהיא פתחה" ולדבריו  "היא נשמעה שפויה ברוחה, מבינה ויודעת לעשות את המבוקש על ידה, יודעת כמה כסף היה לה בחשבון הבנק ..." (עמ' 116, ש' 8-13). בהמשך, משהובהר לו כי למנוחה לא היה ח-ן בנק, תיקן את עדותו והבהיר: "יכול להיות שטעיתי בלשוני כשאמרתי חשבון בנק והתכוונתי לכמה כסף יש לה... היו לה בסביבות 400 ומשהו או 300 ומשהו אלף שקלים. סדר גודל הסכום הזה". (עמ' 116, ש' 30-31; עמ' 117, ש' 1-2).
עוד הוסיף העד כי המנוחה ידעה על מצבה הרפואי לאשורו: "היא סיפרה לי שהיא יש לה גידול במוח, שהיא צריכה לעבור ניתוח ... הייתה שיחה, הייתה אינטראקציה גם על המצב הרפואי שלה, גם על מה היא רוצה לעשות במסגרת הצוואה. איך היא רוצה להוריש". (עמ' 121, ש' 1-5). 
10.3 עדות האחות – הגב' ר.ח: לדברי עדה זו, המנוחה סבלה מבעיית ראייה בלבד (עמ' 38, ש' 27-29).
10.4 עדות האחות – הגב' מ.י:עדה זו העידה כי עובר לאשפוזה של אחותה המנוחה, לא הבחינה בהתנהגות יוצאת דופן ("אחותי לא הייתה מדברת שטויות" – עמ' 52, ש' 27), אך בסמוך לאשפוזה "מצבה אכן הורע" ולדבריה:  "... היא כל הזמן פוחדת – היא חשה פתאום שמישהו בא לה מפה, ומישהו תוקף אותה מפה ...." (עמ' 53, ש' 3-6). 

עם זאת, לדבריה, בתקופת אשפוזה של אחותה, הייתה היא בעצמה מאושפזת באותו ביה"ח, כך שהן נפגשו מידי יום ובמהלך כל היום. (עמ' 61, ש' 15-16).בכל אותה עת לדבריה, בשיחות עמה ואף בשיחה שערכו לילה קודם ליום הניתוח, חזרה וסיפרה לה אחותה ז"ל על חששותיה מהניתוח הצפוי וכשאמרה לה שאם היא כ"כ פוחדת, אז שלא תעשה את הניתוח, השיבה לה אחותה:  "לא אני צריכה לעשות. יש לי גידול ואני אעשה אותו" (עמ' 61, ש' 25). 
לשאלות ב"כ המתנגדות שללה כל דיווח על "ראיית גופות"; "חפצים זזים" וכיוצ"ב ולדבריה: "בבית החולים ישבנו ביחד כל היום ... דיברנו. צחקנו" (עמ' 62, ש' 11-12). 
10.5 עדות האחות הרפואית – הגב' ק':עדה זו לא זכרה מאומה, לא ביחס למנוחה עצמה ולא ביחס לנסיבות חתימתה על הצוואה (אם כי אישרה שזו חתימתה). 
דיון והכרעה:
11. המתנגדות לא עתרו לזימונו של המומחה לחקירה על חוות דעתו.עם זאת, לטענתן אין ליתן משקל לחוות דעת המומחה, היות והמדובר בחוות דעת רטרוספקטיבית וככל שהיו מובאות בפניו העדויות אשר הוצגו בפניי, הייתה משתנה עמדתו (סע' 82 לסיכומיו). טענה זו על כל חלקיה – אין בידי לקבלה.ראשית - לא בואר ולא הובהר מדוע נבצר מהמתנגדות לזמן את המומחה לחקירה על חוות דעתו תוך הצגת הראיות בפניו – ככל שאלו לא היו בידיו – ולבחון האם היה בכך כדי לשנות את מסקנתו.ברי כי להעדר זימונו, השלכות ממשיות על תקפותה של חוות הדעת ורק במקרים חריגים יפסוק בית המשפט בניגוד לחוות דעתו של מומחה שמונה על ידו.
12. באשר לטענה כי המדובר בחוות דעת רטרוספקטיבית אשר ניתנה על יסוד בדיקת מסמכים רפואיים בלבד, מבלי שנבדקה בזמן אמת – אף זאת לא מצאתי לקבל. אכן, בחוות דעת מסוג זה המוגשות מטבע הדברים, במרבית התיקים בהם מועלית טענת העדר כשירות, קיימת מוגבלות מובנית.וכך הובהר בספרם של שוחט, גולדברג ובלומין, דיני ירושה ועזבון, מהדורה שישית תשס"ה – 2005, בעמוד 97: "חסרונה של חוות דעת רפואית היא בהיותה ניתנת על ידי מומחה אשר לא ראה את המנוח ובמרבית המקרים אף לא הכיר אותו אישית. חוות דעת זו נסמכת על מסמכים רפואיים של המנוח, וכל כולה בבחינת "ניתוח לאחר המוות".
חרף האמור, "הלכה פסוקה היא כי מומחה רפואי רשאי לבסס חוות דעתו על תוצאות בדיקות שנערכו במועד מוקדם יותר על ידי רופאים עמיתים ולמעשה במקרים רבים אין לו דרך אחרת אלא לנהוג כך, "ואין זו אלא דרך עבודה מתבקשת וסבירה"" (דברי כב' השופט ג'יוסי בת"ע (נצ') 1128/08 המנוחה ז.ח. נ' ק.ט. (8.3.2012)). 
עם זאת, רשאי בית המשפט להסתייע בחומר ראיות אחר, המתייחס למועד עשיית הצוואה ולהעדיפו על פני חוות הדעת המומחה (ר' לדוגמא: ע.א. 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון ישראל, פד"י נד' (2), 215).ואולם, כפי שנקבע לא אחת, רק נימוק כבד משקל ובולט המצביע על טעות מהותית בחוות דעת המומחה יצדיק דחייתן של קביעות המומחה מטעם ביהמ"ש (ר' לדוג' ע"א 1240/96 חב' שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל ואח', פ"ד נב (4) 563, 569).
13. השאלה המרכזית הינה האם יש בעדויות שנשמעו בפניי כדי לשלול את מסקנות המומחה ולהעדיפן על פניה.ב"כ המתנגדות מפנה בסיכומיו לעדותו של ד"ר שלו; לעדותו של המשיב; לעדות המתנגדות 1 ו – 2 ולעדות האחות, הגב' מ.י.
לטעמי, אין בדברי העדות, כמו גם בדברי המשיב, כדי לסתור או להפריך את מסקנות המומחה בחוות דעתו, ומנגד- יש בעדותו של ד"ר שלו אף כדי לחזקן ולתמוך בהן. ולהלן אפרט:העדות, כמו גם המשיב עצמו, מעידות על אותן תופעות של דלוזיות והתנהגויות בלתי שפויות שהיו למנוחה טרם אשפוזה. דא עקא, כל אלו פורטו וצוטטו בהרחבה באותם מסמכים רפואיים אשר היו מונחים בפני המומחה, שחלקם הרלוונטי אף צוטט בתחילת חוות דעתו של המומחה, לרבות אותו דיווח שנאמר לרופא ע"י המשיב ואחותה של המנוחה ביום קבלתה לביה"ח, אותן כינה המומחה "התנהגויות חסרות שיפוט", אשר כללו גם את הדיווח על קיבוץ נדבות, ראיית גופות, שמיעת קולות, ראיית אנשים שמסתכלים עליה מהחלון, שמתחבאים לה, קופסאות זזות ועוד ועוד...העדויות שנשמעו לא הוסיפו כל מידע משמעותי נוסף על האמור. 
