הצד השלישי: נציגות הבית המשותף ברחוב מקווה ישראל 1-3
ע"י ב"כ עו"ד אורי רייך
תביעה זו עניינה נזקי גוף שנגרמו לתובע, לאחר שנפל ונפגע משרשרת חוליות ברזל שחיברה בין שני עמודים כמחסום לחניה, במתחם חנויות ובית משותף.
לאחר שבחנתי את מכלול נסיבות העניין, באתי לכדי מסקנה, כי עלה בידי התובע להוכיח את אחריות הנתבעות ומשכך דינה של התביעה להתקבל.
תמצית העובדות וטענות הצדדים
- התובע יליד 1953, חשמלאי במקצועו, גמלאי של צה"ל. לטענת התובע, התלווה לאחיו שהינו קבלן שיפוצים על מנת לבחון עבודת שיפוצים שהתבקש האח לבצע אצל אחד מבעלי החנויות במקום (להלן: "הלקוח"). במסגרת אותו ביקור ניגשו השלושה לראות את החלק החיצוני של הקיר, או אז ברגע שהתקדם התובע לעבר השניים (האח והלקוח) ניתקל בשרשרת טבעות ברזל רפויה שחיברה בין שני עמודים ונועדה לחסום כניסה לחניה.
התובע נפל, נפגע בירך שמאל ועבר ניתוח של רדוקציה וקיבוע של השבר עם מסמר פנימי. מומחה מטעם בית המשפט קבע לתובע נכות בשיעור 15% - 10% בגין הגבלות תנועה ו- 5% בגין קיומן של שתי צלקות מכערות.
- הנתבעת 1, באמצעות מנהלה ש.ע., שכרו את המקום בו נפל התובע מטעם בעלי הזכויות בו, לצרכי חניה, פריקה וטעינה. הנתבעת-2, הינה מבטחת הנתבעת-1.
הנתבעות 1 ו-2 הגישו הודעת צד שלישי כלפי נציגות הבית המשותף בטענה שאלה השכירו לנתבעת-1 את המקום, כאשר בהסכם נדרשה הנתבעת-1, להותיר את השרשרת במקום.
הנתבעת-1 והצד השלישי חלוקים בשאלה, באחריות מי מצויה אותה השרשרת. הנתבעת טוענת כי בהסכם נדרשה להותיר את השרשרת משום שהבנין הוכר על ידי "אונסקו" ואסור היה לעשות בו כל שינוי ומכל מקום השרשרת באחריות הצד השלישי ואלו הצד השלישי טוען, כי השרשרת והמקום היו בחזקה ובשליטה של הנתבעת-1 ומכאן אחריותה.
הן הנתבעות והן הצד השלישי טוענים שהתובע לא הוכיח את תביעתו, גרסתו אינה מהימנה ואינה מתיישבת עם הגרסה שמסר לצוות הרפואי ומכל מקום לטענתם השרשרת לא מהווה מפגע.
לחלופין נטען לאשם תורם משמעותי ומכריע לתובע, באשר השרשרת הייתה ממוקמת בשטח פרטי ולא היוותה חלק מן המדרכה הציבורית ומכל מקום היה מעבר להולכי רגל על מנת להיכנס למתחם החניה ועל התובע היה לעשות בו שימוש.
- בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק העידו התובע ואחיו, הנתבעות הסתפקו בעדות מנהל הנתבעת וויתרו על שני עדים מטעמם אף שהוגשו מטעמם תצהירים אחד מאותם עדים עליו ויתרו הנתבעות, הוא הלקוח שהיה נוכח בעת התאונה, מטעם הצד השלישי העידו שני דיירים מן הבית המשותף.
- בשים לב לגדר המחלוקת בין הצדדים אפתח בדיון סוגיית נסיבות התרחשות התאונה.
נסיבות התרחשות התאונה
- בתצהירו תאר התובע שבמועד התאונה התלווה לאחיו לביקור במתחם החנויות. התובע עמד על כך שלמתחם כניסה משני רחובות האחד מרחוב מקווה ישראל והן מרח' הרכבת, לדבריו, בעת שנכנס למתחם מרח' הרכבת, נתקל בשרשרת ברזל שהייתה מתוחה במקום בגובה נמוך מאוד. לדבריו, השרשרת הייתה חלודה בצבע אפור-חום וקשה היה להבחין בה על הרקע הכללי הן מפאת גובהה והן מפאת צורתה. התובע הוסיף שלאחר התאונה הוקם במקום שער של ממש עם פתח כניסה.
בעדותו חזר התובע על הדברים. התובע אישר, כי במקום אליו נכנסו מימין לאותה שרשרת הייתה כניסה להולכי רגל, אך לדבריו, כשהוא בא אחיו והלקוח כבר נכנסו מימין הוא היה בצד השמאלי בא להצטרף אליהם, טיפה מאחור או אז נתקל בשרשרת, שכן לא הבחין בה. לדבריו נפל קדימה בצורה ספירלית, ממש הסתובב ואינו זוכר כיצד עצר את הנפילה.
- אחיו של התובע, מסר בתצהירו, כי הגיע לביקור במתחם החנויות בהזמנת הלקוח וכאשר ביקשו להיכנס למתחם מכיוון רח' הרכבת, לפתע נתקל התובע בשרשרת ברזל שהייתה מתוחה במקום בגובה נמוך מאוד. בדיעבד ראו שהשרשרת חלודה, בצבע חום אפור, קשה היה להבחין בה על רקע הכללי מפאת גובהה וצורתה.
בעדותו סיפר האח, כי נכנס פנימה עם הלקוח, כדי לבדוק אפשרות מאיפה יש לו גישה וכאשר נשאל מהיכן נכנס השיב שיש פתח לפני השרשרת, מצד ימין לשרשרת, משהו כמו מטר להולכי רגל. התובע ניסה לחבור אליהם ונתקל בשרשרת, נפל כשהוא הולך קדימה. האח סיפר שראה את הנפילה ואפילו ניסה להושיט יד אבל זה היה מהר מדי. בהמשך תאר שהנפילה הייתה כמו הצלפה. לא נפילה רגילה.
האח השיב כי צילם תמונות מיד לאחר המקרה, אבל לא ידע לומר אם באותו זמן היה שלט "שטח פרטי" על הקיר, כפי שנראה באחת התמונות שהוגשו על ידי הצדדים.
לדבריו גובה השרשרת היה מתחת לברך.
- בתמונה היחידה שהוגשה בה נראית השרשרת, שהאח אישר שצילם בעת האירוע, נראית פינה הממוקמת בצמוד לבית משותף אשר מתאימה בגודלה להוות חניה, את השטח תוחמת שרשרת טבעות ברזל דקה יחסית, התלויה בין שני עמודים נמוכים יחסית. קשה לאמוד את גובה השרשרת מתמונה, אך ניכר בחלק המרכזי שבה בהיותה רפויה בין שני העמודים היא מתוחה במרחק קטן מהרצפה ומגיעה לכל היותר לכדי גובה של כ- 30 ס"מ.
- במסמכים הרפואיים לאחר התאונה, לא סיפר התובע על אופן הנפילה המדויק, כך לדוגמא בטופס השחרור מבית החולים (לא הוצג דו"ח מד"א ודו"ח מיון) נרשם כי "הגיע למיון עם אמבולנס לאחר נפילה וחבלת אגן". התובע אושפז לאחר מכן בשיקום בבית בלב, שם תועד "ניתק (צ"ל ככל הנראה "נתקל" – א' מ') ברחוב ונפל נחבל ברגל שמאל" בטופס שחרור פיזיותרפיה תועד "נפל ברחוב ונחבל בירך שמאל". בביקור במרפאות חוץ של בית החולים צויין "מצב אחרי חבלה לרגל שמאל בנפילה ברחוב".
