נדחה ערעור על החלטת בית הדין לביקורת משמורת

1.         עניינו של הערעור דנן הוא בהחלטתו של בית הדין לביקורת משמורת מיום 10.4.08, שדחה את בקשת המערערת לשחרורה בתנאים.

2.         הרקע העובדתי הרלוונטי לערעור כפי שהוא עולה מגרסת המערערת, הוא כדלקמן:

המערערת היא אזרחית אתיופית. היא נישאה לאזרח ישראלי, ומכוח נישואין אלה היא הגיעה לישראל בחודש ינואר 2005, באמצעות ויזה ל-6 חודשים שאף אפשרה לה לעבוד בישראל.

זמן מה לאחר שהמערערת הגיעה לישראל, החליט בעלה דאז כי הוא איננו מעוניין בחיי הנישואין עמה. בני הזוג נפרדו.

לפני למעלה משנה, פגשה המערערת לטענתה את בן זוגה הנוכחי - מר הילוף. המערערת טוענת כי היא חיה עם מר הילוף בחיי שיתוף מלאים, במקום מגוריו בירושלים. בני הזוג אף החליטו להינשא זה לזה. לצורך כך הם פנו לעו"ד מוסיו ובקשו להינשא בנישואי פרגוואי. אולם, אז הסתבר כי המערערת נפרדה מבעלה הראשון רק ב"הסכם פירוד נוטריוני", ולא התגרשה ממנו כדין. עו"ד מוסיו הבהירה למערערת כי היא אינה יכולה להינשא למר הילוף, כל עוד לא התירה את נישואיה מבעלה הראשון. המערערת טוענת כי מהאמור לעיל עולה כי היא פעלה בתום לב, מתוך טעות.

3.         המערערת טוענת כי היה על בית הדין ליישם את ההלכה הפסוקה לפיה אם אזרח זר השוהה בארץ נישא לאזרח ישראלי, אין מקום לגרשו או להחזיקו במשמורת ויש להידרש קודם כל לשאלת כנות נישואיו וזכאותו להסדרת מעמדו בארץ. ב"כ המערערת טוענת כי לענין זה דינה של מי שהיא ידועה בציבור של אזרח ישראלי - כדינו של מי שנשוי לאזרח ישראלי.

4.         המשיב מתנגד לערעור. לטענתו, אכן ככלל נקבע בהלכה הפסוקה כי הדרישה ממי שטוען כי הוא ידוע בציבור של ישראלי לעזוב את הארץ היא פסולה. אולם הלכה זו אינה חלה מקום שבירור ראשוני מעלה יסוד סביר לחשש כי הקשר הזוגי הנטען הוא פיקטיבי. אחד המקרים הללו הוא כאשר הטענה בדבר הקשר של ידועים בציבור נטענה לראשונה לאחר שננקטו הליכי הרחקה - וזהו המצב במקרה דנן. המשיב מוסיף וטוען כי קיימות סתירות ותמיהות בגרסתה של המערערת, שאף בהם יש כדי לפגום בתום ליבה.

דיון

5.         ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת - ביחס לאזרח זר המבקש להוכיח כי הוא נישא לאזרח ישראלי, כי הדרישה לפיה אותו אזרח זר יעזוב את הארץ עד לבירור עניינו, הינה ככלל דרישה לא מידתית. ענין זה נקבע לראשונה בפסה"ד סטמקה נ. שר הפנים (בג"ץ 3648/97, פ"ד נ"ג(2) 728, להלן: " פס"ד סטמקה").

בית המשפט פסק באותו ענין כי:

" דרישת משרד הפנים כמדיניות עקרונית - כי בן הזוג הזר יעזוב את הארץ לחודשים מספר עד אשר תיבדק כנות הנישואין, הינה מדיניות שאינה עולה בקנה אחד עם מושכלות ראשונים במשטר דמוקרטי החרד לזכויות האזרח". (שם בעמ' 795)

יוער כי פסיקה מאוחרת יותר קבעה כי אותו דין חל ככלל גם על בני זוג הטוענים שהם ידועים בציבור, שאינם נשואים זה לזה (ר' פס"ד מדינת ישראל נ. אבנר אורן, עע"ם 4614/05, להלן: " פס"ד אורן). כאמור, המשיב אינו חולק על קיומו של כלל זה.

6.         יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי הדרישה של יציאה מן הארץ היא לגיטימית, כאשר מלכתחילה קיים חשד בדבר כנות הקשר הזוגי, או כי בפועל אין מדובר בבני זוג שהם ידועים בציבור.

כך נפסק בפס"ד אורן בהקשר זה:

" ודוק: בעוד שהחלה גורפת של דרישת היציאה מן הארץ פסולה היא, הרי שאין אנו פוסלים את החלתה על בסיס פרטני, מקום שכבר בירור ראשוני מעלה יסוד סביר לחשש כי הקשר הזוגי הנטען הינו קשר פיקטיבי או שניכר בבירור כי עומק הקשר אינו עולה כדי יחסי ידועים בציבור".

בית המשפט אימץ לענין זה את דבריו של כב' השופט חשין בפס"ד סטמקה, לפיהם קיימים מקרים בהם פיקציית הנישואין תצוץ ותיראה גם בלא חקירה ודרישה מעמיקה. כב' השופט חשין קבע שם כזה הוא מקרה כאשר " מסתבר בראיון עם בני הזוג כי האישה מכירה רק בקושי את בן זוגה, ולהיפך".

7.       יחד עם זאת ציין כב' השופט חשין באותו ענין כי " למותר לומר, שבני הזוג זכאים כי פקיד משרד הפנים ישמע את כל אשר בפיהם, וכי לא תתקבל החלטה בעניינם עד אשר תינתן הזדמנות הוגנת בידיהם להעלות את עניינם במלואו".

8.       בפסק הדין אורן נקבע גם כי

" מקובל עלינו כי כאשר הטענה בדבר קשר של ידועים לציבור עולה לראשונה לאחר שננקטו נגד האזרח הזר הליכי הרחקה, הרי שיהיה בדבר כדי לעורר - בהעדר ראיות מוצקות ביותר לסתור - את אותו חשש ממשי בדבר פיקטיביות הקשר".