המומחה לא התעלם מאותן תופעות ואף העלה תהייה ביחס להשלכותיהן על כשירותה של המנוחה. חרף זאת וחרף אותן התנהגויות והזיות, הגיע הוא למסקנה כי אין בהן כדי לשלול את כשירותה, תוך שייחס את חלקן הארי לתוצאות הגידול ממנו סבלה. 
אף ד"ר שלו בחקירתו בביהמ"ש, הגיע לאותה מסקנה.ד"ר שלו סבר אף הוא כי ההזיות היו קשורות למצבה הגופני של המנוחה ושהמדובר בתופעות זמניות וממוקדות  בזמן, אשר יכולות לחלוף. אמנם העד אישר כי אם במועד בדיקתו, הייתה המנוחה הולכת ומספרת על אותן הזיות – אזי מסקנתו הייתה  "שהיא במצב פסיכוטי", ובמצב זה יש להניח כי לא הייתה כשירה לתת הסכמה מדעת (עמ' 18 לפרוט', ש' 12-25), ואולם לדבריו, לא זה היה המצב במועד בו נערכה בדיקתו. במועד זה, לא הבחין הוא בכל סממן פסיכוטי כלשהו במצבה (עמ' 27, ש' 19-22). עוד הוסיף והעיד כי נכון אמנם שעל פי הדיווח שנמסר לד"ר שורר, המצב המתואר נמשך על פני כחצי שנה עובר לאשפוזה ואולם, לדבריו, עד אז לא קיבלה כל טיפול ולא ניתנו לה סטרואידים כמקובל. (על תופעת ההזיות בגידולים מוחיים בטרם קבלת טיפול ר' עדותו, בעמ' 22 ו – 23).  14. טוענות המתנגדות בסיכומי בא כוחן כי אין בבדיקה אותה ערך ד"ר שלו כדי להוות תימוכין למסקנת המומחה, משעה שזו התייחסה אך ורק להסכמה לקבלת טיפול רפואי. גם טענה זו אין בידי לקבלה.
המומחה בחוות דעתו סבר כי יש בבדיקה אשר ערך ד"ר שלו אף כדי להשליך על כשירותה של המנוחה לעריכת צוואה, ולדבריו: "אמנם המנוחה לא נבדקה ספציפית לגבי הכשירות לעריכת צוואה אלא לגבי כשירות  להסכמה לטיפול, אולם ניתן להעריך לפי מיטב השיפוט הרפואי שבדומה לכשירות הסכמה לטיפול הייתה גם כשירה לעריכת צוואה". 
דברים אלה עולים בקנה אחד עם דבריו של ד"ר שלו בחקירתו:ד"ר שלו הבהיר כי בדיקתו התמקדה אמנם ביכולתה של המנוחה להבין את מחלתה; את הטיפול המוצע לה; את משמעותו ותוצאותיו כמו גם את ההשלכות האפשריות לסירובה או להסכמתה לקבלת הטיפול. (עמ' 15, ש' 11-12; עמ' 20, ש' 12-16).בדיקה זו אכן לא נועדה לבחינת הכשרות לצוות ואולם, לדבריו, על מנת לבחון את אותם פרמטרים לעיל לצורך קבלת הסכמה לניתוח, נשאל המטופל שאלות גם ביחס לנסיבות אשפוזו: האם מבין הוא היכן הוא נמצא ומדוע נמצא שם; וכן נבחנת יכולת הריכוז שלו והיכולת לעשות "אינטגרציה של המידע". (עמ' 20, ש' 12-20). 
מוסיף ד"ר שלו ומבהיר כי אף בדיקת המיני מנטל שנערכה למנוחה כשבוע לפני עריכת הצוואה, שלפיה נמצא כי הפרמטרים של  "התמצאות בזמן ובמקום" היו "מלאות" - יש בה כדי לתמוך במסקנתו זו שכן, כאשר מדובר בפגיעות קוגנטיביות  "הדבר הראשון שנפגע זאת ההתמצאות בזמן, אח"כ בסיטואציה ובסוף באנשים" ומכאן חשיבותה. (עמ' 22 לפרוט', ש' 14-16).
דברים אלה אף הם עולים בקנה אחד עם קביעתו של המומחה בחוות דעתו:"אמנם בדיקת מיני מנטל כשלעצמה לא בודקת שיפוט אולם, בנוכחות של גילויים קוגנטיביים משמעותיים, הכשירות/מסוגלות לעריכת צוואה יכולה להיפגם. הבדיקה מצביעה על כך שתפקודי הזיכרון המיידי, זיכרון העבודה והזיכרון לטווח קצר וכן תפקודי השפה והיכולת להבין הוראות הייתה תקינה. כמו כן התמצאותה בזמן ובמקום הייתה תקינה".
15. הנה כי כן, לא מצאתי כי יש בעדויות שהובאו בפניי כדי לקעקע אמינות מסקנותיו של המומחה. אין דומה המקרה דנן למקרה שבו דן ביהמ"ש המחוזי בעמ"ש 55336-12-14 אליו היפנה ב"כ המתנגדות בסיכומיו. באותו מקרה קבע המומחה אשר מונה מטעם ביהמ"ש כי המנוחה הייתה בלתי כשירה על סמך רישום בטופס האשפוז מס' ימים לאחר מועד עריכת הצוואה, שבו צויין כי הייתה "ירידה קוגנטיבית ותפקודית" וכן על סמך רישומי האחריות שלפיהם "התמצאותה בזמן ובמקום הייתה תקינה ולעיתים לא". על סמך רישומים אלה העריך המומחה כי הירידה הקוגנטיבית והתפקודית לא החלה עם אשפוזה (סע' 11 לפסה"ד). ביהמ"ש, מפי כב' השופטים שוחט, ובהסכמת כב' השופטים ענבר ושבח, קבע כי טעה המומחה במסקנתו זו משעה שהמעיט בחשיבותם של ממצאי בדיקות נוירולוגיות שכן נמצאו תקינות והמלמדות על התמצאות בזמן ובמקום כמדד לבחינה קוגנטיבית. מוסיף כב' השופט שוחט ומציין כי אף חתימתה של המנוחה על טופס הסכמה לביצוע בדיקה פולשנית יש בה כדי להוות "לפחות אינדיקציה אחת עד כמה הייתה המנוחה צלולה." (עמ' 5 לפסה"ד, פיסקה 9).  בסופו של יום, קבע ביהמ"ש כי אין בראיות שהובאו ע"י המומחה כדי להוות "ראיות ממשיות וברורות" לשלילת חזקת הכשרות, והעדיף לקבל את עדויותיהם של העדים אשר הכירו את המנוחה במועדים הרלוונטיים, אשר העידו על כשירותה לעת עשיית הצוואה. לעניין זה נתן ביהמ"ש משקל משמעותי לעדותו של עורך הדין אשר ערך את הצוואה ואשר שוחח עם המנוחה טרם עשייתה, והתרשם כי הייתה צלולה בדעתה.כפי שהבהיר ביהמ"ש בפסק דינו זה וכפי שעולה מעיון בפסיקה בה העדיף ביהמ"ש את עדות העדים החיצוניים על פני חוות דעת מומחה שמונה על ידו, המדובר בד"כ במקרים בהם חוות הדעת לא הייתה ברורה וחד משמעית.  ואולם, בניגוד למקרה דנן בו התעלם המומחה מתיעוד רפואי משמעותי שעה שאף אישר כי ייתכן שהרישום בדבר היות המנוחה דמנטית הינו "פרי טעות" (ר' עמ' 5 לפסה"ד), הרי שבנידון דידן, חוות דעתו של המומחה אותו מיניתי הינה חד משמעית ולא נסתרה, ובייחוד עת בחרו המתנגדות שלא לחוקרו עליה.