- הנתבעות טוענות, ולטענות אלה הצטרף הצד השלישי, כי התובע לא הוכיח את נסיבות הארוע, לטענתן אנו חיים מפי התובע והעד מטעמו בלבד, אשר שניהם בעלי אינטרס בתביעה על כל המשתמע מכך ועד היום אין כל ראיה אובייקטיבית כי האירוע מושא התביעה אכן אירע באופן הנטען. לטענתן בכל החומר הרפואי לאחר האירוע לא בא זכרה של אותה שרשרת, אלא תועד שהתובע נפל ברחוב. לטענת הנתבעות, כל אדם שנפגע בנסיבות כאלה ואחרות יכול לבוא בקלות בדיעבד ולצלם במצלמתו כל פרט שמהווה לטענתו מפגע או מכשול כלשהו בטענה שזו סיבת הנפילה. לטענתן, היה צריך לראות בתיעוד הרפואי או לפחות בחלקו רמז או אזכור לשרשרת או למפגע אחר. הנתבעת-1 מדגישה עוד שהאירוע הובא לידיעתה ששה חודשים לאחר האירוע, לאחר שהוחלפה כבר השרשרת וכי הדבר מעיב על גרסת התובע ופוגע במהימנותו. טענה נוספת בפי הנתבעות הינה שהתובע לא זימן לעדות את הלקוח אף שהתאפשר לו לעשות כן.
- לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בחנתי את מהימנות התובע ומהימנות אחיו, באתי לידי מסקנה, כי עלה בידי התובע להוכיח את נסיבות התאונה. התובע ואחיו עדים מהימנים בעיני, הרושם שהתקבל מעדותם הינו שמדובר באנשים מן היישוב, שספרו לתומם את אשר ארע. האח אף תעד את המקום ביום האירוע עצמו מייד לאחר נפילת התובע וקשה להעלות על הדעת שהתובע נפל בנסיבות אחרות וכל שיעניין את אחיו באותו רגע זה לאתר ולצלם מפגע שיוכל לשמש אותם בהמשך.
ודוק. בניגוד לטענת הנתבעות, אין המדובר בעדות יחידה של בעל דין אלא בשני עדים אמנם בעלי קרבה משפחתית, אך אין חולק ששניהם היו במקום ושניהם נכחו וראו את התאונה. לא התרשמתי שהתובע ואחיו היו מתייצבים להעיד עדות שקר, אך כדי לסחוט פיצוי מן הנתבעות.
אכן במסמכים הרפואיים לא מופיעה הגרסה המלאה ואף קיימת פסיקה לפיה במקרים המתאימים, נכון לייחס משקל ראייתי ניכר לגירסתו הראשונית של אדם לאחר שנפגע, טרם קבלת יעוץ משפטי וטרם חשב והתאים את עובדות המקרה לתועלתו, שעה שהוא מספר את נסיבות התאונה לרופאו ללא כחל ושרק ואף סביר לקבוע, כי הדברים המתוארים ברישום הרפואי משקפים את הנאמר ולו היה נמסר דבר נוסף הנוגע לאופן החבלה הרי שהוא היה נרשם (ראו בעניין זה: תא (חד') 4271/05 ג'בארין איבראהים טאהר נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (20/2/2007) סע' 24 לפסק הדין והאסמכתאות המפורטות שם).
אולם הדברים אמורים, כאשר מנגנון החבלה אכן מתואר במסמכים הרפואיים והוא אינו זהה למה שמוסר התובע בגרסה מאוחרת יותר, דהיינו כאשר תובע מתאר בגרסה מוקדמת, כי נחבל במנגנון אחד ובגרסה מאוחרת שמנגנון החבלה היה אחר לגמרי. לא זה המצב בענייננו, במסמכים הרפואיים נמסרה גרסה, שהתובע נפל ברחוב ונפגע ולא תועדו נסיבות הנפילה. התובע אכן נפל והניואנס של נפילה ברחוב או במתחם בית משותף אינו משמעותי, מדובר בשרשרת התוחמת את המעבר מהרחוב לשטח הפרטי, התובע נפל כאשר בא מהרחוב לכיוון השטח הפרטי ולכן הגרסה שנפל ברחוב מתיישבת עם מה שארע. בעת קבלת הטיפול הרפואי הראשוני לא מתועד שהתובע נתקל בשרשרת דווקא ואולם גם לא מתועד שהתובע נשאל מדוע בדיוק נפל והשיב, ספק גם אם נשאל את השאלה ומכל מקום חשוב לענייננו שלא מתועד שהשיב באופן שאינו תואם את גרסתו כאן.
הווה אומר, העובדה שהתובע לא פרט את מנגנון החבלה המדויק בהיותו פצוע וכואב ולא נכנס לפרטים, לא ראוי שתעמוד לו לרועץ בנסיבות אלה, כך במיוחד כאשר עדותו של התובע אינה עדות יחידה של בעל דין. הגירסה לה טוען התובע לא נשללה במסמכי בית החולים, אלא הדברים נרשמו באופן כללי. עצם רישום כזה, אין בו כדי לאיין את גרסת התובע.
- אשר לטענת הנתבעות, כי הלקוח לא הובא להעיד, הרי שטענה זו "אליה וקוץ בה", שהרי הנתבעות עצמן הגישו את תצהיר הלקוח וזאת לאחר שביקשו לזמנו בלא תצהיר. בבקשה זו מיום 21/3/2017, מפרטות הנתבעות שהלקוח אישר שהזמין את התובע למתן הצעת מחיר לשיפוץ בית העסק שלו והיה עד לנפילתו של התובע שנגרמה, ככל הנראה, כתוצאה מהיסח הדעת. בתצהיר של העד, שבמאמצים רבים הצליחו הנתבעות, כך לשיטתן, להשיג, כותב העד, שכאשר התקרבו לכניסה לחניה, בעודם מדברים ביניהם, הסתובב התובע כדי להיכנס לאזור החניה מעד על השרשרת ונפל. מדובר בעד שהוזהר על ידי ב"כ הנתבעות ואישר כי זו האמת לאמיתה ועל גרסה זו ביקשו הנתבעות להסתמך בהגנתן.
אלא שבמועד ההוכחות, לאחר שרוב העדים התייצבו ואף נחקרו על גרסה זו של הלקוח בהתאם לתצהיר שהוגש הודיעו לפתע הנתבעות, כי הן מוותרות על עדותם של שני עדים מטעמם אחד הוא הלקוח. אכן אפשרתי לצדדים האחרים לזמן את העד ואולם החלטת התובע שלא לעשות כן, על מנת שלא לדחות את הדיון, מובנת ואינה עומדת כנגדו. לעומת זאת, החלטת הנתבעות לוותר על העד נעשתה ללא כל הסבר ומכל מקום העובדה שזנחו בהוכחות גופן את קו ההגנה שנקטו לאורך כל המשפט ובסיכומים בחרו לטעון בניגוד מוחלט לו, דווקא היא זו העומדת כנגדן.
