לפנינו דיון על "מקום הדיון".
התובע תבע את הנתבע לדין תורה בפני ביה"ד ברחובות. התביעה היא על תשלום השלמת משכורת שמגיעה לתובע עבור עבודתו כמלמד בת"ת "אלמוני" ברחובות, שהנתבע מכהן בו כמנהל. יצויין כי הנתבע הינו תושב רחובות ואילו התובע גר בקרית ספר.
הנתבע לא הופיע בבית הדין בב' ההזמנות הראשונות שהוזמן לבוא בפני בית הדין. ובפעם השלישית הופיע הנתבע והודיע שרוצה לדון בפני בית דין אחר- בירושלים. התובע מתנגד בתוקף לכך. לטענתו, ניסה לתבוע בבית הדין שבירושלים, וביה"ד סרב להיכנס בעניין, בכל מקרה - לטענתו- מקום הדיון הוא כאן ברחובות, וכאן הוא רוצה להתדיין ואינו מוכן יותר ל"סחבת" בעניין.
הנתבע בצידו חזר וטען, שהיות והכלל הברור הוא "שהתובע הולך אחר הנתבע", והוא אינו מוכן להתדיין ברחובות יש ללכת אחריו למקום שמוכן להתדיין בו. לשאלת בית הדין השיב הנתבע, שאינו מוכן להתדיין בבית הדין ברחובות כיון שנהיה "מודה" (ד' קמוצה) חדשה, כלשונו, שכל עובד שמפוטר מן הת"ת "רץ" לבית הדין ומגיש תביעה. וכיון שהת"ת ברחובות, הדבר קל ביותר, ולכן , כדי להקשות על הגשת "תביעות סרק" הוא רוצה להתדיין באחד מבתי הדין בירושלים, כדי שלא יהיה כל כך קל להגיש תביעה.
ביה"ד עיין בדבר ופסק, שע"פ הדין, מקום הדיון הוא ברחובות (כפי שיבואר הטעם בנימוקים). לאור זאת הצדדים הופיעו וחתמו על שטר הבוררות. אך לאחר שמיעת טענות התובע חזר הנתבע וטען, שאינו מוכן להתדיין בפני בי"ד זה. והפעם מסיבה אחרת. לטענתו, היות וחלק מן הדיינים מעורבים בעניין ציבורי הקשור לת"ת, יש להם כבר "דעה קדומה" עליו ולכן הוא חוזר ומבקש שלא להתדיין בפני בי"ד זה.
מאידך, התובע חוזר וטוען, דונו את דיני, איני מוכן יותר ל"סחבת" בעניין. לדעתו - כל כוונתו של הנתבע היא להתל בבי"ד ולגרום לו הפסד.
ועתה עלינו לפסוק, האם יש לקבל את טענותיו של הנתבע או לא. וה' יאיר עינינו שלא ניכשל בדבר הלכה. אמן.
תשובה
הנה, הכלל המפורסם הוא, ש"התובע הולך אחר הנתבע". הביאו הרמ"א בהגהתו (סימן י"ד ס"א) בזה הלשון "התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת, אע"פ שבעיר התובע הבית דין יותר גדול". ומקורו טהור מדברי המהרי"ק (שורש א). ע"ש. וכן המנהג פשוט וכמעט אין הלכה מפורסמת ופשוטה ומוסכמת כהלכה זו, שהולכים אחר הנתבע. וא"כ לכאורה היה מקום לומר, שגם בנידון שלפנינו על התובע ללכת אחר הנתבע.
אך כד תידוק, אתה תחזה שאין הדבר כן.
דבאמת הדבר צריך תלמוד. דהמעיין היטב בסוגית הגמ' בסנהדרין ל"א: ובראשונים שם יראה, שכוחו של התובע גדול מכוחו של הנתבע, דיש פעמים שיכול התובע לקחת את הנתבע אחריו לבי"ד במקום אחר משום ד"עבד לוה לאיש מלוה". ולעולם הנתבע לא יכול לקחת את התובע אחריו. ע"ש. אז א"כ צ"ב, מהיכן יצא הכלל הזה, שהתובע הולך אחר הנתבע, שהוא לכאורה היפך הש"ס.
וגם ברא"ש ר"פ זה בורר (סס"ב) כתב על דינא דמתני' דזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. ולחכמים, שני הדיינים בוררים להם דיין שלישי, ואם אין הם משתווים ביניהם, זקני העיר ומנהיגיה יתנו להם שלישי. "ואם אין זקנים ומנהיגים בעיר, ילך
התובע בפני שלשה ויכופו הנתבע לדון לפניהם". הביא הרמ"א דבריו להלכה בר"ס י"ג. חזינן שכוחו של התובע עדיף. וא"כ, צ"ב על מה נתייסד המנהג שהולכים אחר הנתבע.
גם עוד צ"ע, בעיקרו של זה המנהג האם הוא מעיקר דינא או שיסודו בתקנה. דהנה מבואר בהגהות הגר"א (ס"ק י"ג) דהמקור לדין זה הוא "מאן דאית ליה כאיבא ליזיל לבי אסיא". משמע דהוא דין. ומאידך, מצאנו לכמה מגדולי האחרונים שכתבו, שהוא תקנה. וכתבו כל אחד לפי טעמו את טעם התקנה כמבואר בשו"ת מהריב"ל ובשו"ת מהרשד"ם ובכנה"ג ועוד (יובאו דבריהם לקמן). וא"כ, הדבר צריך תלמוד, האם הוא דין או תקנה.
אך לאחר העיון והחיפוש בפוסקים נראה בס"ד, דמנהג זה יסודו בהררי קדם, ועיקרו יוצא מתוך סוגיות הש"ס והראשונים. ויש לחלק הדבר לג' נידונים. הראשון, כשהנתבע רוצה להתדיין בעירו של התובע ואינו מטריחו ללכת למקום אחר. ויסוד דין זה נובע מן הסוגיה בר"פ זה בורר (סנהדרין כ"ג.). והשני, כששניהם מעיר אחת ורוצה הנתבע או התובע לקחתו חוץ לעיר לבי"ד הגדול יותר. ועניין זה תלוי בשיטות הראשונים בבאור הסוגיות בב"ק קי"ג. וסנהדרין ל"ג:. כפי שיבואר לקמן בס"ד. ומתוך סוגיות אלו נדע את כללי ההלכה בקביעת מקום הדיון. ועל זה נוספה לענ"ד תקנת הקהילות ללכת אחר הנתבע גם באופנים נוספים שאינם מעיקר הדין, וזה מה שמצאנו בדברי גדולי האחרונים המהריב"ל ומהרשד"ם והכנה"ג שטרחו ועמלו לחפש טעם ל"תקנה" זו. ולקמן נבאר בס"ד באיזה מקרים הולכים אחר הנתבע מכח התקנה.
ונחל בבאור הדבר בס"ד, ויתחלק לכמה ענפים:
א. באור הסוגיה בר"פ זה בורר.
ב. באור הסוגיה בס"פ זה בורר והסוגיה בב"ק קי"ב.
ג. ואח"כ נברר בס"ד באיזה אופן הולכים אחר הנתבע מכח התקנה.
ד. ואחר כל זאת נדע ונשכיל, אם בנידון שלפנינו יש ללכת אחר הנתבע.