מדינת ישראל נ' ז'

כמצוות הוראות סעיף 182 סיפא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן – החסד"פ), אני מודיע, בפתח הכרעת הדין, כי החלטתי לזכות את הנאשם.

א.רקע כללי והשתלשלות ההליכים עד למועד שמיעת הראיות:

הנאשם – יליד שנת 1994 – הואשם לפניי, בכתב האישום, בביצוע עבירה של החזקת סכין שלא כדין לפי הוראות סעיף 186(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין).

על המסגרת העובדתית של האירוע מושא כתב האישום למעשה אין כל מחלוקת: ביום 01.03.18 בשעה 13:40 לערך הגיע הנאשם לתחנת רכבת בעיר תל-אביב. בכניסה לתחנה עמד מר א.ג. – שלפי טענת המאשימה הוסמך כ"מאבטח", כהגדרתו של תפקיד זה בחוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור, תשס"ה-2005 (להלן – חוק הסמכויות) – אשר שימש כבודק במקום (להלן – ג.). ג. מסר כי הנאשם "בא לשים שקית במכונה ולפני שהוא שם את השקית הוא הודיע לי שיש לו סכין" (ר' בהודעתו ת/5, שורה 3 ואילך). בהמשך תפס ג. את הסכין והעבירה לשוטר-הסייר אשר הוזעק למקום.

הדיונים המקדמיים בתיק זה התנהלו לפני כב' השופט ש' מלמד, אך הצדדים לא הגיעו לכלל הסכמות ועל כן הועבר התיק לשמיעת הראיות לפניי. בתשובה לאישום – שניתנה אף היא לפני כב' השופט מלמד, מפי הסניגור – הודתה ההגנה במסגרת העובדתית של האירוע, לרבות בכך שבחזקתו של הנאשם אמנם היתה סכין. עם זאת, ההגנה הוסיפה וטענה כי הסכין אינו קביל כראיה משום שנתפס, לטענתה, בחיפוש בלתי חוקי. עוד טענה ההגנה שהסכין הוחזקה למטרה כשרה, תוך הסבר שלפיו הנאשם רכש את הסכין בשוק באותו היום, עובר לתפיסתו, ופשוט ביקש להעביר אותה לביתו.

במעמד התשובה לאישום הודיע ב"כ הנאשם, מפורשות, שאין צורך בזימון עדי התביעה – הודעה שמשמעותה הסכמה להגשת ראיות המאשימה, לאמיתות תוכנן – ובעקבות כך קבע בית המשפט את מועד שמיעת הראיות מבלי להורות על זימון מי מעדי התביעה. ב"כ המאשימה לא התנגד לפרוצדורה מוצעת זו ולמעשה לא הביע כל עמדה לגביה (בפרוטוקול, עמ' 7).

בהתאם להחלטה האמורה, במועד שנקבע לשמיעת הראיות לא התייצבו עדי תביעה כלשהם. עם זאת, בפתח הדיון עתר ב"כ המאשימה כי בית המשפט בכל זאת יורה על זימונו של ג. לעדות בבית המשפט, ממילא תוך דחיית מועד שמיעת הראיות. ב"כ המאשימה היה ער כמובן לכך שבדיון בו ניתנה תשובת הנאשם לאישום לא עתרה המאשימה לזימון עדים כלשהם, אך הוסיף וטען כי אין זה ראוי "לתקן טעות בטעות", ובשל הטעות האמורה של ב"כ התביעה בדיון המקדמי לא לאפשר למאשימה לזמן את עדי התביעה, כפי זכותה לפי דין (בפרוטוקול, עמ' 8 שורה 19).

במועד הדיון דחיתי עתירה זו ולא מצאתי מקום לדחות את שמיעת הראיות למועד נוסף, שאליו יזומן ג. זאת, משני טעמים עיקריים:

ראשית, נוכח הסכמת ההגנה להגשת כל ראיות המאשימה לאמיתות תוכנן, על פני הדברים אין מקום לזימון עדי התביעה, בפרט כאשר סוגיית המהימנות אינה שנויה במחלוקת ולכן אין כל משמעות מהותית להתרשמות בית המשפט מהעדים.

יתר על כן, המאשימה אינה רשאית להביא ראיות שלא ניתן להגנה לעיין בהן מראש, כאמור בהוראות סעיף 77 לחסד"פ. לכן, אם מבקשת המאשימה להוכיח עובדות נוספות על אלה המופיעות בהודעות עדיה, או במוצגים אחרים, עליה לנקוט בדרך של השלמת חקירה או תיעוד העובדות האמורות במסגרת תרשומת ראיונות עם עדים; אך אין באפשרותה לבצע מעין "השלמת חקירה" על דוכן העדים.

שנית, החלטת כב' השופט מלמד קבעה מסלול דיוני לשמיעת הראיות, שבזמנו המאשימה לא התנגדה לו ועל כן הוא משקף-למעשה הסכמה דיונית. לא זו בלבד שהמאשימה לא התנגדה לקביעה הדיונית האמורה, אלא שבחודשים הארוכים שחלפו מאז שניתנה לא הגישה כל בקשה לשינויה או לזימון עדים. בנסיבות אלה אין זה ראוי לסטות מהמסלול הדיוני, שהיה מוסכם-למעשה על הצדדים בפתח הליך שמיעת הראיות, ובוודאי שאין זה ראוי לדחות את שמיעתו לצורך זה.