הווה אומר, כאשר זה היה קו הגנת הנתבעות עד עצם ההוכחות עצמן, וכאשר הן עצמן ביקשו להסתמך על עדות שיש בה לאשש את אופן הנפילה ואף החתימו את העד כי דברים אלה אמת הם, טוב היו עושות אם היו חושבות פעמיים לפני העלאת טענות נגד גרסת התובע בדבר אופן פגיעתו. בנסיבות אלה, נדמה שההחלטה לא להעיד את העד פועלת דווקא נגד הנתבעות והלכה למעשה גם נגד הצד השלישי, שכן הלקוח הוא אחד מבעלי העסק בבניין ועל פניו גם לו יש אינטרס בנוגע לתוצאות התביעה ולכאורה דווקא על הנתבעות והצד השלישי היה לדאוג לזמנו.
- אוסיף עוד, כי העד מטעם הצד השלישי שהעיד במשפט, שהינו חבר נציגות ועד הבית המשותף, ציין בתצהירו שאין לו ידיעה ממקור ראשון על האירוע הנטען בכתב התביעה, אך הוא שמע שהתובע הגיע למקום למתן הצעת מחיר לשיפוץ בחנות שהושכרה בבניין ועקב חוסר זהירות מצידו נתקל ונפל – והנה אישוש נוסף לכך שהנפילה קשורה לשרשרת וזאת שעה שהצד השלישי בחר במודע לכלול בגדר התצהיר מטעמו עדות מפי השמועה.
- סוף דבר בהקשר זה, לא מצאתי טעם כלשהו לפקפק בעדות התובע ואחיו בנוגע לאופן הנפילה, וניתן לקבוע ללא כל היסוס שהתובע נפל כפי שתיאר לאחר שנתקל בשרשרת טבעות ברזל שהייתה בין שני עמודים במקום, אותה שרשרת המתועדת בתמונה שצולמה ביום האירוע.
השאלה הבאה שיש לברר האם האופן בו הונחה השרשרת מהווה מפגע, שעשוי להקים אחריות.
האם הוכח קיומו של מפגע?
- כמתואר לעיל, התובע נפל, שעה שביקש להתקרב לאזור הנראה כמפרץ חניה, שתחום בשרשרת טבעות ברזל, המוחזקת בין שני עמודים, רפויה, נמוכה יחסית, שהוצבה על מנת למנוע חניית בלתי מורשים. ממה שנראה בתמונה שהוגשה ועל פי תיאור התובע ואחיו, לכל היותר ניתן להניח שהשרשרת מגיעה לגובה הברך, לכדי 30 ס"מ, כך גם עלה מעדות מנהל הנתבעת-1 והעדים מטעם הצדדים השלישיים.
- הנתבעות טוענות, שהטענה שהשרשרת מהווה מפגע בטיחות היא עניין שבמומחיות שיש להוכיח באמצעות חוות דעת כנדרש בתקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לגופו של עניין הן טוענות, כי השרשרת לא מהווה מפגע בטיחותי. לטענת הנתבעות, בניגוד לטענת התובע השרשרת לא נבלעת ברקע כפי שניתן להיווכח בתמונות וגם משום כך יש לקבוע שאינה מהווה מפגע.
- לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי לידי מסקנה ברורה שהשרשרת אכן מהווה מפגע בטיחות ובניגוד לטענת הנתבעות, אין צורך בחוות דעת מומחה על מנת להוכיח קיומו של מפגע מקום שבית המשפט מתרשם שאכן מדובר במפגע, בניגוד אולי לנסיבות בהן, קשה להתרשם ממראה עיניים או מתיאור שניתן ואז נכון להסתייע בעדות מומחה.
הנתבעות הפנו לפסק הדין בעניין תא (ב"ש) 8110-01 אברהם תורגמן נ' מדינת ישראל (27/2/12) שאושר על ידי בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון, שם התייחס בית המשפט לכך שטענת התובע שם שמדרגות בהן החליק אינן בטיחותיות, לא נתמכה בחוות דעת בטיחות וראה לדחות את התביעה. אולם, אין הנדון דומה לראיה, באותו מקרה במסגרת עבודתו ירד התובע במדרגות עם חבילת ציוד שמשקלה כעשרים ק"ג. בית המשפט קבע, כי המדרגות מהן נפל התובע הן מדרגות שמצידן האחד קיר ומצידן האחר מעקה והוסיף שהתובע לא טען לקיומו של מפגע כלשהו על גבי המדרגות כגון רטיבות או לכלוך; בנסיבות אלה קבע, שעל מנת להוכיח שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות שלה במקרה כזה, על התובע להראות קיומו של פגם אחר במדרגות ובהעדר פגם כאמור, ממילא לא קיימת התרשלות. הווה אומר, באותו מקרה בית המשפט לא התרשם מקיומו של פגם במדרגות ובנסיבות אלה, התייחס להעדרה של חוות דעת.
לא כן בענייננו, בענייננו, ניכר מהתמונה שצולמה ומתיאור התובע ואחיו, כי קיים מפגע ואין כל צורך בחוות דעת מומחה לצורך כך. מדובר בשרשרת טבעות ברזל, בצבע אפור שמשתלב יחסית עם הסביבה, רפויה יחסית שהוצבה באזור שעשוי להוות מעבר. השרשרת נמתחה בגובה נמוך יחסית, בגובה החלק התחתון של הגוף, לא הוצב על השרשרת או בסמוך לה שלט שמזהיר מקיומה כפי שנעשה לא פעם במקרים מעין אלה, השרשרת לא נצבעה בצבע בולט, ואדם שהולך לתומו, עשוי להיתקל בה כפי שקרה בפועל.
דומות יותר לענייננו, הנסיבות בפסק הדין אליו הפנה התובע דווקא - תא (הרצ') 31498-08 שהם כוכבי נ' מלון "הרודס" (13/11/13), שם התובע נפגע בעת שנתקל בשרשרת חוליות ברזל רפויה המחברת בין שתי כיפות בטון בכניסה למלון. האירוע היה בשעת לילה מאוחרת. באותו מקרה לא הגיש התובע חוות דעת מומחה ואולם בית המשפט לא ראה אך בשל כך לדחות את התביעה, נהפוך הוא, בית המשפט קבע, כי שוכנע שהמדובר במפגע אליו לא התובע ער על אף שהכיר את המלון. בית המשפט הוסיף: "גם אם המדובר בסידורי חניה מקובלים, הרי שבהעדר סימון ותאורה מתאימה המדובר ב"דבר מסוכן" כמשמעו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין ועל הנתבעת היה לדאוג ולהאיר את אזור הכניסה בתאורה מתאימה, לדאוג לשלט אשר יזהיר את ההולכים והשבים או לצבוע את השרשרת בצבע זוהר כדי שתבלוט. בנסיבות אלו אני קובעת כי התובעת הפרה את חובתה והתרשלה כנטען".
הדברים יפים גם לענייננו, אמנם אין המדובר במלון אליו מוזמנים אנשים וחב בחובת זהירות מוגברת, ואולם גם בענייננו, בהחלט ניתן היה לצפות נוכח הגובה בו הוצבה השרשרת וצבעה הנטמע ברקע, כי מאן דהוא עשוי שלא להבחין בה. למצער, היה צורך לדאוג לשלט אשר יזהיר את ההולכים והשבים או לצבוע את השרשרת בצבע זוהר ולהציבה באופן גבוה ובולט יותר.
- בנסיבות שהוכחו, קשה לחלוק, כי לבעלי החזקה והשליטה במקום אחריות מושגית כלפי עוברי אורח, הגם שמדובר בשטח פרטי. שטחים משותפים בגדרי בית משותף, שמעמדם זהה לשטח דנן הם שטחים פרטיים ואולם עדיין הכניסה אליהם אינה אסורה ובוודאי שהם אמורים להיות נטולי מפגעים. חשוב להדגיש, שאחיו של התובע והתובע עצמו שנלווה אליו, הוזמנו על ידי הלקוח שהוא עצמו בעל עסק ושליטה במקום, להיכנס למקום ומכאן שעשו כן ברשות של אחד מבעלי הזכויות ולא ניתן לטעון כי נכנסו למקום שאינם אמורים להיות בו.