ודוק: גם כאשר קיים ספק, על מנת להסיק כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה, נדרשות ראיות ספציפיות וחד משמעיות יותר מאלו הנטענות (דברי כב' השופט חשין בע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט (1) 318, 398).ומבהיר כב' השופט שוחט בפסה"ד דלעיל, כי לנוכח דברי כב' השופט חשין  "הספק בהקשר זה צריך וחייב לפעול משום חזקת הכשרות, לטובת המצווה".
16. נכון אמנם שלא היו בפני המומחה מסמכים ביחס ליום עריכת הצוואה ונכון גם כי ד"ר שלו הבהיר בעדותו כי אין הוא יכול  "לומר דבר על מצבה ב – 22/06" [יום עריכת הצוואה], ואולם קשה לקבל את השערת ב"כ המתנגדות כי דווקא ביום בו כתבה את הצוואה, הייתה המנוחה במצב פסיכוטי. ודוק: כפי שהבהיר המומחה בחוות דעתו (כפי שצוטט גם בסע' 79 לסיכומי המתנגדות), "מצב פסיכוטי כשלעצמו איננו עילה לקביעה שאדם איננו כשיר לעריכת צוואה. גם אם המצווה הוא פסיכוטי, הרי כל עוד תכני הפסיכוזה אינם קשורים לפעולה המשפטית שאמור  המצווה לעשות, אין בה כדי לפסול את כשירותו לעריכת צוואה. רק כאשר תכני הפסיכוזה קשורים לנושא של עריכת הצוואה הרי ניתן לערער על הכשירות:  למשל, לו הייתה המנוחה  סבורה בגלל מחשבות השווא שלה שהיורשים הטבעיים מנסים לפגוע בה או קשורים בקשר  כלשהוא למחשבות השווא שלה הרי היה ניתן לומר ששיקול דעתה והשיפוט שלה בקשר למה יעשה ברכושה אחרי מותה במסגרת הצוואה הוא לקוי".
בהקשר אחרון זה, לא מצאתי לקבל את טענת המתנגדות כי יש בעדותה של הגב' ס', כדי להצביע על תכני פסיכוזה הקשורים לצוואה. כפי שהובהר לעיל, תיאור אותו  "חוסר שיתוף פעולה והסתרת הדברים" התייחס לאותן הזיות ראיה (ראיית הפח כבן-אדם; ראיית דמויות), שלדידן הבהיר המומחה כקשורות 
לאובדן שדה הראיה ולעיוותים ולאילוזיות בגלל אבדן "שדות הצדדים" (עמ' 8 לחוות הדעת). כך או כך, אין בכך כדי לקבוע ש"מחשבות השווא" הללו הובילו את המנוחה להאמין "שהיורשים הטבעיים מנסים לפגוע בה" – כקביעת המומחה – ובוודאי שאין בכך כדי להוות "ראיות ספציפיות וחד משמעיות, ליום עריכת הצוואה דווקא" כדרישת הפסיקה.כפי שיובהר להלן, הנטל להוכיח כי במועד עריכת הצוואה לא הייתה המנוחה כשירה – מוטל כל כולו על המתנגדות.
יוסף בהקשר זה כי  עפ"י הרישומים הרפואיים שנערכו ממועד בדיקתו של ד"ר שלו ועד למועד עריכת הצוואה (סומנו כ- ת/1 עד ת/3), סבור ד"ר שלו כי לא אובחן כל שינוי במצבה הקוגנטיבי. (עמ' 29 לפרוט'). אמנם ברישום מיום 20.6.2014  (נספח ג' לתצהיר המתנגדות) צוין כי המנוחה היתה ב "אי שקט, כל 5 דקות מסתכלת על השעון, שואלת מה השעה ומתלוננת שהכל ירוק", אך לסברתו  "אי שקט כשלעצמו אינו מצביע על פסיכוזה" (עמ' 35 לפרוט', ש' 23) שהרי רק הציפיה לניתוח לאחר אשפוז ממושך, יש בה כדי לעורר אי שקט.באשר לתלונתה כי "רואה הכל ירוק" – סבור ד"ר שלו כי יש והדבר נובע מהגידול אשר לוחץ על עצבי הראיה וגורם להפרעות ראיה ומכל מקום, אין במסמך זה כדי להצביע על מצב פסיכוטי. (עמ' 34 לפרוט', ש' 8-15).
17. אין גם להתעלם מעדותו של עורך הצוואה – עו"ד ל'.בתצהירו הצהיר עורך הדין כי המנוחה הבהירה לו הכיצד ברצונה לחלק את רכושה בין ילדיה תוך שנקבה בסכומים מדוייקים; וכי לאחר שהבהיר לה כי לא ברור האם יוותרו אותם סכומים לאחר אריכות ימיה והציע לנקוב באחוזים תחת סכומים מדוייקים, קיבלה את הצעתו וביחד עמה חישבו את החלק היחסי של כל ילד – כפי שנוסח בסופו של יום בצוואה; כן הצהיר כי המנוחה הסבירה לו את המניע שבגינו העדיפה להוריש את החלק הארי לבנה (שלוש בנותיה נשואות ומסודרות בעוד שבנה אינו נשוי, גר איתה בביתה ואין לו עבודה מסודרת); כי התרשם מצלילותה ומדיבורה התקין; כי מודעת הייתה לתוכן הצוואה והשלכותיה; כי הוא הקריא לה את הצוואה וווידא כי הנוסח תואם  את רצונה ומבוקשה וכי לאחר מכן החתים אותה בפני העדה הנוספת, האחות הרפואית; וכי לאחר מכן, ניהל עמה שיחה על מקור שם משפחתו, על ילדיו ואשתו.בחקירתו סיפר כי התנהלה שיחה מאוד ארוכה  "הרבה מעבר לדבר שקשורים לצוואה: היא שאלה אותי על כמה ילדים יש לי. היו לי אז שתי בנות אז היא אמרה שזה לא מספיק ואני צריך להביא עוד ילדים, ומה המוצא של ההורים שלי וכל מיני כאלה דברים, והלכנו לא' ועוד המשכנו לדבר, והמשכנו לדבר גם כשישבנו שם".בהגינותו סיפר כי כל אותו זמן, למעשה המתין לקבל את שכרו ורק לאחר שדחק בהם לבסוף, אמרה לבנה לשלם לו (עמ' 129 לפרוט', ש' 14-31). 
נכון אמנם שעורך הדין איננו רופא אך הוא הצהיר בצורה ברורה ונחרצת כי המנוחה הבינה את הוראות הצוואה ושלאחר שיחה ארוכה עמה היא נשמעה "שפויה, ברורה ומבינה" (עמ' 116, ש' 11).עדות זו לא נסתרה. 
18. נטל הראייה:
"כלל הוא כי כל אדם כשר לזכויות ולחובות, מגמר לידתו ועד מותו, וכל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית המשפט (סעיפים 1 ו – 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב – 1962). מכאן שכל אדם כשר לעשיית צוואה, אלא אם כשרות זו נשללה ממנו כדין" (דברי כב' השופט ברק בע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה (3) 101, 104). 
ומוסיף כב' השופט ברק ומבהיר:"הצוואה תהא בטלה רק אם יוכח – בעדות רפואית או אחרת – כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה. נטל השכנוע בעניין זה מוטל על הטוען לחוסר כשרות".
כדי לעמוד בנטל זה, אין די בהעלאת ספקות בלבד ויש להוכיח בראיות של ממש כי המנוחהלא הייתה כשירה להבחין בטיבה של הצוואה.חומר הראיות צריך להיות נכון למועד עריכת הצוואה.בת"ע 9065/95 עזבון המנוחה צביה איצקוביץ (4.7.2000) קבע בית המשפט כי המתנגד לא הצליח לסתור את חזקת הכשרות חרף העובדה שהמנוחה היתה חולת נפש ונטלה תרופות ויש להוכיח כי ביום עריכת הצוואה הייתה המנוחה נתונה להשפעת שווא ותעתועי הזיה.
