השופטת מ' נאור:
1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' שפירא) לפיו חויבו המערערים לשלם למשיב 2 סכום של 2,353,859 ש"ח לאחר שבקשתם לרשות להתגונן מפני תביעת הבנק נדחתה בחלקה.
התביעה
2. ביום 16.3.1993 נפתח חשבון 690-600250 (להלן: "החשבון") בסניף המשיב 2 (להלן: "הבנק") בירושלים. ביום 24.3.2005 הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר ובמסגרתה טען כי בחשבון קיימת יתרת חובה בסך של 12,870,084 ש"ח, ואולם לצרכי אגרה הועמדה התביעה על סכום של 3,099,525 ש"ח. התביעה הוגשה נגד המערערת 1, חברת טימאט קאופמן סילבר (להלן: "החברה"), והמערער 2, מר אוריאל עתאלי (להלן: "עתאלי"), בטענה כי הנם בעלים משותפים בחשבון וכנגד המשיב 1, מר ג'יימס אטלי, בטענה כי הוא ערב לחשבון.
בקשות הרשות להתגונן
3. המערערים הגישו לבית המשפט המחוזי שתי בקשות: האחת, בקשת רשות להתגונן ובה הם השיגו על סכום החוב הנתבע וביקשו כי בית המשפט יורה לבנק להמציא מסמכים בכדי שיוכלו לחשב את שיעור החוב שבמחלוקת. לדבריהם, הבנק חייב אותם בריבית גבוהה מזו שעליה סוכם וגרם להם נזק ולפיכך יש לקזז את נזקם מסכום החוב. לבקשה זו צורפו שתי חוות דעת חלקיות של מומחים שבדקו את החשבון: חוות דעת של מר שלום אביב (מ/24) וחוות דעת של "ד.פ ניהול ובקרת פיננסים" (מ/25). השניה, בקשה למחיקת התביעה או לחלופין בקשת רשות להתגונן שהוגשה על ידי עתאלי בטענה כי הוא אינו בעלים בחשבון כי אם נאמן ובתפקידו זה אף רכש עבור החברה נכס בגוש 6205 חלקה 721 (להלן: "בית בכור") וכי הבנק ידע זאת.
החלטת בית המשפט המחוזי
4. בהחלטתו מיום 29.11.2005 קבע בית המשפט המחוזי, כי מנספחי כתב התביעה עולה שהמערערים 1 ו-2 חתומים על טופס פתיחת החשבון ומר ג'יימס אטלי חתום על כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום. בית המשפט ציין, כי ביום 11.10.1999 חתמו המערערים וכן מר ג'יימס אטלי על הסכם לקבלת הלוואה מהבנק (מ/26) ובו אישרו, בין היתר, את יתרת החוב בחשבון. באותו הסכם אישרו המערערים כי הם מוותרים על כל טענה בכל הקשור לחשבונותיהם בבנק והסכימו כי הבנק ינקוט בהליכים לגביית החוב אם לא יעמדו בפירעונו. עוד צוין, כי במכתב נוסף מיום 26.2.2004 (מ/27) התחייבו המערערים 1 ו-2 לסלק את יתרת החוב והודיעו כי מר ג'יימס אטלי ימכור את ביתו בהרצליה פיתוח תוך 6 חודשים כדי לפרוע את ההלוואה בסך של 700,000 דולר. גם ממכתב זה, כך ציין בית המשפט המחוזי, לא עולה מחלוקת באשר לסכום החוב ואף לא צוין בו כי למערערים יש טענות כלשהן.
5. אשר לטענת המערערים כי לא קיבלו מסמכים הנוגעים לחשבונם בבנק, קבע בית המשפט כי המערערים דווקא קיבלו לידיהם מסמכים רבים בהם לא עשו שימוש ובכך יש כדי לחזק את גרסת הבנק כי זהו רק ניסיון לחסות בצל הטענה במטרה לקבל רשות להתגונן.
6. אשר לחוות דעת המומחים, ציין בית המשפט כי עתאלי הודה כי אירועים וטענות עובדתיות שאוזכרו בחוות הדעת לא ידועים לו אישית וכי אין ביכולתו להניח תשתית עובדתית בעניינם. נקבע, כי חוות הדעת הינן ערטילאיות.