בנסיבות המפורטות, קיימת גם חובת זהירות קונקרטית, כאשר השניים הוזמנו למקום על ידי בעל סמכות, וכאשר ניתן היה לצפות ולהניח, שאופן הנחת השרשרת עשוי להכשיל עוברי דרך בשל האופן בו הוצבה.
בהקשר זה יודגש, כי עדת הצד השלישי עצמה, אישרה בתצהירה ובעדותה, שראתה בשרשרת מפגע, טענה שקבלן שיפוצים מטעמה כמעט נתקל בשרשרת וגם סיפרה ששמעה של חברה של שכנה אחרת נפלה. בהתאם לעדותה, השרשרת "הייתה מאוד נמוכה, לא היה שום סימן או תמרור, או שלט או משהו שמזכיר שיש שם שרשרת" (פרוטוקול, עמ' 61, בשורות 3-2). העדה הוסיפה שהשרשרת הייתה: "בצבע חלוד, היא הייתה די חלודה, די נבלעה ברקע" (שם, עמ' 61, שורה 21) ואף העידה כי הזהירה את מנהל הנתבעת וביקשה אותו לטפל במפגע.
מנהל הנתבעת עצמו העיד, כי לא הטריד את עצמו בסוגיית השרשרת וקיומה, והסתפק בעריכת ביטוח ובכך ראה את עצמו פטור מנקיטת אמצעים נוספים.
בדברים אלה, יש משום תמיכה למסקנה שאכן מדובר במפגע, שבאמצעים קלים, ניתן היה לאיין או לפחות להפחית את הסכנה הגלומה בו. מסקנה זו עומדת בעינה גם בשים לב שקיים מעבר להולכי רגל, בו עברו אחיו של התובע והלקוח. בשים לב לכך שהיה קשה להבחין בשרשרת, ניתן וצריך היה לצפות שהולכי רגל יעברו לתומם מכל שטח ולא יבחינו בקיומה של השרשרת.
- אשר על כן, אני קובעת, כי בשים לב לאופן בו הוצבה השרשרת, גובהה, צבעה וצורתה ובהעדר שילוט המתריע על קיומה, מדובר במפגע, שקיומו מקים אחריות לגורמים בעלי החזקה והשליטה בשטח.
בטרם אדון בחלוקת האחריות בין הצדדים, יש לדון בטענת האשם התורם שיש לייחס לתובע, אם בכלל.
אשם תורם
- לטענת הנתבעות והצד השלישי שהצטרף לטענות, אשמו התורם של התובע גבוה ואף מכריע של לפחות 50%, בשים לב שהתאונה התרחשה באור יום מוחלט, כאשר התובע נכנס לשטח פרטי בין שני בניינים ואף על הקיר הופיע שלט "שטח פרטי כניסה אסורה", כאשר על מנת למנוע את הכניסה לשטח הפרטי הוצבה השרשרת. לטענת הנתבעות, מדובר בשטחים פרטיים המצויים תדיר בשטחי הערים ולא מדובר בחלק ממדרכה, אלא נדרשת פעילות אקטיבית ויזומה על מנת להיכנס. לטענת הנתבעות, במיוחד בנסיבות כאלה, על התובע היה להסתכל לאן הוא הולך.
התובע טוען מאידך שאין להטיל עליו אשם תורם, זאת בשים לב לפסיקה לפיה אין לצפות שעוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע, כדי להימנע מהמהמורות בדרך, מה גם שאחריותו של מי שהציב את המכשול היא דווקא כלפי מי שלא התבונן.
- הכלל הוא, שבקביעת אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין נהג הניזוק באופן אחראי מתוך נקיטת זהירות סבירה. ככל שהתשובה לשאלה זו הינה שלילית, כי אז תחולק האחריות בהתאם למבחן האשמה המוסרית. ראה לעניין זה ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי (1/10/03), בו נבחנה רשלנות המזיק והניזוק זה מול זה לשם הערכת מידתם ומשקלם של המעשים והמחדלים של כל צד.
מן הראיות שנשמעו לפניי, שוכנעתי, כי במבחן האשמה המוסרית, חלקן של הנתבעות ו/או הצד השלישי גדול עשרת מונים מזו של התובע. התובע בסך הכל רצה להגיע לאחיו והלקוח שנמצאו במרחק כמה צעדים, התקדם אליהם ואז נפגע. מדובר במפגע שניתן היה למנוע באמצעים פשוטים כמו שילוט, הצבת השרשרת בגובה גבוה יותר וצביעת השרשרת בצבע בולט.
הנתבעות והצד השלישי טענו שהבניין הוכר על ידי "אונסקו" ואסור היה לעשות בו כל שינוי, לא רק שטענה זו לא הוכחה, אלא שקשה להעלות על הדעת ש"אונסקו" היה מונע אפשרות להסיר מפגעים, מה גם שהעובדה שמצוי במקום שילוט "שטח פרטי", צמיג שמונח על הרצפה ואף פח זבל, מעלים ש"לא כצעקתה" ולא הייתה מניעה מלהזהיר בנוגע לקיומה של השרשרת.
מאידך, לא ניתן לקבוע שהתובע פטור בלא כלום, מדובר בשעת בוקר, באור יום, לו היה התובע שם לב באופן מוקפד יותר למדרך רגלו, סביר שהיה מבחין בשרשרת. עובדה היא שאחיו והלקוח נכנסו למתחם בלא פגע. אמנם עובר דרך אינו צריך ללכת כשעיניו בקרקע ואולם גם אינו צריך ללכת כסומא באפילה ולא להסתכל כלל מסביב. מדובר היה במה שנראה כמפרץ חניה וניתן היה לצפות לקיומו של מחסום מסוג כלשהו.
בהערכת מידת האשמה המוסרית של התובע לבין המזיק, בין חוסר הזהירות מצד התובע שלא הבחין במפגע, אני סבורה, כי יהיה נכון להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 20%. על הפוסע ברחובה של עיר לנקוט משנה זהירות, בוודאי כאשר אינו פוסע על שביל או מדרכה ובוחר להיכנס למתחם לא דרך המעבר המיועד להולכי רגל דווקא.
- בטרם אדרש לסוגיית הנזק, יש להידרש למיהות המזיק וסוגיית חלוקת האחריות האם זו הנתבעת, הצד השלישי או שניהם כאחד.
על מי מוטלת האחריות? הנתבעת? הצד השלישי או שניהם כאחד?
- הנתבעות והצד השלישי מטילים זה על זה, את האחריות, כאשר כל אחד מן הצדדים טוען שבידי הצד האחר מצויה הייתה החזקה והשליטה הבלעדית בשטח.
- משמיעת העדויות ומהמסמכים שהוגשו, התבררו העובדות הבאות שאינן במחלוקת:
- החניה בה מדובר היא חלק מרחבה פנימית, אשר קיימות לה שתי כניסות משני רחובות – רח' מקווה ישראל ורחוב הרכבת.
- בשתי הכניסות במועד האירוע הוצבה שרשרת ברזל, על מנת למנוע מרכבים שאינם מורשים להיכנס לחניה.
- השרשרת ממנה נפגע התובע ממוקמת ברחוב הרכבת, בחלק הצפוני של המתחם.