בנטל זה, לא עמדו המתנגדות ויש לראות בטענותיהן משום השערות בלבד ללא ראיות של ממש – כדרישת הפסיקה, ובייחוד עת נמנעו מלהפנות שאלות הבהרה למומחה או לחוקרו.הובהר לא אחת כי "העלאת סברות וחשדות בעלמא אין בהן כדי להביא לבטלותה של הצוואה"ׁ ׁׁׁׁ(ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, פ"ד מז (4) 785).
19. בעמ"ש 35907-02-12 מ.נ.  נ' מ.ג. (17.11.2013), (הרכב כב' סגן הנשיא – כב' הש' שנלר) קבע ביהמ"ש כי נטל זה יישאר גם כאשר מדובר בצוואה פגומה, חרף הוראת סעיף 25 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה"). ביהמ"ש מנתח באריכות את ההבחנה שבין סע' 26 לחוק הירושה לבין סעיף 25 לחוק הירושה. לגישתו, בסע' 25 לחוק הירושה אין התייחסות לשאלת כשירותו של המנוח אלא רק לקיומה של אותה דרישה של רצון חופשי ואמיתי. נקודת המוצא של סע' 25 לחוק הירושה, כי  "מדובר בצוואה אשר עברה את "מחסום" סע' 26 לחוק הירושה, דהיינו כי לא מדובר במי שלא היה כשיר לערוך את הצוואה. רק לאחר מכן, יש להידרש למבחנים השונים שבסע' 25 לחוק הירושה. דהיינו, שאלת המבחן האם אכן מה שבא לידי גילוי וביטוי חיצוני, במסמך שלפנינו, קרי הצוואה הנטענת, אכן משקף את הרצון הפנימי, החופשי והאמיתי של המצווה." (עמ' 13 לפסק הדין, פיסקה 25). 
ומוסיף ומבהיר בית המשפט. "אבחנה זו אינה בגדר הבדל סמנטי בלבד, אלא יש בה להשליך על שאלה חשובה שעניינה נטל הראיה. מעת שהמערער טוען כי יש מקום לבחון את מצבו הנפשי של המנוח בשעת עריכת הצוואה, עתר הוא למעשה לבחינת כשירותו של המנוח בהתאם לסעיף 26 לחוק הירושה. משכך, נטל ההוכחה והשכנוע רובץ על הטוען להעדר כשירות. ראו ע"א 4377/04 גורן-הולצברג נ' מירז (22.7.2007) [פורסם בנבו]; ע"א 11324/04 מנשה נ' מרכוס (4.6.2007) [פורסם בנבו]. מנגד, ככל שעסקינן בסע' 25 (א) לחוק הירושה, על המבקש לקיים את הצוואה, נטל ההוכחה והשכנוע, שאכן הצוואה משקפת את הרצון החופשי והאמיתי של המצווה." (שם, בפיסקה 26). 
20. בתוך כך, לא מצאתי לקבל את טענות ב"כ המתנגדות בסיכומיו, לפיהן היה על עורך הצוואה לציין על גבי הצוואה כי המנוחה לא יכלה לקרוא ו/או כי הצוואה נערכה בהיותה מאושפזת. די בכך שעורך הדין העיד כי הוא הקריא לה את הצוואה, ואף הסביר לה את תוכנה בלשון פשוטה וכי התרשם משפיותה תוך שהסתפק באישור שהובא בפניו (אישור ההסכמה לניתוח). (ר' עדותו המפורטת בעמ' 122, 128).  לא מצאתי כל חובה שבדין שעל עורך הצוואה לברר את מצבה הרפואי – בהעדר אינדיקציה להעדר שפיות – או לציין בצוואה כי המנוחה לא ראתה ו/או כי זו נערכה בביה"ח. ודוק: אין המדובר בצוואה נוטריונית שלדידה חלה תקנה 4 לתקנות הנוטריונים. 
התוצאה:
לא עלה בידי המתנגדות להפריך את מסקנות המומחה או לגרוע מתוקפן.לאור זאת, ולאור חוות דעת המומחה, אני דוחה את טענת המתנגדות בדבר חוסר כשירותה של המנוחה לערוך צוואה. 
השפעה בלתי הוגנת:
21. רצון המצווה הוא המכריע לקביעת תוקפה של צוואה. בעניין זה, מונה סע' 30 (א) לחוק הירושה חמש עילות לבטלותה של צוואה: צוואה שנעשתה מחמת אינוס; איום; השפעה בלתי הוגנת; תחבולה או תרמית.
22. בחוק אין פירוש לעילה של השפעה בלתי הוגנת ומשמעותה נלמדת מן הפסיקה. בע"א 4902/91 שדמה גולדמן נ' ישיבת בית מדרש גבוה, פ"ד מט (2), 441, מבחינה כב' השופטת שטרסברג-כהן בין ההשפעה – כשאלה עובדתית: האם הופעלה על המצווה השפעה אם לאו – לבין ההשפעה כשאלה ערכית נורמטיבית שעל ביהמ"ש להכריע עפ"י מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי.
נקבע כי אין פסול בניסיון להשפיע על אדם שיכתוב צוואה לטובת המשפיע או לטובת אחר. הפסול הוא באם מעורב באותה השפעה מימד של חוסר הגינות, המתבטא בניצול תלותו, חולשתו או היעדר יכולתו של המצווה להחליט החלטה עצמאית (ע"א 681/77 מרק נ' שאבי, פ"ד לג' (1) 7, 11; ע"א 133/84 רכטמן נ' זיסמן פ"ד לט (4), 69, 772).
23. עוד נפסק כי על הראיות המבססות את העילה להיות משמעותיות "ולא די בהוכחת חשש בלבד להשפעה זו." (ע"א 53/88 מנלה נ' ברנדווין, פ"ד מו (1), 48; דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נב (2) 813 – (להלן: "פרשת מרום").
24. הפסיקה הכירה במבחני עזר לקיומה או היעדרה של השפעה בלתי הוגנת, כפי שאלו הותוו ע"י כב' השופט מצא בפרשת מרום, ואלו הם: תלות ועצמאות; תלות וסיוע; קשרי המצווה עם אחרים; נסיבות עריכת הצוואה.
אשר לשימוש במבחנים אלו, קבע כב' השופט מצא בפרשת מרום לעיל, כי ראוי שהוא ייעשה בזהירות ראויה, תוך הבנה שאין בתלות כשלעצמה משום ראייה מספקת לקיומה 
של השפעה בלתי הוגנת ואף לא לחזקה קיימת. לא התלות היא העיקר אלא ההסתברות שהתלות היא זו אשר הביאה את המצווה לכדי ביטול דעתו. 
25. ב"כ המתנגדות מעלה בסיכומיו טענה אחת בלבד במתייחס לאותם מבחנים ומפנה למבחן התלות והעצמאות: לטענתו, כספי המנוחה ממכירת חלקה בדירה שהייתה משותפת לה ולבעלה לשעבר, הופקדו בחשבונו של המשיב כך שמבחינה כלכלית המנוחה הייתה תלויה במשיב לחלוטין. כל אימת שנזקקה לכספים, היה עליה לבקשם מהמשיב. לנוכח מצבה הרפואי, שעה שהראייה של המנוחה התדרדרה קשות עד לכדי עיוורון, ובשים לב לחוסר יכולת להבחין בטיבה של הצוואה, ניצל המשיב את מצבה ואת תלותה בו והחתימה על צוואה שתאפשר לו להשתלט על מרבית כספיה. (סע' 53-56 לסיכומים).