7. לפיכך, דחה בית המשפט את טענותיהם של המערערים לעניין עצם קיומו של החוב וקבע כי הם לא הראו כל הגנה שהיא בעניין זה. ואולם, בכדי להסיר ספק לגבי החלקים שבעניינם טוענים המערערים כי יש מקום לבדוק את חישוב הריבית, התיר בית המשפט למערערים להתגונן בשני נושאים: האחד הינו שיעור הנזקים וטענת הקיזוז בסך של 245,665 ש"ח; השני הוא גביית יתר על פי חוות דעתו של מר אביב עד לסך של 500,000 ש"ח.
8. בית המשפט דחה גם את טענת הנאמנות שהעלה עתאלי במסגרת הבקשה השניה וקבע כי הטענה לפיה הוא אינו הבעלים של החשבון אינה עולה בקנה אחד עם המסמכים שצורפו לכתב התביעה. בית המשפט ציין, כי שמו של עתאלי הופיע במסמכים רבים הקשורים בחשבון. נקבע, כי במסמכים עליהם חתמו המערערים בעת קבלת ההלוואות ובתכתובת המאוחרת יותר, לא נזכרה טענת נאמנות זו והיא בהשלכה "טענה כבושה". עוד נקבע, כי אין כל רלוונטיות לכך שעתאלי הוא נאמן או שהנכס נקנה בנאמנות עבור החברה. נקבע, כי אין זה אלא ניסיון לייחס את החוב לחברה על מנת להתחמק מחיוב אישי.
9. לפיכך, נתן בית המשפט פסק דין חלקי לטובת הבנק לגבי הסכומים בהם לא ניתנה למערערים רשות להתגונן. מכאן הערעור שלפנינו.
טענות המערערים
10. המערערים חוזרים על טענתם לפיה מבדיקות חלקיות שבוצעו בידי מומחים מטעמם עולה כי הבנק, שנתן להם הלוואה שקלית בריבית של פריים +1%, חייב אותם בפועל בהחזר הלוואה בריבית גבוהה יותר של פריים +3%. על פי חוות הדעת החלקיות התגלו ליקויים נוספים בחשבון ובכימות גס הוערכה גביית היתר בסך של 745,665 ש"ח, הסכום אשר לגביו ניתנה להם רשות להתגונן. לטענת המערערים, די בכך שהוכחה מחלוקת אמיתית ומבוססת לגבי הסכום הנתבע כדי ליתן להם רשות להתגונן על מלוא סכום התביעה ואפשרות להגיש חוות דעת שלמה לאחר קבלת כל המסמכים הנדרשים.
11. לטענת המערערים, טעה בית המשפט כאשר קבע על סמך שני המסמכים שצורפו על ידי הבנק כי הם מודים בסכום הנתבע. לגישתם, המסמך משנת 1999 אינו קושר בין הסכומים הנקובים בו ובין הסכומים הנתבעים בתביעה עצמה ולפיכך הוא אינו רלוונטי. מסמך זה נערך ונוסח על ידי הבנק והמערערים חתמו עליו. מאז חלפו כחמש שנים והמסמך, כך נטען, אינו יכול להוות הודאה באשר לגובה החוב נכון להיום. המערערים טוענים כי המסמך משנת 2004 הינו תכנית עסקית שהוצעה על ידי החברה לבנק ואין הוא יכול לשמש ראיה לכך שהם הסכימו לגובה החוב הנתבע.
12. המערערים שבים וטוענים, כי הבנק נמנע מלהעביר להם את המסמכים אותם ביקשו עוד בטרם הוגשה התביעה. לדבריהם, הבנק העביר להם חלק מהמסמכים ואולם עדיין חסרים בידם מסמכים בכדי להגיש חוות דעת סופית בעניין המחלוקת הקיימת לגבי גובה החוב בחשבון. המערערים טוענים, כי בין המסמכים החסרים קיימים מסמכים משנת 1999, ובהם גם מסמכי הלוואה, שלגביהם טרם חלפה תקופת ההתיישנות. לדבריהם, הבנק לא טוען כי המסמכים אינם מצויים ברשותו אלא שהוא בוחר להיאחז בטענת ההתיישנות. לגישת המערערים, התנהגות זו אינה ראויה במיוחד נוכח התחייבותם לשאת בעלות השחזור של אותם מסמכים.