- כפי שהוכח, בין הנתבעת לבין בעלי הזכויות נכרת הסכם, לפיו הנתבעת שכרה את השימוש בחלק הצפוני של המתחם.
"בעלי הזכויות" בהסכם זה מוגדרים כ"בעלי הרכוש המשותף של הבית ברחוב הרכבת 2-4 ומקווה ישראל 1-3 בתל אביב הכולל חצר פנימית המהווה מעבר בין הרחובות הנ"ל".
בהסכם הובהר, כי זכויות הנתבעת בנכס דומה לזכויות יתר הבעלים של הנכס וכי הנתבעת ביקשה מבעלי הזכויות להשכיר לה את המחצית הצפונית של המעבר בשכירות בלתי מוגנת.
בהתאם לתנאי ההסכם לצדדים הזכות להאריך את תוקף ההסכם מדי שנתיים, והצדדים שניהם לא היו חלוקים, שתוקף ההסכם הוארך מפעם לפעם וכי ההסכם בתוקף.
בסעיף 3 להסכם נרשם, כי המחצית הצפונית של המעבר תשמש לנתבעת לצרכי חניה פריקה וטעינה. על פי האמור בסעיף 3 (ב) להסכם "השרשרת המצויה בפתח המעבר תשאר במקומה".
סעיף 3 (ג) להסכם, קובע כי הנתבע מצהירה שידוע לה שעליה לאפשר פריקה וטעינה של סחורות לדיירים השונים אך שני הצדדים מצהירים שלאיש מהדיירים אין זכות חניה במעבר ובעלי הזכויות לא ישכירו חלק מן המעבר למאן דהוא אחר.
סעיף 6 להסכם קובע, שהנתבעת מתחייבת להחזיק את שטח המעבר המושכר לה לפי החוזה במצב תקין ולתקן על חשבונה את כל הנזקים והקלקולים שיגרמו למעבר כתוצאה משימושה של השוכרת, מייד עם התהוותם או היגרמם, להוציא נזקים מבלאי טבעי. המשכירים לעומת זאת התחייבו לתקן כל ליקוי או נזק במערכת המים והביוב של הנכס, הנמצאים במעבר ולאפשר שימוש נאות במעבר ובלבד שליקוי או נזק זה לא נגרם על ידי השוכרת.
- בשים לב למצב העובדתי בשטח ולהסכם בין הצדדים העלה כל אחד מהצדדים טענותיו זה בכה וזה בכה. לטענת התובע, האחריות מוטלת על הנתבעת-1, בהיותה בעלת החזקה והשליטה בשטח ובשרשרת. הנתבעת-1, טוענת, כי החזקה והשליטה מצויים דווקא בידי הצד השלישי והא הראיה סעיף 3 ב. להסכם בו חוייבה להשאיר את השרשרת; ואלו הצד השלישי טוען, כי האחריות מוטלת על הנתבעת שעה שבידיו של מנהל הנתבעת היו המפתחות לשרשרת ושאף דאג לבטח את השטח ומכל מקום לטענת הצד השלישי נציגות הבית המשותף אינה חלק מן ההסכם שהציגו הנתבעות, אלא "בעלי הזכויות" ומשכך לא ניתן לחייב את הנציגות מכוח הסכם זה.
- מנהל הנתבעת הבהיר בתצהירו שהוא הבעלים של הנתבעת וגם דייר בבניין המשותף שבו ארעה התאונה. לדבריו, השרשרת הוצבה בכל אחת מהכניסות בעת קרות האירוע על מנת למנוע כניסת מכוניות זרות למתחם. לדבריו, החניה המדוברת היא חלק מרחבה פנימית שבה נמצאים מתקנים שמשמשים את כלל הדיירים כמו בלוני גז, מחסנים, חדר אשפה ועוד'. בכניסה לחניה נמצא שלט שהיה מוצב ליד השרשרת כי זהו שטח פרטי והכניסה אסורה.
מנהל הנתבעת טען, כי השרשרת הוצבה בשנות ה- 30 כאשר הבניין נבנה ואינה בבעלותו, אלא מהווה חלק מהרכוש המשותף בבניין והינה בבעלות ואחריות של נציגות הועד המשותף.
עוד הדגיש מנהל הנתבעת, כי במסגרת הסכם השכירות חויב להשאיר את השרשרת שהייתה כבר קיימת בפתח המעבר, במקומה וזאת בעקבות כך ש"אונסקו" הכירו בבניין.
- מטעם צדדי ג' הוגשו שני תצהירים – האחד של מי שהגדיר את עצמו כחבר נציגות הבית המשותף, לדבריו נודע לנציגות על האירוע עם קבלת כתב התביעה, ואז קיימו אסיפת דיירים על מנת להתגונן וחקרו באירועים הנטענים. העד הצהיר, כי הוא עובד בבניין ואחד מבעלי הזכויות בבניין מזה לפחות 30 שנה. לדבריו, אמו המנוחה, יצגה את אחת החברות מבעלי הזכויות בניין בחתימת חוזה השכירות מול הנתבעת.
לטענת העד, הנתבעת קיבלה זכות שימוש ואחריות בלעדית על המחצית הצפונית של המעבר בבניין ועל השרשרת שהייתה בקיר הצפוני של המעבר והיא זו שהייתה האחראית הבלעדית על השרשרת ולנציגות הבית המשותף לא הייתה אפשרות כלשהי לטפל או להשתמש בשרשרת.
העד הוסיף, כי בעלי הנתבעת היה המשתמש הבלעדי בחלק הצפוני של המעבר והיה מחנה שם את רכבו.
- תצהיר נוסף מטעם הצד השלישי הוגש על-ידי אמה של אחת הדיירות בבניין. העדה הבהירה שהינה עורכת דין בהכשרתה וכי בתה רכשה את הנכס ב- 29/3/11. לדבריה, מדובר בנכס בו היא מבקרת לעיתים רחוקות ואינה גרה בו.
העדה תארה בתצהיר, כי בתה קיבלה את החזקה בנכס במועד 14/3/12 או אז התחילו בשיפוץ הנכס, כאשר קבלן השיפוצים נתקל בשרשרת. לדבריה הופנתה למנהל הנתבעת, שכן נאמר לה שהוא המחזיק היחידי בשטח ובמפתח לשרשרת. לדברי העדה, כאשר איתרה את מנהל הנתבעת, העירה לו שהשרשרת מסוכנת למכוניות ולעוברי אורח שכן הייתה נמוכה מדי ולא הוצב שילוט המציין את קיום השרשרת. מנהל הנתבעת הגיב באופן בוטה ומזלזל משאמר שהשרשרת קיימת שנים רבות ומעולם לא ארע דבר. לדבריה, היא הסבירה לו שכללי הזהירות מתעדכנים ושהם לא יישאו בגין כל נזק שיגרם בגין השרשרת המסוכנת, תגובתו של מנהל הנתבעת הייתה כי יש לו "ביטוח" ושהביטוח שלו "יכסה הכל" וכי הוא "לוקח אחריות על כל מה שיקרה".
לטענת העדה הזהירה את בעלי הנתבעת עוד פעמיים נוספות כאשר הפעם האחרונה הייתה תקופה קצרה לפני יום 13/3/13 שהוא יום התאונה הרלוונטית, כאשר את השיחה האחרונה עם בעלי הנתבעת ניהלה בעקבות מידע שנמסר לה על ידי אחת השכנות בבניין לפיו ידידתה מעדה בחצר. לטענתה בשיחה האחרונה השיב לה מנהל הנתבעת בטונים צורמים וחזר על כך שיש לו ביטוח שיכסה הכל ושהוא אחראי לכל נזק שיגרם בשל השרשרת. לדברי העדה בדיעבד הסתבר, כי מנהל הנתבעת לא עשה דבר כדי להסיר את הסכנה שהייתה גלומה בשרשרת.
