נדחתה תביעת עזבון לפיצויים בגין רשלנות בטיפול שהביאה למות אשה צעירה

       מבוא והעובדות שאינן במחלוקת

1. ביום 12.10.99 בשעות הבוקר המוקדמות נפטרה אישה צעירה, (להלן-"המנוחה") מוות שהוגדר כ"מוות פתאומי" בעת היותה מאושפזת במרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל. עזבונה של המנוחה, בעלה ובנה הגישו תביעה כנגד מדינת ישראל בטענה כי מותה של המנוחה נגרם בשל רשלנות בטיפול, רשלנות שהתבטאה לטענתם במתן תרופות במינון יתר או בשל צירוף תרופות במינון שהביא למותה. לתביעה צורפו חוות דעתו של פרופ' היס מהמרכז הלאומי לרפואה משפטית וחוות דעתו של דר' פרדריק  וויל.

2. העובדות באשר לשאלת החבות אינן במחלוקת בתיק זה. המנוחה- ילידת 1946, נשואה ואם לילד, סבלה כבר מגיל 19 ממחלת הסכיזופרניה, מחלה שהצריכה אשפוזה מספר רב של פעמים. ביום 10.10.99 בשעות הבוקר המוקדמות התיצבה המנוחה מיוזמתה בחדר המיון של המרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל וביקשה להתאשפז בשל אי שקט ונדודי שינה. לאחר סדרת בדיקות הוחלט לאשפזה וסמוך לאחר מכן בשעה 4:40 לפנות בוקר (בוקרו של יום 10.10.99) הוזרקה לה זריקת פנרגן- phenergan(פרומתאזין) השייכת לקבוצת תרופות הנקראות פנותאיזינים, המסייעות במצבים פסיכוטיים, הזריקה ניתנה במינון של 75 מ"ג.
3. יום 11.10.99 היה יום אשפוז שגרתי, בו תפקדה המנוחה אם כי התנהגה  התנהגות התואמת את מצבה הנפשי, (התרופות שקבלה באותו יום היו תרופות מסוג אחר, לרגקטיל והלידול).

4. בבוקרו של יום 12.10.99 בשעה 6:15 נצפתה המנוחה ישנה ונושמת במיטתה, אך בשעה 6:30 הסתבר כי המנוחה נפטרה בפתאומיות.

5. לאחר מספר ישיבות מקדמיות ונסיונות פשרה שלא צלחו הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו הוסכם כי ההכרעה  בתיק תהא על סמך סיכומים בכתב שיתבססו רק על שתי חוות הדעת שהגישה הנתבעת, חוות דעתו של פרופ' יונה אמיתי מומחה לטוקסיקולוגיה ושל הפסיכיאטר דר' פטר סילפן. התובעים על פי אותו הסדר דיוני ויתרו על הצגת חוות דעת מטעמם- בין באשר לחוות דעת שהוכנה עבור תיק זה ע"י דר' וויל, בין באשר לחוות דעתו של פרופ' היס שחיווה דעתו לאחר נתיחת גופת המנוחה ובין באשר לכל חוות דעת נוספת אחרת שיכלו התובעים להציג לו רצו בכך- כפי שעלה במהלך הישיבות המקדמיות.

6. בהתאם להסדר הדיוני סיכמו הצדדים טיעוניהם בכתב, לרבות סיכומי תשובה מטעם התובעים.

השאלות שבמחלוקת

7. התובעים הודיעו כי הם אינם מסתמכים על חוות דעת מטעמם והם מבססים את כל טיעוניהם על חוות הדעת של הנתבעת, (ר' למשל סעיף 1 לסיכומי התשובה של התובעים). עמדה זו שלובה בטענה מרכזית של התובעים כי חל במקרה הזה הכלל "הדבר מעיד על עצמו" המעביר נטל השכנוע אל הנתבעת. חשוב לדעת כי אף אחד מהמומחים שהביעו דעתם בתיק זה לא יכול היה להצביע על סיבת המוות. התובעים רואים בכך נימוק להעברת נטל השכנוע אל הנתבעת, העברה שמשמעה במצב של חוסר ידיעה שכזה, קבלת התביעה. הנתבעת מצידה טוענת כי התובעים שבחרו לוותר על הגשת חוות דעת מומחים מטעמם ולוותר על חקירת המומחים מטעם הנתבעת, לא רק שלא הוכיחו תביעתם, גם לא הוכיחו קיומו של התנאי השלישי בכלל "הדבר מעיד על עצמו" וללא קיומו נותר נטל השכנוע על כתפי התובעים, נטל בו לא עמדו לטענתה.

8. לאור האמור לעיל השאלה המרכזית שתביא להכרעת המחלוקת הינה השאלה האם מתקיים במקרה זה הכלל "הדבר מעיד על עצמו" או במילים אחרות על מי נטל השכנוע להוכיח טענותיו בארוע שסיבתו עלומה.

