מדינת ישראל נ' לונה אלברס ואח'

גזר דין

הנאשמים הורשעו עפ"י הודייתם, לאחר שמיעה של חלק מהראיות, בעבירות שעניינן קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "החוק") וייבוא סם מסוכן לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג – 1973 (להלן: "פקודת הסמים המסוכנים" או "הפקודה") ביחד עם סעיף 19א לפקודה.

הנאשמים אזרחי קולומביה. עפ"י עובדות כתב האישום, ביום 26.7.12 הם קשרו קשר ביניהם ועם אחרים לייבא לישראל סמים מסוכנים. בהתאם לכך, ביום 27.7.12 הם הגיעו למלון בבוגטה שבקולומביה, שם החדירו לגופם קונדומים שהכילו סם מסוכן מסוג קוקאין נוזלי (להלן: "זרגים"). הנאשם 1 (להלן: "הנאשם") החדיר לגופו 24 זרגים במשקל כולל של 719.92 מ"ל והנאשמת 2 (להלן: "הנאשמת") החדירה לגופה 43 זרגים במשקל כולל של 1273.73 מ"ל נטו.

ביום 30.7.12 נחתו הנאשמים בנמל התעופה בן גוריון כשבגופם הזרגים. בסה"כ ייבאו הנאשמים ארצה סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של 1993.65 מ"ל נטו.

טיעוני הצדדים לעונש

הנאשמים טוענים כי אולצו לייבא את הסמים לארץ בשל לחצים ואיומים שהופעלו עליהם על ידי שולחיהם, בעטיים נמנעה מהם זכות הסירוב. עם זאת, אין בפיהם טענת כורח, מכוח סעיף חיקוק.

הנאשמים העידו כעדי הגנה לעונש. הנאשם גרס, כי עובר לביצוע העבירות, הוא איבד את מקום עבודתו כטבח, או אז, הפנה אותו חבר למכר המכונה "מונו" (להלן: "מונו") כדי שיסייע לו למצוא עבודה. מששמע הנאשם באיזו "עבודה" מדובר, הוא התנגד לביצועה, אולם אז איים עליו מונו, כי יפגע במשפחתו. בפגישה נוספת בבית מלון, נכפה עליו באיומים להחדיר את הזרגים לגופו דרך פי הטבעת, לאחר שהתקשה לבלעם. באותו מעמד התוודע לנאשמת. הנאשם הוסיף, כי נאמר לו שאם יבצע את המוטל עליו, כי אז "ייתכן" שימסרו לידיו 8,000 דולר.

הנאשמת אף היא הטעימה את הנסיבות הקשות בהן נאלצה לבצע את העבירות. לדבריה, היא אם חד הורית לשלושה ילדים וסבתא לנכדים. מצבה הכלכלי בכי רע. עובר לביצוע העבירות, עבדה בחנות גלידה והרוויחה 500 אלף פסוס לחודש, סכום שווה ערך ל-250 ₪, אשר לא הספיק למימון שכר דירה ומזון. בתה בת ה- 11 סובלת ממחלת הנפילה וזקוקה להשגחה מתמדת. הנאשמת הביעה תחינה כי בית המשפט יחוס עליה ויאפשר לה לשוב במהרה למשפחתה.

הנאשמים הגישו מכתבים מטעם קונסול קולומביה, מרCAMILO SANDOVAL , מהם עולה, כי ייבוא סמים תחת איומי עברייניים ידוע כתופעה נפוצה בקולומביה. הקונסול תיאר את המצוקה השוררת בפלורנסיה, עיר מגורי הנאשמת וכן, את שיעורי האבטלה הגבוהים בה על רקע פעילות ארגוני פשיעה. הוא הוסיף, כי הנאשמת הינה קורבן של נסיבות הגם שטעתה כאשר התפתתה, על רקע מצבה הכלכלי הרעוע, לבצע את העבירות. הקונסול הטעים את חשיבות שובה המהיר של הנאשמת לביתה כדי לטפל בבתה החולה ולספק את צרכי משפחתה.

הוגש מכתב של הבת בת ה – 11 אשר התייחס אף הוא לנסיבות החריגות לכאורה, בהן בוצעו העבירות וכן, תיאר את תלותה באמה בשל מחלתה ובקשתה כי תשוב במהרה.

ב"כ המאשימה, עוה"ד רוני שוהם, עמדה על חומרת העבירות, שביטוייה בכמות הנכבדה של הסם – 1993.65 מ"ל ובסוגו – קוקאין – הידוע כסם יקר וממכר ביותר. התובעת עתרה שלא לייחס משקל רב לנסיבותיהם האישיות של הנאשמים ולהעדיף את שיקולי הגמול וההרתעה, העומדים ביסוד האינטרס הציבורי. היא הטעימה את חשיבותם של הבלדרים בשרשרת ייבוא הסם, שכן בלעדיהם, לא היה הסם מוצא את דרכו לישראל. לפיכך, קיימת חשיבות בהרתעת בלדרים פוטנציאליים.