לא מצאתי לקבל טענה זו, על כל חלקיה. ראשית – כאמור, הוכח כי המנוחה הייתה כשירה מבחינה שכלית והכרתית במועד עריכת הצוואה. בתקופה אשר קדמה למועד עריכת הצוואה, הייתה המנוחה מאושפזת במשך כשלושה שבועות ועמדה בפני ניתוח מורכב. כפי שהעידה אחותה, עמה שהתה תקופה ניכרת במהלך אשפוזה, המנוחה מאוד מאוד חששה מהניתוח.  יש ואכן חששה של המנוחה היה כה רב עד כי ביקשה לערוך את כל הסידורים הדרושים לפני עזיבתה את העולם, ובראש וראשונה לדאוג לעריכת צוואה – כפי שהעידו המשיב והגב' ישראל.
אף אם המנוחה הייתה תלויה כלכלית במשיב, אין בכך כדי להקים חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת שהרי הוכח כי הפקדת כספיה בחשבונו של בנה היתה לבקשתה ובהסכמתה של האם ובידיעת כל האחים. (ר' עדות המתנגדת, הגב' ס', בעמ' 154 לפרוט', ש' 18-22). אין גם בעובדה שראייתה התדרדרה עד כדי "שנזקקה לעזרתו של המשיב בכל הקשור לניהול כספיה בבנק" –כטענת ב"כ המתנגדות בסע' 57 לסיכומיו – כדי לשלול מסקנה זו. בעניין זה, לא העלתה אף אחת מהמתנגדות כל השגה על אופן ניהול הכספים בזמן אמת ואף בחקירתן לא ידעו להצביע על "ניצול" כספיה ע"י המשיב. כך למשל העידה הגב' ס': "ש. ...  איזה רכוש את אומרת שא' נגע?   ת. אני לא אומרת דבר כזה. זה אתה אמרת.   ש. שמה אמרתי?   ת. אתה העלית את הנקודה הזו עכשיו. זה היה אחרי הצוואה.   ש. את לא חשדת שא' נגע בכספים של אמך? ת. לא, אני קודם כל סמכתי עליו במיליון אחוזים. אני סמכתי. ש. אני שאלתי אותך אם לא חשדת ת. לא חשדתי ..."
ובהמשך, כשנשאלה האם גם כיום סבורה היא כי מעל בכספי אימה, השיבה: "אני לא יכולה להוכיח את זה ..."  (עמ' 152, ש' 2-14; ור' גם ש' 26-27 באותו עמוד).
לא מצאתי איפוא כל ביסוס שיש בו כדי לתמוך במסקנה בדבר השפעה בלתי הוגנת תוך "ניצול מצבה", ואף אם הוכחה תלות מסויימת, כספית, אין די בכך, שהרי הלכה היא כי יש להראות את יסוד "אי ההוגנות" ולהוכיח כי תלות המצווה בנהנה היא כה מקיפה ויסודית עד כדי שלילת רצונה החופשי של המצווה לעשות ברכושה ככל שתחפוץ, וככזאת לא הוכח.
26. בסיכומיו העלה ב"כ המתנגדות טענה נוספת, בשפה רפה, לפיה לאחר שהמנוחה ערכה את הצוואה, דאג הוא "להיות בסביבתה" על מנת שלא תשתף את המתנגדות בדבר הצוואה. טענה זו עומדת בניגוד לעדות המתנגדות אשר העידו כי הגיעו לבקרה והיו בקשר תמיד עמה, עובר לניתוח.
אי לכך, טענת ההשפעה הבלתי הוגנת – על כל חלקיה – נדחית.
מעורבות בעריכת הצוואה:
27. סעיף 35 לחוק הירושה קובע לאמור:"35. הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה – בטלה".
28. ההוראה שבסעיף זה מונה שלוש עילות לפסלות הצוואה ביחס לזוכה על פיה: מי שערך אותה, מי שהיה עד לעריכתה ומי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה.

בשורת פסקי דין קבע בית המשפט העליון כי נוכח התוצאה הקשה העלולה להיווצר מקיום דווקני אחר הוראות החוק – יש לפרש את סעיף 35 לחוק בצמצום (ר' פרופ' ש. שילה, פירוש לחוק הירושה, כרך א', עמ' 308).
דוגמא לפרשנות מצמצת זו ניתנה על ידי כב' השופט קיסטר בע"א 576/82 שפיר נ' שפיר, פ"ד כז' (2) 373, שם פורש המונח "לקח באופן אחר חלק בעריכתה", ככולל אך ורק את ניסוח הצוואה ואת עצם כתיבתה.כב' השופט ח. כהן קבע שם כי אף במקרה בו הזוכה יזם את עשיית הצוואה, שכנע את המצווה, הוביל אותו לעורך הדין ונתן הוראות באשר לכתיבה – אין בכך  כדי לפסול את הצוואה. הוראת הפסיקה, כך קבע, עניינה אך ורק בהכנתו הטכנית של המסמך ובייחוד ניסוחה המילולי של לשונו (שם, בעמ' 381). 
לעומת פסיקה מקלה זו, ניכרת בפסיקת בית המשפט העליון גם מגמה שונה, כאשר בסופו של יום עולה כי הבחינה צריך שתיעשה בכל מקרה לפי נסיבותיו ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה (ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית האולפנא, פ"ד נד' (2), 215). 
ויודגש: הפרשנות המצמצמת והדווקנות מאפיינת את ההתייחסות לשתי עילות הבטלות הראשונות שבסעיף 35, קרי: מי שהיה עד לעשייתה ומי שערך אותה ואילו הפרשנות הגמישה, מאפיינת את עילת הפסילה השלישית הנוגעת למי שנטל חלק בעריכת הצוואה "באופן אחר".
29. בענייננו, לא הוכח כי המשיב עמד בשתי עילות הפסלות הראשונות:- אין חולק ואיש לא טען כי המשיב היה מעורב באופן כלשהו בהכנה הטכנית של הצוואה או בניסוחה.   - באשר לעילת הפסלות השנייה – "עד לעשייתה" – בניגוד לנטען בסע' 45 לסיכומי ב"כ המתנגדות, לא הוכח כלל כי המשיב "נכח במקום בעת שהמנוחה חתמה על הצוואה". עו"ד ל' העיד הן בחקירתו והן בתצהירו כי בטרם כניסתו הראשונה לחדרה של המנוחה, הוא הסביר למשיב כי עליו להישאר בחוץ בזמן שהוא מקבל את האינפורמציה מאמו (עמ' 120, ש' 1-2).  עוד הבהיר כי כך נוהג הוא בכל הצוואות הנערכות על ידו, "זה רק אני והמצווה ביחד בחדר." (שם, בש' 9-10). 
נכון אמנם שהמשיב נכנס עמו בפעם הראשונה לחדר אמו, אך זאת רק כיוון שעוה"ד לא ידע לזהות מי מבין הנשים השוהות באותו חדר היא אימו, ואף זאת ל"רגעים" ספורים בלבד (שם, ש' 16-20). 
גם במועד החתימה על הצוואה, העיד הוא בסע' 11 לתצהירו כי "גם הפעם, אף אחד מילדיה של הגב' ה' לא היה נוכח בחדר או בסמוך אליו. לפי בקשתי, בנה א', חיכה מחוץ למחלקה ליד המעליות". כך גם העיד בחקירתו בביהמ"ש: "אחרי שהסתיימה החתימה, אני ביחד איתה צעדנו החוצה מחוץ לחדר אל האזור של המעליות, שם א' חיכה" (עמ' 129, ש' 14-15). 
עדותו בעניין זה הייתה מהימנה עלי ולא נסתרה, ולא מצאתי כל נימוק שלא לקבלה.