9. מסיכומי הצדדים עולות שתי שאלות נוספות, האם זכאים התובעים להרחיב חזית המחלוקת ולטעון כי מותה של המנוחה נגרם מסיבות שלא אוזכרו בכתב התביעה והאם התובעים זכאים לטעון לנזק ראיתי בשל איחור בבדיקת דמה של המנוחה לאחר מותה- נושא שאף הוא לא אוזכר בתביעה.

10. במידה ותקבע חבות יש לבחון מהם הנזקים שהוכח כי נגרמו לתובעים.

       דיון

       הדבר מעיד על עצמו

11. ס' 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מורה כי "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". בתזכיר הקודקס האזרחי (חוק דיני ממונות) מיום 31.7.06 כפי שהוא מפורסם באתר משרד המשפטים מופיע הכלל בפרק העברת נטל ההוכחה, סעיף 409 והתנאים לתחולתו דומים לתנאים הקיימים היום "נגרם נזק על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו ולא התבררו דיין נסיבות המקרה ואולם נראה כי הנסיבות הכלליות של המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה כי הנזק נגרם על ידי הנכס בשל סיכון שיצר הנתבע בהתרשלותו מאשר עם המסקנה כי לא התרשל, על הנתבע הראיה כי לא גרם לנזק בהתרשלותו".

12. בהתאם לסעיף החוק, העברת נטל ההוכחה מותנית בקיומם של שלושה תנאים מצטברים. אין מחלוקת כי שני התנאים הראשונים מתקיימים במקרה זה, התובעים אינם יודעים מהם הנסיבות שגרמו למותה של המנוחה (מצב שניתן לכנותו מצב של עמימות עובדתית, התואם גם את ניסוחו של התנאי לפי הקודקס האזרחי החדש) והאירוע ארע במקום ובעזרת אמצעים טיפוליים שכולם בשליטתה המלאה של הנתבעת.

העברת נטל ההוכחה תהא תלויה במקרה זה רק אם מתקיים גם התנאי השלישי. על מנת להבין מהותו של אותו תנאי שלישי אפנה לאופן בו הוא פורש בפסיקה. כב'  הש' ריבלין התייחס לאחרונה לנושא במסגרת רע"א 682/06 מירב כהן נ' ישראליפט תעשיות 1972 בע"מ ואח', תק-על 2006(3), 167 בו נקבע  "נפקותו של הכלל בדין הישראלי היא העברת נטל השכנוע בהסתמך על ראיות בדבר הסתברות כללית - "סטטיסטית" (ראו ע"א 8151/98 ביאטריס שטנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539; Ariel Porat & Alex Stein, Tort Liability Under Uncertainty 81-99 (2001)). תנאי היסוד לתחולת החזקה הינו קיומה של עמימות עובדתית. בהינתן עמימות כזו, וכשמוכח כי הנתבע שלט בנכס שגרם לנזק, ניתן לתובע היתר לבסס את טענתו בדבר התרשלות הנתבע על ראיות סטטיסטיות - ראיות שכל פועלן בכך שהן מסווגות את המקרה לקטגוריה כללית של רשלנות (ראו ע"א 1071/96 עזבון המנוח אמין פואד אלעבד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: עניין אלעבד))", פרשנות זו תואמת גם את הנוסח שאמור להופיע בקודקס האזרחי לפיו המסקנה בשלב זה תוסק מ" הנסיבות הכלליות של המקרה".

13. על מנת להוכיח קיומו של התנאי השלישי לתובעים מותר להציג ראיות סטטיסטיות ולתאר המקרה ברמה של קטגוריה כללית ולהתייחס לנסיבות הכלליות של המקרה. רק אם יעמדו התובעים בנטל זה ותוכח "התרשלות סטטיטסטית", יועבר הנטל אל כתפי הנתבעת.
14. התובעים בחרו שלא להביא ראיה כלשהי, לא ראיה סטטיסטית ולא ראיה אחרת. הם סבורים כי עצם התרחשות תוצאת המוות מצביעה על קיום התנאי, (ר' למשל סעיף 10 לסיכומי התובעים) או כדברי ב"כ התובעים בסיכומיו "מובן כי מי שנכנס לבית חולים לאשפוז אינו אמור למות בו".  הנני מסכים כי מוות של אישה בגיל 53 מצביע על ארוע לא טבעי אך אין הוא מצביע בהכרח על מעוול בן אנוש שגרם לו. אנשים מתים בגיל צעיר גם ממחלות שלא נגרמו ממזיק רשלן ולעיתים גם מסיבות שניתן לשייכן לתחום האמונה הדתית או הפילוסופיה אך לא לדיני הנזיקין. העובדה כי המוות ארע בשטח בית חולים לא יוצרת חזקה כלשהי כנגד בית החולים, או כקביעת כב' הש' ריבלין בע"א 4152/03 ענדאליב נגיב חסונה נ' בית החולים ביקור חולים תק-על 2005(1), 1135 בעמ' 1137 "... לא כל נזק הנגרם לאדם בעת שהוא שוהה בבית חולים מקים, מניה וביה, חבות בנזיקין".