התובעת טענה כי אין לקבל את טענות הנאשמים, כי ביצעו את העבירות על רקע "כורח" לכאורה, בין באמצעות איומים, כגרסת הנאשם, בין בשל "צורך" כגרסת הנאשמת. לשיטתה, העבירות בוצעו מתוך בצע כסף ובשל ההבטחה לתשלום סך 8,000 דולר, הגם שלא חלקה על מצבם הכלכלי הדחוק.

לגישתה, די בעובדה שהנאשם שיתף פעולה עם מעצרו ומיד חשף את מונו ואיומיו לכאורה ובבקשותיו החוזרות ונשנות לגרשו למדינתו – כדי לשמוט את הקרקע תחת טענת ה"כורח" שבפיו. יתירה מזו, לאורך טיסתם הארוכה לישראל, חנו הנאשמים בכמה מדינות והיה סיפק בידי הנאשם לפנות לרשויות ולקבל את סיוען. זו אף זו, היתה לנאשמים הזדמנות לתאם ביניהם עמדות טרם נחיתתם בישראל. על כן, אין ליתן משקל לגרסה לפיה הם אוימו על ידי אחרים. התובעת עתרה שלא לייחס משקל אף למכתבי הקונסול מקולומביה, אשר התגייס למען הנאשמים.

ביחס למתחם הענישה, התובעת גרסה כי זה נע בין 4 ל – 6 שנות מאסר. לפיכך, עתרה לעונש מאסר מכביד ומרתיע, המצוי ברף העליון של המתחם. כן עתרה להשית על הנאשמים מאסר על תנאי. הוגשה פסיקה התומכת בעמדתה.

ב"כ הנאשם, עוה"ד גלית בש, עמדה על נסיבותיו האישיות של מרשה; יליד 1981, אזרח קולומביה, נעדר עבר פלילי, נשוי ואב לילדה בת 5. הסנגורית עתרה לקבל את גרסתו בדבר "הכורח" לכאורה – גרסה שהועלתה על ידו מיד לאחר מעצרו ולאחר מכן, צפה ועלתה לאורך חקירתו, מראשיתה (הוגש מסמך ובו ריכוז אמירות הנאשם כי אוים). הסנגורית הטעימה, כי מדובר באדם פשוט אשר נפל קורבן בידי עבריינים. אין הוא מעורב בפלילים ואלו עבירותיו הראשונות, אשר נכפו עליו. לעניין כמות הסם – ביקשה הסנגורית שלא לזקוף לחובתו את הכמות שיובאה על ידי הנאשמת, שכן לא הייתה לו שליטה עליה.

הסנגורית הטעימה את בדידותו וזרותו של הנאשם, אשר אינו דובר את השפה העברית, אין ברשותו כסף למחיה והוא נעדר תמיכה מכל סוג. בנסיבות אלו, גרסה כי ראוי להקל עמו, אף מעבר למתחם הענישה הנוהג בעבירות אלו. לשיטתה, מתחם הענישה נע בין 30 ל - 45 חודשי מאסר. הסנגורית הגישה אסופת פסיקה בגדרה הושתו עונשי מאסר מתונים של 18 ו – 28 חודשים, בנסיבות דומות, וביקשה ללמוד גזרה שווה מהם על המקרה הנדון.

באשר לחילוט הסכום שנמצא ברשות הנאשמים, ביקשה הסנגורית להותיר בידיהם סכום למחייה.

ב"כ הנאשמת, עוה"ד אורית חיון, הצטרפה לטיעוני חברתה, לעניין נסיבות ביצוע העבירות, הלחץ והאיומים שהופעלו על הנאשמים וכן הטעימה את מצוקתה הקשה של הנאשמת, בעטיה ביצעה את העבירות.

מדובר בנאשמת כבת 45, אם חד הורית ל- 3 ילדים. בעלה נטש אותה ואין הוא מסייע למשפחה. בעיר מגוריה שוררת מצוקה כלכלית קשה, כמתואר במכתבו של הקונסול. בנסיבות אלו ועל רקע הלחץ בו היתה נתונה, התקשתה הנאשמת לסרב להצעה להעביר את הסם. הסנגורית הדגישה כי סכנת החיים הכרוכה בבליעת זרגים, אשר בכל רגע נתון עלולים להתפוצץ בגוף מלמדת על הייאוש בו היתה נתונה הנאשמת.

הסנגורית גרסה, כי אין לאבחן בין הנאשמים בהתאם לכמות הסם שכל אחד מהם נשא, שכן הכמות שייבאו לא היתה בשליטת מי מהם, אף לא בידיעתם.