מעבר אם מעיר מגורי האב כשבנם עימה; עלות הנסיעות להסדרי השהות

לפני בית הדין מונח ערעורו של האב על החלטת בית הדין הקובעת שהשתתפות האם בהוצאות הנסיעה של האב תהיה החל מיום מתן החלטת בית הדין ביום כ"ב באלול תשע"ט (22.9.19) ולא ממועד מוקדם יותר, לדברי האב השתתפות האם צריכה להיות מהיום שבו נקבעה משמורת משותפת.

החלטה זו ניתנה בדיין יחיד, בהמשך להחלטה – הבהרה קודמת של אותו דיין שבה הבהיר אימתי מתחיל מועד תשלום דמי המדור ושבה אכן נקבע שמועד חיוב האם בהשתתפות בהוצאות הנסיעה של האב יחל מהמועד שבו נקבעה המשמורת המשותפת, מועד שממנו חזר בהחלטה המעורערת. איננו יכולים להסתיר את תמיהתנו? היאך ניתנת החלטה הנוגעת לדיני ממונות בדיין יחיד בניגוד לאמור במשנה ריש סנהדרין "דיני ממונות בשלשה", הלכה פשוטה וברורה שלית מאן דפליג עלה?

מהותה של החלטה זו אינה ברורה: אם האם חייבת בהשתתפות בהוצאות האב מדוע נקבע המועד מיום מתן ההחלטה ולא ממועד התביעה לתשלום השתתפות זו?

בסיסו של חיוב זה נובע מהחלטת בית הדין מיום כ"ב באלול תשע"ט (22.9.19) שזו לשון מסקנתה:

א.       האב ישלם דמי מדור והחזקתו בסך 118 ש"ח לחודש. סכום זה יופחת רטרואקטיבית מיום חתימת חוזה השכירות החדש על סך 1,850 ש"ח, תשלומי היתר יוחזרו לאב.

ב.       במידה והאם תשכור דירה ותתגורר בה לבדה – תגיש בקשה למשרד השיכון או לרשויות הרווחה לסיוע ותגיש בקשה מתאימה לבית הדין ביחס ליתרה שתישאר עליה לתשלום.

ג.       האם תשתתף בהוצאת הבאתו והחזרתו של הקטין מבית האב ל[ג'] בסך 300 ש"ח לחודש. סכום זה יקוזז מסכום המזונות, וכך האב ישלם מעתה 900 ש"ח לחודש.

עיון בהחלטה זו מורה שסעיף ג' להחלטה הנידון לפנינו ניתן בדעת רוב, ותמוה מדוע לא הוזכר הדבר במפורש בהחלטה שסעיף ג' להחלטה ניתן בדעת רוב. מכיוון שהערעור לפנינו הוא על משך זמן חיוב השתתפות האם בהוצאות האב, חובתנו לבאר אם בכלל יש מקום להטיל חיוב שכזה על האם. נעתיק את דעת הרוב ואת דעת המיעוט בהחלטה זו ולאחר מכן נבאר העולה להלכה.

בדעת המיעוט נכתב:

בנוגע לבקשתו של האב שהאם תשתתף והבאת והחזרת הילד בהסדרי השהות אצל האב – יש לדחות את בקשתו.

האם מתגוררת בזכות ב[ג'], במרחק סביר ממקום מגורי האב. זכותה של האם להתגורר בקרבת אימה, מרכז חייו ומקום הלימודים של הילד הוא ב[ג'], לכן לא שייך להשית על האם הוצאות הסעתו של הילד על חשבון המזונות השוטפים שנקבעו כמינימום של 1200 ש"ח, וככל שקיימות הוצאות יש להשית אותם על האב.

לעומתו בדעת הרוב נכתב:

דעת הרוב חלוקה על דעת המיעוט וסבורה כי טובת הילד היא שהוריו יתגוררו בסמיכות זה לזה ושניהם בקרבת גן הילדים שבו הוא לומד כדי שלא יצטרך להיטלטל בדרכים יום יום. אומנם אי אפשר לכלוא את אחד הצדדים, ולכן רשות למי מהצדדים לעבור למרחק סביר, ובית הדין מאפשר לאם או לאב לעבור דירה, אלא שבנדון דידן זו טובת האם, בניגוד לטובת הילד, לגור אצל אימה בדירה קטנה עם אחות נוספת בוגרת ובמרחק מאבי הילד.

נמצא כי עומדת לפנינו טובת האם להתגורר ב[ג'] כנגד טובת הילד לגור ב[ב']. ואף על פי שאי אפשר לחייב את האם להעדיף את טובתה על פני טובת הילד, הרי מכיוון שהיא שעזבה את [ב'] והתרחקה מהאב כנגד טובת הילד, עליה יהיה לשאת בהוצאות שנגרמו לאב בעקבות מעברה ל[ג'] עם הילד.

לפני שנבאר את הדברים להלכה צריכים אנו להקדים את העובדות העולות מהתיק.

הצדדים נישאו בשנת 2012 אחרי הנישואין גרו ב[א'], ובשנת 2015 נולד בנם. בינואר 2017 עברו להתגורר בשכירות ב[ב'], שבועיים אחרי שעברו ל[ב'] עזבה האישה את הבית המשותף עם בנם ועברה להתגורר בבית אימה ב[ג'], שם גם מתגוררת אחותה. באפריל 2017 קבע בית הדין מזונות מינימליים בסך 1,100 ש"ח. בדיון שנערך ביום י"ז במרחשוון תשע"ח (6.11.17) דרש האב משמורת משותפת ודרש שהבן ילון אצלו, האם התנגדה ללינה אצל האב. בהחלטה שניתנה בעקבות דיון זה נקבע:

לאחר התייעצות ושיקול דעת קובע בית הדין בנושא הסדרי שהות זמניים עד לקבלת המלצות משירותי הרווחה כדלהלן:

האב ייקח את הקטין מהמסגרת החינוכית בימי ב' וד' בסיום המסגרת, ויחזירו למוחרת בשעה 08:00 למסגרת החינוכית.