- בשים לב שתצהיר עדת הצד השלישי הוגש באיחור, התרתי למנהל הנתבעת להתייחס לתצהיר במסגרת עדותו, העד אישר בעדותו, כי אכן נדרשו לפתוח את השער לצורך השיפוצים שעשתה עדת הצד השלישי, כאשר לדבריו המשפצים הפריעו להם ואף חסמו את החניה ולא היה לו מפתח לשרשרת מרחוב הרכבת ולכן לא יכל לצאת. העד אישר, כי עדת הצד השלישי, אמרה לו להוציא את השרשרת ולדבריו השיב לה שעל פי ההסכם אסור לו לעשות כן ואף אמר לה שיש לו ביטוח צד שלישי, לדבריו העדה איימה עליו כי תתבע אותו ואמר לה "תתבעי". לשאלת בית המשפט האם הסתפק בזה שיש לו ביטוח צד ג' שלישי ואם מישהו יפול אז יפול, השיב העד "כן" (פרוטוקול מיום 4/2/18 עמ' 27 שורה 22). לדברי העד לא היה משתמש כלל בשרשרת בצד של הרכבת ואסור לו להוריד אותה בגלל החוזה.
לדבריו הועד שידל אותו שהוא יגיד שהוא אשם בעניין השרשרת ויקח אחריות והוא אמר שאינו מוכן, הוא מוכן לומר רק את האמת.
העד נשאל האם השכנים התלוננו בפניו על הסכנה שבשרשרת והשיב שרק עדת הצד השלישי התלוננה. העד נשאל האם יודע שמישהי נוספת נפלה והשיב שלא נפלה מהשרשרת אלא בחצר ולדבריו בעקבות מקרה זה לא הייתה תלונה על השרשרת. העד הוסיף שהייתה אסיפת דיירים וגם עדת הצד השלישי הייתה שם והיא טענה שמישהו נפל בשטח ותשובתו הייתה, כי הרבה עושים שימוש בשטח, יש כמה בתי שימוש, יש מרתפים כל מיני דברים.
העד נשאל אם הוא טוען שאינו אחראי מדוע עשה ביטוח והשיב שיש בלוני גז בחצר, בתי שימוש מכשולים ומשכך עשה ביטוח, גם הציע לועד הבית שיעשו ביטוח והם לא רצו.
העד נשאל למי היו מפתחות לשרשרת והשיב שהיו מפתחות לנציג הועד, כמו גם לעירייה וכי שכנים שכפלו מפתחות. לדבריו הועד החליף מספר פעמים את המנעול.
העד השיב שהוא מעולם לא טיפל בשרשרת.
ב"כ התובע הפנתה את העד לסעיף 7 בהסכם, לפיו אסור לו להעביר את החזקה במקום לאחרים והעד השיב שאסור לו להשכיר והוא לא השכיר דבר.
העד סיפר על השתלשלות השכרת המקום והשיב כי לפעמים העובדים שלו חונים במקום.
העד הדגיש כי אסור היה לו להוריד את השרשרת שכן "אונסקו" הכירו בבניין ומשנשאל אם יש לו אישור על כך, השיב כי ניתן לבדוק בעירייה.
העד נשאל האם לא חשב לצבוע את השרשרת והשיב, כי הנכס הוא של כל הבניין והוא לא אחראי לבניין.
העד הדגיש, כי מה שהיה צריך לאפשר באזור זה רק פריקה וטעינה ולאנשים אחרים אסור היה לחנות במקום, לכן כאשר אחד השכנים ביקש לעשות זאת לא הסכים ואף התנהל הליך משפטי בעניין בו זכה.
- לעדת הצד השלישי הוצג פרוטוקול אסיפת ועד ב- 20/5/13, ישיבה בה היא הייתה נוכחת ונשאלה האם היא זוכרת שבאותה ישיבה הוחלט שיבוצעו שערים כדי שנרקומנים והומלסים לא יכנסו לחצר הבית, העדה השיבה, כי אינה זוכרת את הישיבה אבל היה לחץ לעשות שערים.
כפי שהוברר מפרוטוקול הישיבה, כמו גם מתמונות שהוצגו, השרשרת הוחלפה בשער מסודר (מעניין שבהקשר זה הכרה בבניין על ידי "אונסקו" לא הפריעה....) וכפי שעלה מן העדויות בעלי הזכויות הם אלה שנשאו בתשלום, אף שהעדה הסבירה שהיא סברה שמנהל הנתבעת היה צריך לשאת בתשלום.
העדה אישרה, כי קבלן השיפוצים נכנס מרחוב מקווה ישראל ולא הרכבת, ואולם לדבריה היה נוח יותר להיכנס מהרכבת, אלא שמנהל הנתבעת לא רצה לתת מפתח.
העדה אישרה, כי חשבה ששתי השרשראות מסוכנות, פנתה למנהל הנתבעת וכן לנציגי הועד, אחד העד השני של צדדי ג' ולדבריה אלה השיבו שמנהל הנתבעת אחראי.
לדבריה כאשר פנתה למנהל הנתבעת, הוא השיב שהוא זה האחראי ויש לו ביטוח וכשהעירה לו שיתבעו גם דיירים הוא השיב לה שהוא ישלם הכל, בצרחות.
העדה השיבה שלאחר שמנהל הנתבעת השיב כפי שהשיב, הלכה לנציג הועד.
העדה השיבה כי אינה מכירה את הסכם השכירות, הכחישה כי איימה על מנהל הנתבעת בתביעות ואולם אישרה כי איימה על הועד בתביעה.
העדה נשאלה על ידי ב"כ התובע מדוע חשבה שהשרשרת מסוכנת והשיבה שהשיפוצניק שהיה צריך להתחיל את העבודה כמעט נתקל בשרשרת, והוא הסב את תשומת ליבה שזה "נורא מסוכן" (שם, עמ' 60, שורות 33-30). לדבריה ירדה וראתה את זה, וראתה שהיא מאוד נמוכה ואין סימן תמרור או שלט ואז בררה למי זה שייך כדי לקבל מפתח.
- נציג הועד שהעיד גם הוא מטעם הצד השלישי אישר את קיומה של אסיפת הדיירים בה הוחלט להציב שערים שהחליפו את השרשראות. לדבריו, היום יש שם שערים ואצלו בעסק יש שרשראות עדיין עם שלטים. העד לא ידע לומר אם היה צריך אישור של העירייה על מנת להחליף את השרשראות ואישר שהועד שילם על השערים, לדבריו בלי ברירה שכן מנהל הנתבעת הסיר מעל עצמו אחריות ולדבריו "מה אני אלך לבקש? אני אחכה עוד 3 שנים בית משפט ואולי יכנס איזה נרקומן וייפול שם?" (שם, עמ' 74, שורות 5-3). לדבריו היום יש ביטוח, כי הבינו שצריך. כאשר נשאל האם בעבר מנהל הנתבעת הציע שיהיה ביטוח והם סרבו, השיב שאין לו מושג. לדבריו השימוש היומיומי של כניסה ויציאה היה ממקווה ישראל, השער של הרכבת היה סגור, רק למנהל הנתבעת היה מפתח ולפעמים היה מוציא את המכוניות משם. בהמשך השיב העד שאולי עכשיו אין למנהל הנתבעת מפתח.
