משפחת חייל שהתאבד במהלך חופשה עקב נטילת סמים אינה זכאית לתגמולים

השופט א' רובינשטיין:

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים רביד, פרקש וכרמל) מיום 23.9.07 בע"א 9106/07, בו נדחה ערעור המבקשים על החלטת ועדת הערעור לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 (להלן חוק המשפחות) מיום 29.1.07 בעמ"ח 102/03.

רקע

ב.        בפרשה טרגית עסקינן: בנם של המבקשים, ג' זכרונו לברכה (להלן המנוח), שלח יד בנפשו בעת חופשה משירותו הצבאי הסדיר.

ג.        בלשכת הגיוס ציין המנוח כי קיים קשר עם חברה עבריינית וחשב לשים קץ לחייו, ואף הגה בדרכי התאבדות כגון נטילת כדורי "אקסטזי" בכמות גדולה. המנוח שלל שימוש בסמים. הוא הופנה איפוא לבדיקה פסיכיאטרית, שהתקיימה ב-7.7.01, למעלה משנה לפני גיוסו, אך שם סיפר כי הוא בעל מוטיבציה גבוהה ומעוניין בשירות קרבי, וכן שלל כוונות אבדניות. הפסיכיאטר התרשם כי למנוח לא היתה מחלת נפש אלא הפרעת אישיות.

ד.        בטירונות, לאחר הגיוס ב-2.9.02, לא נפגש המנוח עם קב"ן, לא התלונן, לא היו לו בעיות משמעת, והוא השתלב במחלקתו היטב, וגם יועד לתפקיד בו רצה (מאבטח מתקנים).

ה.        ב-4.10.02 הגיע המנוח לחופשת סוף שבוע בביתו; למפגש עם חבריו בערב הביא 4 יחידות L.S.D. שרכש (לפי קביעת ועדת הערעור השתמש המנוח בסמים גם לפני כן), והוא וחבריו נטלו מנת סם (דבר שאושש בבדיקה טוקסיקולוגית). לאחר זמן מה החל המנוח לחוש ברע, ולאחר חילופי דברים וטיול רגלי וברכב ביקש לרדת מהרכב והחל לרוץ לביתו, ואחר התקשר לחבר שנהג ברכב ואמר "אני הולך לאיבוד. אני לא יודע איפה אני, בוא תיקח אותי". בהמשך הגיע לביתו וירה בעצמו בנשקו, ולמרבה הצער הלך לעולמו.

ו.        המבקשים לא הוכרו על-ידי קצין התגמולים כבעלי זכויות לפי חוק תגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד), תשמ"ח-1988 (להלן חוק התגמולים). בהחלטה מיום 18.5.03 נומק, כי פטירת המנוח אינה קשורה לתנאי שירותו, אלא נובעת משימוש בסמים, המהוה "התנהגות רעה חמורה", כמשמעותה בחוק המשפחות, אשר למשמעותה נבוא להלן.

ז.        המבקשים עירערו לועדת הערעור. בפני הועדה עמדו שתי חוות דעת מקצועיות - חוות דעת ד"ר פלדינגר מטעם המדינה, וחוות דעת ד"ר לרנר מטעם המבקשים. ד"ר פלדינגר ציין, כפי שסיכמה הועדה את חוות דעתו, כי הסם L.S.D. "משפיע על מצב הרוח... ועלול לגרום למצבי חרדה חריפים", וההתנהגות לאחר שימוש בו "הנה מסוכנת ובלתי צפויה ויכולה לעורר מצב פסיכוטי ועלולה להוביל למעשה אבדני"; ד"ר פלדינגר הוסיף, כי המנוח יכול היה להוציא כוונתו לפועל בדרך אחרת ולא בנשקו האישי. מטעם המבקשים חיוה ד"ר לרנר דעתו, והסכים כי סם זה יכול לגרום למצב פסיכוטי, אך לדעתו אין השימוש בסם קשור להתאבדות, נוכח נטייתו של המנוח למצבי רוח, זמינות כלי הנשק ומחלתו הנפשית. ועדת הערעור העדיפה את חוות דעתו של ד"ר פלדינגר, וקבעה כי השימוש בסם הוא שגרם להתאבדותו של המנוח. עוד נקבע, כי נטל ההוכחה מוטל על המבקשים, וכי נטילת הסם על ידי המבקש מהוה "התנהגות רעה חמורה" כמשמעה בחוק.