30. נותר איפוא לבחון את העילה השלישית – "נטל חלק באופן אחר". אין חולק כי המשיב הוא זה אשר יצר קשר עם עוה"ד (לטענת המשיב, בחיפוש אקראי בגוגל). אין חולק גם כי עו"ד ל' ידע מטרת פנייתו – בין אם זו נאמרה לו במפורש – כטענת עוה"ד - ובין שהבינה מדברי המשיב – כטענת המשיב. אין חולק גם כי המשיב תיאם עימו מועד חזרתו לביה"ח – כפי עדות המשיב. אין גם חולק כי גובה שכה"ט סוכם עם המשיב, בין אם במסגרת השיחה הטלפונית הראשונה ובין אם לאחריה (המשיב טוען כי אינו זוכר אם הסיכום היה באותה שיחת טלפון או לאחר מכן). אין גם חולק כי תשלום שכר טרחתו של עורך הדין שולם מחשבונו של המשיב ואולם יש לזכור כי כספה של המנוחה היה מופקד בח-ן זה, אם כי למשיב עצמו לא היה ח-ן נוסף, כפי עדותו.  המשיב גם העיד כי קיבל מעוה"ד עותקים של הצוואה.
אלא שבכל אלה לא סגי כדי לפסול את הצוואה.
לא אחת נפסק כי אף מקום שהנהנה הזמין את עורך הדין שערך את הצוואה ואף שילם את שכר טרחת וגם מקום בו תוכנה של הצוואה נמסר לעורך הדין ע"י הנהנה, אין בו משום נטילת חלק פסול בעריכת הצוואה. (ע"א 760/86 רוזן נ' שולמן פ"ד מג (3), 586). 
וכך הובהרו הדברים בפרשת בוטו (ע"א 6496/98 מוסק בוטו ואח' נ' סאמי בוטו, פ"ד נד (1),19): "העובדה שהנהנה הזמין את עורך הדין שערך את הצוואה ושילם את שכר טרחתו והעובדה שתוכנה של הצוואה נמסר לעורך הדין על ידי המערער אין בה משום נטילת חלק פסול בעריכת הצוואה (השופט י. קדמי בע"א 769/86 רוזן נ' שולמן וערעור שכנגד, פ"ד מג (3), 586, 590). ביצוע שליחות מטעם המצווה, אשר ביקש כי עורך הדין יסור אליו לשם עריכת הצוואה – אינה חלק מעריכת הצוואה (הנשיא מ. שמגר בע"א 510/90 הנ"ל); העובדה שהנהנית מן הצוואה הביאה את המצווה לעורך הדין שטיפל בעבר בענייניה ואף סייעה לו בפרטים שונים שנזקקו להם לצורך הצוואה אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה (השופטת בייניש, בע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה ואח', פ"ד נ (3), 338). לא כן כאשר המצווה לא נפגש עם עורך הדין, והנהנה עצמו והוא בלבד מהווה את החוליה המקשרת בין המצווה לבין עורך הדין (הנשיא א. ברק בע"א 160/80, 851/79 הנ"ל).פעולת השלוח אינה נחשבת בהכרח לנטילת חלק בעריכת הצוואה, אלא אם השלוח מגלה פעילות רבה מדי (הנשיא מ' שמגר בע"א 99/86 הנ"ל). כאשר פעולתו אינה מצטמצמת לפעולה מכנית של העברת רצון המנוח כאשר "הוא המוציא והמביא, הוא המלבן והמסביר" והוא "מקיים מעורבות מתמדת ורצופה מרגע ההתקשרות עם עורך הדין ועד לחתימת המנוח" הרי זו פעילות יתרה החורגת מגבולות המותר (הנשיא א. ברק ע"א 526/85 הנ"ל)".
וכך סוכמו הדברים ע"י כב' השופט רובינשטיין בע"א 5869/03 נילי חרמון נ' בנימין גולוב, פ"ד נט (3): "הבחינה אם נטל הנהנה חלק בעריכת הצוואה צריך שתעשה ביחס לכל מקרה ונסיבותיו, ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה ... השכל הישר מורנו גם, כי הצטברותם של אירועים וזיקות בעריכת הצוואה, הנה בהיקבצם יחד ב"מבט על", אל המכלול, יוצרים הם אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול. לא הרי טלפון בלבד אל עורך הדין לקביעת פגישה כהרי העברת תוכן הצוואה אליו על ידי הנהנה לשם הכנתה, ולא הרי תשלום שכרו של עורך הדין ע"י הנהנה בעמדו לבדו כהרי הצטרפו לנושאים אחרים"
31. בנדון דידן – לא מצאתי כי יש בהצטברותן של הפעולות שנעשו ע"י המשיב כדי להוות מעורבות כה חמורה שיש בה כדי לפסול את הצוואה. מקובלת עלי עדותו של המשיב, שלא נסתרה, כי המנוחה הייתה מעוניינת לערוך צוואה והוא זה, אשר לבקשתה, היפנה אותה לעו"ד ל'. כן מקובלת עלי עדותו בדבר אי נוכחותו בחדר אמו, עת נמסרו דברי אמו לעוה"ד, כמו גם במועד אישורה והקראתה של הצוואה. עדות זו אף היא לא נסתרה, ועולה בקנה אחד עם עדותו של עו"ד ל'. משלא הובאה כל ראיה לסתור כי עוה"ד אכן דיבר עם המצווה עצמה, שמע מפיה על רצונה וערך צוואה על פי רצונה – אין מקום לומר כי נתקיימו נסיבות מיוחדות העשויות להצביע על מעורבותו הפעילה של המשיב בהתאם למבחני הפסיקה, ואין בפעולותיו המתוארות לעיל כל פגם או פסול, מה גם שלא הוכח שהוא זה אשר יזם את הצוואה ואת תוכנה.
אשר על כן, לא מצאתי כי הוכחה עילת הפסלות הקבועה בסע' 35 לחוק הירושה.
אי לכך, אף דינה של טענה זו להידחות.
פגמים בצוואה:
32. סע' 20 לחוק הירושה מורה כי "צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור."
33. על פניו, הצוואה בה עסקינן נחזית להיות צוואה תקינה. הצוואה נושאת תאריך, חתומה בידי המנוחה ובידי שני עדים – עו"ד ל' והגב' ק' ובסופה, לאחר חתימת המנוחה ולפני חתימת שני העדים, מצויה הצהרת העדים, שזו לשונה: "אנו הח"מ עו"ד ל' וק' מצהירים בזאת כי המצווה ה.מ חתמה על צוואתה זו בידינו בנוכחותנו אנו הח"מ ובנוכחות המצווה, וזה בפני זה. אנו מצהירים כי שוחחנו לפני חתימתה והתרשמנו כי היא בת למעלה מ – 18 שנים, צלולה בדעתה, וכי היא מבינה כל דבר ועניין את צוואתה זו ומשמעותה."
34. חרף אמירה ברורה באישור הצהרת העדים כי המנוחה חתמה על הצוואה בנוכחותם וכי שוחחו עמה בטרם חתימתה והתרשמו כי היא מבינה את צוואתה ואת משמעותה, לא צויין באישור העדים, כי המנוחה הצהירה בפניהם ש"זו צוואתה", בניגוד לקבוע בסע' 20 לחוק הירושה.
טוענות המתנגדות כי יש בפגם צורני זה כדי להפוך את נטל הראיה להוכיח כי הצוואה משקפת את רצונה החופשי של המנוחה.