העד נשאל האם נכון שאנשי הועד אמרו למנהל הנתבעת שיקח את זה על עצמו, ואישר בחצי פה שיכול ומישהו שכנע את מנהל הנתבעת שיגבה את הועד, לדבריו מנהל הנתבעת השיב שיהיה הרבה כסף לשלם והוא השיב לו שאם יהיה הרבה כסף לשלם הם יגבו אותו.
כאשר העד נשאל האם נכון שכאשר חתכו את השרשרת הדרומית ברח' מקווה ישראל הועד שילם והשיב שאינו יודע. על השרשרת הצפונית לא שילמו שכן לא היה מה לשלם.
בחקירה נגדית לב"כ התובעת, הציג העד תמונה עדכנית והסביר על המקום, לדברי העד ידע על אירוע הנפילה אולם שמע על הגשת תביעה רק בשלב מאוחר. לדבריו, לא שמע נפילות נוספות בגלל השרשרת, והייתה מישהי שנפלה בחצר. העד אישר כי לא קיבלו אישור מיוחד לשערים, לדבריו אסור לשנות חלונות בבניין או לצבוע אבל משתנים הרבה דברים.
- לאחר ששמעתי את העדים ובחנתי את המסמכים והתמונות שהוגשו באתי לידי מסקנה כי האחריות בתיק בין הנתבעות לצד השלישי היא ביחד ולחוד ויש לחלק אותה באופן שווה בין הצדדים.
- אשר לטענה המקדימה של הצד השלישי כי ההסכם שהוצג הוא בין הנתבעת לבין "בעלי הזכויות" ומשכך לנציגות הועד המשותף אין דבר וחצי דבר בעניין, אין בטענה זו ממש. ברי כי נציגות הועד המשותף מייצגת את בעלי הזכויות שיש להם חלק ברכוש המשותף וזכות להכריע בנוגע לגורלו – הרי זו מהותה של נציגות בית משותף. עדי הצד השלישי לא טענו דבר וחצי דבר בנוגע לכך שהנציגות אינה מייצגת את "בעלי הזכויות" ואף לא התנערו מהיות הנציגות בעל הדין הרלוונטי שמייצג את הצדדים להסכם. נציג הועד שהעיד מטעם הצד השלישי, ציין שהוא בעל זכויות בבניין ואף עדת הצד השלישי הבהירה שהיא מייצגת את האינטרסים של בתה שהיא בעלת זכויות בבניין, העדה אף הוסיפה, כי באסיפת הדיירים הביעה דעתה שצריך להפסיק את החוזה עם הנתבעת, מכאן שמשתתפי האסיפה הם "בעלי הזכויות" האמונים על ביצוע החוזה וכריתתו והנציגות מייצגת את אותם "בעלי זכויות". משכך הגוף שנתבע הוא גוף מתאים שניתן לחייבו, ולו סברה הנציגות שיש גורמים נוספים אחראים נוספים או שאינה מייצגת את בעלי הזכויות הרלוונטיים לחוזה הרי שהייתה צריכה לפעול להוסיפם להליך או לטעון ולהוכיח את הטענה כדבעי ולא להעלותה לראשונה בסיכומים.
יתירה מזו, גם אם יקבע שהנציגות אינה מייצגת את "בעלי הזכויות" החתומים בהסכם, וודאי שהיא מייצגת את בעלי הרכוש המשותף במתחם, ואחריותם הלכה למעשה נובעת מאותה אחריות ומאותם זכויות הקיימות להם ברכוש המשותף.
- אשר לחלוקת האחריות, ניכר מן החוזה ומן המצב העובדתי והמשפטי שהאחריות היא משותפת ושווה. אין חולק, כי השטח הוא שטח משותף שנמצא בבעלות בעלי הזכויות שהושכר לנתבעת לצורך שימושה בו.
גם אם יכול ויש מקרים בהם אחריות הבעלים והמשכיר היא אחריות פחותה מאחריותו של המחזיק בפועל, הרי שבמקרה זה הרושם שהתקבל הוא שלא כך הוא, שכן המשכירים ראו לכלול בחוזה הוראה מפורשת שהשרשרת תוותר במקומה ובכך הגבילו את זכויות הנתבעת לגבי השרשרת והצהירו כלפי עם ועדה, כי קיומה של השרשרת במקום הוא אינטרס של בעלי הזכויות. הוראה זו גם מסירה כל ספק מעצם ידיעתם של בעלי הזכויות בנוגע לקיומה של השרשרת, מצבה או צורתה. בעלי הזכויות בחרו לשמר את המצב הקיים בחוזה.
יתירה מזו, עיון בהוראות החוזה מעלה, שהנתבעת נדרשה לטפל ולתחזק תחזוקה שוטפת של המתחם, ואולם שימור הקיים הוטל דווקא על בעלי הזכויות – כך נקבע, בסעיף 6 להסכם כי הנתבעת מתחייבת להחזיק את שטח המעבר המושכר לה לפי החוזה במצב תקין ולתקן על חשבונה את כל הנזקים והקלקולים שיגרמו למעבר כתוצאה משימושה של השוכרת, מייד עם התהוותם או היגרמם, להוציא נזקים מבלאי טבעי. בעלי הזכויות לעומת זאת התחייבו לתקן כל ליקוי או נזק במערכת המים והביוב של הנכס, הנמצאים במעבר ולאפשר שימוש נאות במעבר ובלבד שליקוי או נזק זה לא נגרם על ידי השוכרת.
הווה אומר, נזקים כתוצאה משימוש השוכרת מוטלים על השוכרת, בלאי טבעי סוגיית שימוש נאות במעבר מוטל על בעלי הזכויות, כל עוד לא נגרמו על ידי השוכרת.
אין מחלוקת כי השוכרת, הנתבעת, לא הציבה את השרשרת, נהפוך הוא, היא נדרשה להותירה במקומה, ועל כן מדובר במתקן קיים, שהנתבעת לא גרמה לקלקולו ועל פי רוח ההסכם, האחריות לשימורו והבטחת המעבר התקין, היא על בעלי הזכויות דווקא.
הלכה למעשה, זה גם מה שארע בפועל, כאשר בעלי הזכויות החליטו, הם אלה שהסירו את השרשרת והקימו שערים על חשבון הועד. ואף שעדי הצד השלישי סברו שעל הנתבעת לשאת בתשלום הלכה למעשה, זו נדרשה לשלם את חלקה כאחד הדיירים ולא לשאת בכל ההוצאה. לא נטען ולא הוכח שננקט איזשהו אמצעי לדרוש מן הנתבעת את מלוא התשלום וברור מהוראות ההסכם, שלפחות על פי ההסכם לא ניתן לדרוש זאת ממנה.
לטעמי חלוקת האחריות שנקבעה מתחייבת בראש ובראשונה מן המסקנה שהן הנתבעת והן הצד השלישי ידעו על פי גרסתם שלהם, כי השרשרת עשויה להוות מפגע ואף שחשבו שהגורם השני הוא זה האחראי לטיפול בעניין לא נקטו בדבר וחצי דבר על מנת להסדיר את הדבר – מנהל הנתבעת הסתפק בעריכת ביטוח והצד השלישי הסתפק באמירה שהנתבעת היא זו האחראית, אף שלצד השלישי יכולות וסמכויות הן במסגרת חידוש החוזה והן במסגרת אסיפות הדיירים להחליט את כל ההחלטות הנדרשות על מנת להסיר את המפגע, דבר שלא נעשה, אלא לאחר התאונה.