ח.        ערעור המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחה, כאמור. נקבע, כי נוכח הוראת סעיף 2(ב) לחוק התגמולים, חל על המקרה חוק המשפחות; אך כי סעיף 16 לחוק המשפחות שולל את זכאותם של המבקשים, כבני משפחה של מי שמותו נגרם עקב התנהגות רעה חמורה.     זאת, על סמך מסקנת ועדת הערעור, אותה אימץ בית המשפט המחוזי, שמותו של המנוח נגרם עקב השימוש בסם.

ט.        מכאן הבקשה הנוכחית. נטען, כי די בכך שמותו של המנוח אירע בעת שהיה חייל בחופשה, כדי להקים את החזקה הקבועה בסעיף 2ב לחוק המשפחות, וכי נוכח הוראת סעיף זה יש לראות במנוח "כמי שמת עקב שירותו זולת אם הוכח היפוכו של דבר". כנטען, שומה על קצין התגמולים "להוכיח את מלוא טענתו בדבר 'התנהגות רעה חמורה'", ומן הראוי לפרש את ההוראה בדבר שלילת הזכאות בצמצום, לאור המגמה הסוציאלית של המטריה. עוד נטען, כי סעיף 2(ב) לחוק התגמולים נועד להרחיב את מעגל הזכאות, כך שהמבקשים, ככל משפחת חייל הנהרג במהלך שירותו הצבאי (לרבות בחופשה), יהיו זכאים לתגמול אף אם המוות לא נגרם "עקב" השירות. לבסוף נטען, כנגד מסקנת הערכאות הקודמות, כי מותו של המנוח אכן נגרם עקב שירותו הצבאי (ובפרט, העדר הטיפול במצבו הנפשי), ולא כתוצאה מן השימוש בסם.

י.        בפנינו שב עו"ד בלאס, בא כוח המבקשים וטען, כי לשיטתו חוק התגמולים ייתר את הקשר הסיבתי, קרי, היות אדם בחופשה פוטרת מן הצורך להוכיח כי המקרה אירע בזיקה לשירות, ודבר זה חל גם על קביעת התנהגות רעה חמורה. ועוד - לטעמו, אכן שימוש בסם הוא התנהגות רעה חמורה, אך מכל מקום כאן מדובר במי שהודיע עוד בטרם שירת על רצונו להתאבד, אלא שאמירה זו לא עברה למפקדיו, והם נתנו בידו נשק, ללא מעקב; הסיבה המיידית למוות היתה הירי ולא הסם. באת כוח המדינה עו"ד רוזנפלד הטעימה, כי לשיטת המדינה לא הקשר הסיבתי הוא השאלה הרלבנטית, אלא קיומה של "התנהגות רעה חמורה", וזה אשר אירע במקרה דנא.

הכרעה

י"א.     בכל הצער על אבדן המנוח, אין בידינו - לאחר העיון - להיעתר לבקשה. בא כוחו המלומד של המבקש משליך יהבו, כאמור, על חוק התגמולים, ולשיטתו חוק התגמולים הרחיב את מעגל הזכאות ויש לפרשו באופן שנושא "התנהגות רעה חמורה" יוחל בצמצום.

י"ב.     ואולם, לאמיתו של דבר, כפי שיפורט, אין הבדל בין ההוראה הישירה בסעיף 16 בחוק המשפחות ובסעיף 9 בחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (נוסח משולב) (להלן חוק הנכים), שעניינם התנהגות רעה חמורה של חייל שנפגע או מת בעת שירותו, לבין ההוראה המפנה שבסעיף 2(ב) לחוק התגמולים, העוסק בחייל בחופשה. המחוקק ביקש שלא לזכות בתגמולים מי שהתנהגותו הוגדרה כ"התנהגות רעה חמורה". השאלה שלפנינו אכן היא אם כזו היתה ההתנהגות במקרה דנא.

י"ג.     נושא זכאותן של משפחות שכולות לתגמולים עבר שלבים אחדים. מתחילה היה הנטל על המשפחות להוכיח כי מות המנוח נגרם תוך כדי ועקב השירות, אך בתשל"ו תוקן חוק המשפחות כך שהוא קובע בסעיף 2ב כי "לעניין חוק זה, חייל שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו זולת אם הוכח היפוכו של דבר". הנטל לגבי מי שמת בתקופת שירותו הועבר למדינה, אם רצונה להוכיח שלא מת עקב שירותו.