35. עוד לטענתן, העדה אשר זומנה לחקירה, כלל  לא זכרה כי חתמה כעדה על צוואה והוסיפה בעדותה כי "על הצוואה שלה בטח לא דיברתי". לשאלה האם שאלה את המנוחה אם היא 
מבינה את צוואתה, השיבה: "אני לא הייתי שואלת דבר כזה ... כי זה הזוי. זה לא המקצוע שלי." (עמ' 68 לפרוט'). אי לכך, לטענתן, יש לקבוע כי המדובר בצוואה שנעשתה בפני עד אחד בלבד – היות והעדים חייבים להתרשם כי המצווה אכן הבין את משמעות הצוואה וכי הביאה בפניהם תוך הבנה, הכרה וידיעה שזו צוואתה. בשל כך, לטענתן, לא ניתן להכשיר את הפגם הצורני באמצעות סע' 25 לחוק הירושה.
36. אין חולק כי קיומם של שני עדים הוא הבסיס הקונסטטיבי היסודי לצוואה בכתב. אכן, חשיבות רבה למילוי מדוייק של ההוראות שבסע' 20 לחוק הירושה, שכן הדרישה בכל הנוגע להצהרת המצווה ואישור העדים, נועדה כדי להעמיד את המצווה על רצינות המסמך והמעמד וכדי לוודא כי המצווה אכן הבין היטב שזו צוואתו ורוצה בה "ובכך נבחנת, ככל האפשר, גמירות הדעת של המצווה על ידי העדים אשר מאשרים וחותמים אחרי הצהרתו של המצווה וחתימתו על הצוואה" (שאול שוחט, פגמים בצוואה, מהדורה שנייה – 2001, 35-36). 
37. מה אם כן משמעות חתימתה של עדת הקיום?האם אכן חתימתה נעשתה "כחותמת גומי" בלבד – כטענת ב"כ המתנגדות בסע' 66 לסיכומיו – מבלי שווידאה קודם לכן שהמנוחה אכן הבינה שזו צוואתה?
אומר כבר עתה, כי לא מצאתי לקבל טענה זו. עוה"ד ל' העיד גם בתצהירו וגם בחקירתו כי את העדה פגש באקראי בדלפק האחיות. לטענתו, אותה אחות הכירה את המנוחה ואף טיפלה בה.לאחר שנכנסה לחדרה של המנוחה, הקריא הוא בנוכחותה את הצוואה למנוחה, ולאחר שזו חתמה – חתמה גם העדה. לשאלתי השיב כי הוא התרשם שהעדה הבינה שהמנוחה חתמה על הצוואה ושהמנוחה הבינה את הוראותיה. (עמ' 122-124 לפרוט'; סע' 11 לתצהירו).
העדה מנגד, לא זכרה כלל את נסיבות עריכת הצוואה ("אני לא זוכרת כלל את המקרה שאני חתמתי", עמ' 69, ש' 24); לא זכרה כלל כי חתמה אי פעם כעדה לצוואה ולא זכור לה שום פרט נוסף מאותו מעמד ואף לא את המנוחה עצמה ("ניסיתי לעשות שיעורי בית. נכנסתי לתיק הרפואי לנסות להיזכר את התמונה. ניסיתי. לא זוכרת"- עמ' 67, ש' 20-21).  לעומת זאת, את עו"ד ל' זכרה במעורפל - "הפנים שלו מוכרות", אם כי הוסיפה שלא הייתה מזהה אותו ברחוב (עמ' 64, ש' 5-6). 
העדה חזרה שוב ושוב כי איננה זוכרת כל פרט מאותו מעמד. בעדותה זו, לא ניתן היה לשפוך אור או לסתור את מעמד החתימה כפי שתואר ע"י עורך הצוואה. נכון אמנם כי עפ"י עדותה, אין זה סביר כי דיברה עם המנוחה על צוואתה, אך בד בבד,  אין היא מכחישה את חתימתה כעדה לצוואה, בהוסיפה כי: "אני בטוחה שהקריאו לי ואמרו לי למה אני חותמת. זה אני בטוחה. כי אני לא חותמת על כל דבר בלי לדעת על מה אני חותמת." (עמ' 66, ש' 18-20). ודוק: באישור הצהרת העדים צויין גם כי  "אנו[העדים] מצהירים כי "שוחחנו" עם המצווה לפני חתימתה". לשאלה האם "תסריט כזה שבו בחדר של חולה, נמצאים החולה, עורך הדין ואת. עורך דין מקריא לה את הצוואה. אירוע כזה איך שאת [לא ברור] הוא לא טבעי שיקרה בכלל", השיבה: "עובדה שאני חתמתי. זה קרה." (עמ' 67, ש' 8-14).  משמע: חרף העדר זכרונה ביחס לנסיבות חתימתה כעדה לצוואה, הרי שעצם המעמד עצמו בו היא חותמת כעדת קיום, ולאחר שהקריאו לה והבהירו לה- כדבריה – למה נועדה חתימתה, ועצם חתימתה באותו מעמד – כל אלה אושרו על ידה ולא הוכחשו. אי לכך, לא מצאתי כי יש בעדות זו כדי לסתור את עדותו של עו"ד ל' ולא מצאתי לקבל גם את טענת ב"כ המתנגדות בסיכומיו (סע' 60) בדבר העדר בהירות ביחס למועד בו חתמה בפניה (האם בנוכחות המנוחה אם לאו). טענה זו אחרונה זו נטענה בעלמא וללא כל ביסוס עובדתי.
38. באשר להעדר הצהרה כי "זוהי צוואתה" – לא מצאתי כי יש בהעדר אישורם המפורש של העדים על הצהרה זו כדי להקים חשש לפגם ברצונה החופשי של המצווה וספק רב אם יש בו בכלל כדי להעביר את נטל השכנוע. ולהלן נימוקיי. 
38.1 בסע' 8 לצוואה מבהירה המנוחה כי "שטר צוואה זה מהווה צוואה אחרונה שלי", ובהמשך, באותו עמוד, מצהירים עדי הקיום כי המנוחה חתמה על צוואה זו בנוכחותם.לנוכח האמור, קשה להלום כי עדי הקיום, בצוואה שבפניי, לא הבינו כי המצווה הבינה שזו צוואתה, מה גם שלא נסתרה עדותו של עוה"ד בדבר הקראת הצוואה למנוחה בטרם חתימת עדת הקיום על הצהרתה. [ר' והשווה לבע"מ 1511/05 פלוני נ' פלונית – (20.7.2005) - בו דובר על מקרה דומה שבו חסרה הצהרת העד המצווה שזו צוואתה; ור' גם ת"ע 18500/01 עזבון המנוח פלוני נ' אגודת תומכי מוסדות קרעטשניף בארץ ישראל – (16.12.2003)].
38.2 ויוטעם כי מהעדויות אשר הובאו בפניי, השתכנעתי כי אכן הצוואה משקפת את רצונה של המנוחה.כך למשל, העידו הדודות – אחיותיה של המנוחה – כי לא אחת הצהירה זו בפניהן כי לאחר לכתה, בכוונתה להוריש את כל רכושה לבנה וש "א' הוא הכל בשבילה" (ר' עדות הגב' ח' בעמ' 41), ור' גם עדות הגב' י' שלפיה, בשיחותיה עם אחותה ז"ל הירבתה המנוחה לדבר רק על בנה – לו דאגה היא תמיד – בהוסיפה: "היא אף פעם לא דיברה על הבנות, ואני אין לי כלום נגד הבנות, שיהיה לך ברור. אני מאוד אוהבת אותן, הן יודעות את זה לא מהיום אבל היא אף פעם, כשהיא דיברה איתי, אף פעם לא דיברה על הבנות .... היא כל הזמן דיברה רק על א'". (עמ' 56, ש' 12-15; 26). עדותן של הדודות הייתה קוהרנטית ודומה כי אינן נגועות באינטרסים פסולים כלפי צד זה או אחר.