13. עתאלי חוזר על טענתו לפיה החשבון הינו חשבונה של החברה והוא נפתח לצורך מימון רכישת בית בכור שהוא נכס עסקי-מסחרי של החברה. לדבריו הוא הוסמך על ידי החברה כמנהלה לחתום על הסכם הרכישה כנאמן של החברה. לטענתו הבנק ידע על נאמנות זו עוד עובר לפתיחת החשבון בבנק. עוד טוען עתאלי כי זכויות החכירה בנכס נרשמו על שמו בלשכת רישום המקרקעין בהיותו נאמן, לפיכך הוא צורף כבעלים לחשבון החברה באופן טכני-פורמאלי שכן הבנק נזקק לחתימת עתאלי על מסמכים שונים הקשורים לנכס בהיותו רשום כבעל הזכויות בו. לדבריו, הוא אינו הבעלים של הנכס וההלוואה לא הועמדה לטובתו. עתאלי מוסיף ומציין כי הוא אינו בעל מניות בחברה ומשמש כמנהלה בלבד.
בכדי לבסס את טענת הנאמנות שהעלה מפנה עתאלי לראיות ועדויות שהוצגו בבית המשפט המחוזי ובכללן: טופס מס שבח שהוגש לשלטונות המס בו דווח על הנאמנות (מ/6); הודעת נאמנות שהוגשה לשלטונות המס (מ/7); מכתב שנערך ונחתם עובר לפתיחת החשבון על ידי עורך דינו ונשלח לעורך הדין בר-חנין שייצג את המערערים בעסקת הרכישה ובו הוא מבקש כי יעביר אליו את הודעת הנאמנות (מ/8) והתשובה למכתב אליה צורפה ההודעה החתומה (מ/9); פרוטוקול החברה ממועד קודם ליום פתיחת החשבון המסמיך את עתאלי כנאמן של החברה לצורך רכישת הנכס (מ/10); מכתב שצורף לשטר המשכנתא והוגש לרשם המקרקעין ובו צוין על ידי הבנק כי הערת האזהרה נרשמה לטובת עתאלי "כנאמן עבור חברת טימאט קאופמן" (מ/11); הסכם חתום בין החברה לבין חברת להב אחזקות למכירת חלק מהנכס בו צוין כי הנכס נרכש על ידי עתאלי בנאמנות עבור החברה (מ/12); פניה של חברת להב אחזקות לבנק, בעקבות ההסכם, שבה היא מציינת כי בכדי לרשום את זכויות החכירה על שמה "נחוץ קודם לרשום את העברת הזכויות... משם הנאמן (אריק פרדי אטאלי) [עתאלי - מ"נ] אל שם הנהנה (טימאט קאופמן-סילבר בע"מ)" (מ/13); שטר העברה של הנכס, באישור הבנק, מנאמן לנהנה בלשכת רישום המקרקעין ללא תמורה בכפוף למשכנתא (מ/14); תצהירו של עורך הדין בר-חנין לפיו עתאלי רכש את הנכס בנאמנות (מ/15) וכן עדותו על כך בבית המשפט (מ/16); המחאות המונפקות מהחשבון הנושאות את שמה של החברה כבעליו (מ/17); תצהירו של עתאלי בו נטען כי מעולם לא הוצאה המחאה או נמשכו כספים מהחשבון לצורך פרטי שלו (מ/18), טענה אשר לדברי עתאלי לא נסתרה מעולם על ידי הבנק. לטענת עתאלי הראיות האמורות מוכיחות כי הוא היה נאמן בנכס החברה וכי הבנק ידע זאת. לנאמנות זאת, כך נטען, נפקות מהותית לעניין החשבון ששימש לפעילות הקשורה לנכס ובגינו הוגשה התביעה.