י"ד.     בתשמ"ח-1988 נחקק חוק התגמולים. הרעיון שביסוד החוק היה, כמוסבר בהצעת חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 14), תשמ"ז-1987 (הצעות חוק תשמ"ז, 215) מאת ח"כ פנחס גולדשטיין וח"כ אהרן הראל, להסדיר זכאות תגמולים לחייל בשירות סדיר (חובה), שאין בידו אמצעים כספיים לבטח עצמו מפני סיכונים שבחופשה. זאת, על-ידי הרחבת זכאות לחייל בשירות סדיר, כך שיוכר כנכה גם אם נפגע בעת שהותו בחופשה כדין. הצעת חוק זו היתה לבסוף לחוק נפרד מחוקי השיקום, והוחלה (בסעיף 2(ב) לחוק התגמולים) גם על משפחות שכולות, קרי, על משפחת מי שמת בתקופת שירותו שלא במילוי תפקידו. חוק התגמולים יכול היה לחול על משפחת המנוח, אילולא נסיבות מותו המצער, שהרי על חוק זה חלה הוראת סעיף 9 לחוק הנכים וסעיף 16 לחוק המשפחות, כפי שיפורט, ועל כן צדקה המדינה בטענתה, כי יש לבחון אם המדובר בהתנהגות רעה חמורה.

ט"ו.     חוששני כי טענתו של בא כוח המבקשים, כאילו חוק התגמולים שינה את סדרי הנטלים שקבע המחוקק, אין לה רלבנטיות לענייננו. הבקשה שלפנינו מופנית כנגד הכרעתו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי יצא מן ההנחה - הנכונה - שאילולא תחולתו של סעיף 16 לחוק המשפחות, קרי, שאלת "ההתנהגות הרעה החמורה", היתה תחולה בנידון דידן לחוק התגמולים. השוני בין חוק זה לחוק המשפחות הוא כי אין צורך להפעיל לגביו את החזקה שבסעיף 2ב לחוק המשפחות, שכן ברי כי אין עסקינן בסיטואציה של "עקב השירות" אלא "בתקופת השירות" בלבד, כעולה במפורש מסעיף 2 לחוק התגמולים. השאלה שעמדה על הפרק קשורה אך ורק לנושא אחד - ההתנהגות. לעניין זה יש להידרש לפרטים הקשורים בהתנהגותו של המנוח והזיקה ביניהם לשירותו הצבאי; ואין מקום לפרש את היותו של חוק התגמולים חוק נפרד, המאפשר זכאות גם בעקבות החבלה בתקופת השירות שלא עקב השירות, באופן המעמיד את החייל בחופשה (או משפחתו במקרה מוות) במצב עדיף על החייל בשירות. קרי, אין ליתן מקום לפירוש, שלפיו החייל בשירות יהיה נתון למבחן של "התנהגות רעה חמורה", ולא כן החייל שבחופשה. לעניין זה אפשר להקיש גם מלשונו של סעיף 16 לחוק המשפחות (בדומה לסעיף 9 לחוק הנכים), המסייגת מתן הטבות לבני משפחה נצרכים של מי שהלכו לעולמם בעקבות התנהגות רעה חמורה, כך "שלא יעלו על טובות הנאה שאותו בן משפחה היה זכאי להן אילולא הוראות סעיף זה". כללם של דברים, מי שלקה בהתנהגות רעה חמורה בשהותו בחופשה מחוץ לתפקיד - אין משפחתו זכאית להטבות של חייל, שקופד פתיל חייו בחופשה שלא בנסיבות כאלה.

ט"ז.     הביטוי "התנהגות רעה חמורה" הוא ייחודי לחקיקת השיקום, קרי, חוק הנכים, וכבענייננו חוק המשפחות. יסודו של הביטוי בנוסח המקורי של החוקים, כך בסעיף 9 המקורי לחוק הנכים וכך בנוסחו היום, כך בסעיף 16 המקורי לחוק המשפחות וכך כיום. והגם שסעיפים אלה תוקנו עם השנים (סעיף 16 בו עסקינן תוקן בתשכ"ג (תיקון מס' 3 לחוק המשפחות), בעקבות תיקון מתשכ"א לחוק הנכים), באופן שהורחבו לעומת החוק המקורי האפשרויות ליתן מהטבות החוק לבני משפחה של מי שהלכו לעולמם בעקבות התנהגות רעה חמורה - לשון זו עצמה נותרה בעינה.