אף המשיב בעצמו העיד על הסימביוטיקה שהייתה לו עם אמו:  "...אני ואמא שלי היינו כגוף אחד. אני הייתי הכל בשבילה והיא הייתה הכל בשבילי, והיא בעצם הייתה, היא הייתה החיים שלי, אין, אין, לא היה לי שום סיבה אחרת...". (עמ' 104, ש' 25-28). 
כך גם העיד עורך הצוואה בסע' 6 לתצהירו, בדבר רצונה המפורש של המנוחה להוריש את החלק הארי של כספיה דווקא לבנה ואף הבהירה לו את הנימוק לרצונה זה, כפי שצויין בסע' 4 לצוואתה. 
המתנגדות ניסו לתקוף את הצהרת המנוחה בסע' 4 לצוואתה בטענה כי מצבן הכלכלי לא היה איתן באותה תקופה. ברם, יש ואכן במקרה דנן, סברה המנוחה כי יש לשפר את מעמדו של המשיב לעומת אחיותיו, יש שהעדיפה את בנה – כעדות אחיותיה – ויש והעדפתה נבעה מסיבה אחרת. לא לנו לבוא ולבחון צדקתה של העדפה זו.לא אחת עדים אנו לצוואות – המעדיפות חלק מהיורשים הטבעיים על פני אחרים (ר' לדוג': ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, פ"ד מז (4), 785).
הצוואה היא צוואה של המת ובבוא בית המשפט לבחון צוואתו של מי שעבר מן העולם, מחויב הוא בבחינה זהירה, שכן ביסוד דיני הצוואות עומדת התכלית העליונה של קיום רצון המת (ר' למשל ע"א 436/01 רבאב נ' רבאב פ"ד נח (6), 913) וכל "פירוש המקיים דברי המת עדיף תמיד על פירוש שלפיו הם בטלים". (ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר, פ"ד כז (2),373, 381).
היטיב להבהיר כב' השופט חשין בע"א 1212/91 קרן לב"י נ' פליציה בינשטוק, מח(3) 705, בעמ' 732: "עקרון יסוד הוא במשפט הצוואות – והוא ראשון ומעלה בין הנעלים – כי "מצווה לקיים דברי המת". מכירים אנו בזכותו של אדם – ואדם הוא כל אחד מאיתנו – לשלוט על חלוקת נכסיו לאחר מוות, וכי על פיו יישק דבר ... נכבד רצונו של אדם בצוואתו, ויהא רצונו שרירותי, בלתי סביר, מקפח, אף אכזרי ככל שיהיה".
אף אם נראית הצוואה כבלתי סבירה בעיני המתנגדות, הרי שחזקה שמשקפת היא את רצונה וכל טיעון בדבר אי סבירות הצוואה חותר למעשה תחת אותו עקרון של "כיבוד רצון המת".אין צורך לומר כי אדם רשאי לצוות את רכושו כרצונו, וחוק הירושה אף אינו מגביל את חירותו של מצווה להפלות בין ילדיו. (ר' בר"ע 108/75 גייבר נ' גייבר, פ"ד כט (2), 673).
וכך הובהרו הדברים בע"א 1212/91 שלעיל בעמ' 747: "סבורני כי דין אחד לכל המקרים שבהם משקפת הצוואה את מטענו הרגשי, הערכי והשכלי של המצווה, ואין מקום להחליף את הרצון המעוות שלו ברצונו של האדם הסביר באותן נסיבות. עיוות ברצון אינו שולל את היות הרצון המעוות רצונו האמיתי של המצווה. שאם לא כן דוחקים אנו לתוך סד "הנורמליות", כהשקפתנו שלנו, את מי שחי את חייו תוך חריגה ממסגרת זו, ובכך מעוותים אנו את רצון האמיתי של המצווה".
38.3 בהינתן כי לא מצאתי כל פגם בכשרותה של המנוחה בשעת עשיית הצוואה, ומשלא הוכחה כל טענה בדבר השפעה בלתי הוגנת ונוסח הצוואה ברור, ובהינתן כי זו הוקראה בפניה ותוכנה הוסבר לה בטרם חתימתה עליה, שוכנעתי כי הצוואה אכן משקפת את רצונה ואין להטיל דופי בכשרותה של הצוואה, שעה שלא הובאה בפניי כל ראיה אובייקטיבית הסותרת מסקנה זו.
לנוכח מסקנה זו, ספק רב, אם הפגם הנטען הוא בכלל פגם ולכל היותר ניתן לאמר שהמדובר בפגם צורני ובוודאי שלא בפגם מהותי היורד לשורש העניין ונוגע לעצם הבנת המצווה את הוראות הצוואה וככזה אף ניתן לריפוי באמצעות סע' 25 לחוק הירושה (ר' לעניין זה ע"א 347/84 זימט נ' בנימין, פ"ד מ (4), 118).
אין אני סבורה כי עוצמתו של הפגם היא כזו המצדיקה היפוך נטל הראיה, ולפחות ככזה שלא ניתן לתקנו באמצעות סע' 25 לחוק הירושה, וזאת לאחר שהשתכנעתי, בצורה ברורה, ממכלול הראיות כי לא התקיימה כל עילה אחרת לפסילת הצוואה וכי הצוואה מבטאת את רצונה החופשי של המנוחה. (על המגמה להפעיל שיקול דעת תוך הבחנה בין פגם לפגם מבחינת חומרת פגימתו – ר' דברי כב' השופט שוחט בעמ"ש 38138-09-11 א.נ.ש. נ' א.מ.ק (14.4.13)). 
38.4 למעלה מן הדרוש אוסיף כי גם אם נטל הראייה היה מוטל על מבקש הקיום, הרי שעמד הוא בו, משעה שהוכח שהמצווה הייתה כשירה לערוך את צוואתה בשעת עשייתה, ומשעה שהוכח שהמצווה ידעה את תוכנה והבינה את הוראותיה. די בכך כדי לקבוע כי עמד הוא בנטל הראייה, כאשר מאידך, המתנגדות לא עמדו בנטל לסותרה.
סוף דבר:
39. בסיכום הדברים, ממכלול העדויות והראיות שהובאו בפניי, לא מצאתי כי עלה בידי המתנגדות להניח תשתית עובדתית משכנעת, שיש בה כדי להצביע שהמנוחה לא פעלה מרצון חופשי עת חתמה על צוואתה.
לפיכך, אני קובעת כי ההתנגדות נדחית.
ניתן צו קיום כמבוקש.
פסיקתא מתאימה תוגש לחתימתי בתיק המתאים תוך 20 יום.
40. בשולי הדברים, ברצוני לפנות לצדדים לנסות ולמצוא פתרון של פשרה כלשהי מחוץ לכתלי ביהמ"ש. אין חולק כי יחסי האחים היו בעבר תקינים והרמונים בטרם פרוץ הסכסוך הנוכחי. הפליה בירושה בין אחים רב כוחה לגרום למתחים רבים ואף לשנאה.

סכסוך שכזה מלווה בד"כ בפן רגשי עמוק, ביחס לזיקתו של כל יורש למנוח. אין לו עם מי לברר את המניע להעדפתו של האחר על פניו ואין לו עם מי ל"סגור מעגל", בבחינת "זעקת הדם". תוצאת פסק הדין בהחלט עלולה להנציח את אותה תחושת הפליה ולהעצימה. תקוותי היא כי פסק הדין לא יהיה סוף פסוק ויפה יעשה המשיב אם ימצא דרך, לפנים משורת הדין, לקירוב הלבבות עם אחיותיו, ולהפיס, ולו במעט את דעתן.
מנימוק זה בלבד, מצאתי להסתפק בפסיקת הוצאות מתונה ולחייב את המתנגדות ביחד ולחוד בסך של 12,000 ₪.

  ניתן היום, ב' באייר תשע"ח, 17 אפריל 2018 בהעדר הצדדים.