האחריות על הנתבעת מתחייבת מהיותה מחזיקת השטח בהתאם לחוזה ובעלת השליטה בו ואף שנדרשה בחוזה להותיר את השרשרת בעינה יכלה לפעול על מנת להקטין את הסכנה בהצבת שילוט על השרשרת או לידה, בהגבהת השרשרת או בצביעתה או אפילו בדרישה מבעלי הזכויות לפעול בעניין, הנתבעת הסתפקה בעריכת ביטוח הא ותו לאו.
האחריות על הצד השלישי מתחייבת מעצם היותם בעלים על השטח, בעלי הזכות לפעול למול הנתבעת ואף ישירות בעניין השרשרת והסרת המפגע כפי שנעשה בפועל וכאשר הוכח שידעו על המפגע ואולם דרשו מהנתבעת במפגיע בחוזה בכתב להותירו במקום.
בנסיבות אלו, אך הוגן לחלק את החבות בין השניים באופן שווה.
יודגש, כי ככל שהנתבעת היא אחת מבעלי הזכויות במקום והנציגות מייצגת גם אותה, הרי שמעבר לאחריות הישירה המוטלת עליה, מוטלת עליה אחריות נוספת גם כאחת מחברי הנציגות ומשכך בפועל חלקה גדול יותר.
החבות היא, כאמור, ביחד ולחוד, משמעות קביעה זו, הינה שהתביעה נגד הנתבעת מתקבלת במלואה, ובמקביל מתקבלת ההודעה לצד השלישי, כך שעל הצד השלישי להשיב לנתבעת מחצית מן הסכומים אותם תשלם.
- משנקבעה חלוקת החבות, יש לדון בשיעור הנזק ואולם תחילה יש לדון במצבו הרפואי והתפקודי של התובע.
מצבו הרפואי והתפקודי של התובע
- כתוצאה מן התאונה, נפגע התובע בעיקר בירך שמאל, התובע נלקח למרכז הרפואי תל-אביב באמצעות אמבולנס, שם אובחן שבר בירך שמאל, התובע נותח, במהלך הניתוח בוצע שחזור פתוח של השבר וקיבוע עם מסמר תוך לשדי. התובע שוחרר לאחר 9 ימי אשפוז, עם הנחיות לשיקום, פיזיותרפיה והמשך טיפול תרופתי.
- לאחר שחרורו מבית החולים עבר התובע הליך שיקום במרכז רפואי "בית בלב", שם שהה כשלושה שבועות בין התאריכים 20/3/18 ועד 14/4/18.
- לאחר סיום הליך השיקום, המשיך התובע בטיפולי פיזיותרפיה, כאשר במשך תקופה ארוכה לאחר האירוע, הלך התובע, בסיוע מקל והתלונן על כאבים. בצילום ירך שמאל מיולי 2014, נראה מצב לאחר מיסמור, סימני חיבור והסתיידויות גסות באזור הכנסת המסמר.
- מומחה מטעם התובע, ד"ר גורן קבע, כי קיימת לתובע נכות אורתופדית צמיתה בשיעור של 10% בגין השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי בשל מצב לאחר שבר של הירך השמאלית לפי סעיף 35 (1) (ב) מותאם לתקנות המוסד לביטוח לאומי קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המוסד לביטוח לאומי")
ד"ר גד ביאליק המומחה מטעם הנתבעות, קבע, כי לתובע לא נותרה כל נכות גופנית או תפקודית בירך שמאל כתוצאה מהתאונה. ד"ר ביאליק ציין בחוות דעתו, כי התובע מתהלך ללא אמצעי עזר והולך ללא צליעה וכי בצילום הרנטגן של ירך עליון ומפרק ירך שמאל מחודש מרץ 2015, השבר מחובר בעמדה אנטומית, ללא פגיעה באספקת דם לראש עצם הירך.
- נוכח הפערים בין חוות דעת המומחים, מונה מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר מיכאל סודרי. המומחה סקר בחוות דעתו את מצבו של התובע והטיפול בו לאחר התאונה. בפני המומחה התלונן התובע על כאבים בירך שמאל, רגישות סביב הירך וחוסר תחושה בחלק האמצעי שלה. התובע התלונן כי הכאבים מתגברים בשינויי מזג אויר וטען כי הוא חווה קושי במדרגות וחייב להחזיק במעקה, לדבריו אינו יכול ללכת יותר מ- 20 דקות.
בבדיקתו הקלינית של התובע, נמצא כי הולך ללא צליעה. בצד הלטרלי של ירך שמאל, שתי צלקות מכערות, תנועתיות אקטיבו-פסיבית של מפרק ירך שמאל מעט מוגבלת. אין דלדול בשרירי ירך שמאל בהשוואה לימין. המומחה עמד על כך שבצילומי רנטגן מעודכנים, נראה שהשבר מחובר בציר כללי תקין בירך שמאל. מסמר תוך לשדי במקום. מוקד הסתיידות ליד הטרוכנטר הגדול. מרווח מפרקי של ירך וברך שמאל תקין ודומה לימין.
בשים לב לממצאי בדיקותיו של התובע, קבע המומחה כי נותרה לתובע נכות צמיתה בגין ההגבלה בתנועתיות מפרק ירך שמאל, בשיעור של 10% לפי סעיף 48 (1) (ו) מותאם ונכות בשיעור 5% בגין הצלקות לפי מחצית מסעיף 75 (1) ב' לתקנות המוסד לביטוח לאומי.
המומחה הוסיף וקבע כי יש לצפות לשיפור במצבו בעתיד וכי לא צפויות מגבלות תפקודיות או הזדקקות לטיפולים רפואיים בעתיד.
- כפי שנפסק לא פעם, חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בעניין זה. אולם, הכלל הוא, כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות (ראו ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ, פסקה 7 (28.3.2007)). במקרה דנן, הצדדים לא זימנו את המומחה לחקירה. חוות דעתו של המומחה מתיישבת עם תוצאות הבדיקות כמו גם הממצאים הרפואיים, ומשכך עומדת בעינה. נכותו הרפואית של התובע היא, איפוא, בהתאם לקביעותיו של המומחה הרפואי.
- אשר למצב התפקודי – התובע טוען לפגיעה תפקודית בשיעור של 10% ואלו הנתבעות והצד השלישי טוענים כי לא נגרמה לתובע כל פגיעה תפקודית.
- התובע פרט בתצהירו, כי הוא סובל מתוצאות התאונה והנכות באופן יומיומי. לדבריו, כבר שהוא קם בבוקר הוא סובל מכאבים בירך, התקשה בגריבת גרביים, נעילת נעליים למשך כשנה ועד היום הוא נאלץ להתלבש בישיבה או תוך תמיכה ברהיט כלשהו. התובע הוסיף, כי הוא מתקשה לעמוד באופן ממושך, חש בכאבים בהליכה על משטחים שאינם ישרים כמו חצץ, מתקשה בעליות, בירידה ועליה במדרגות, אינו יכול ללכת יותר מ- 20 דקות שאז הכאב מכריע אותו. התובע הוסיף כי הכאב מתגבר בשינויי מזג אויר ובמיוחד בקור, כי הירך רגישה מאוד ובחלקה קיים אזור בו התחושה ירודה לגמרי, לדבריו הכאב שמלווה אותו משפיע על תפקודו הכללי, מצב רוחו ויכולתו לעסוק בפעילויות פנאי.
אשר לתעסוקה, טען התובע בתצהירו כי בעת הארוע היה פנסיונר של צה"ל והוא חשמלאי במקצועו, לדבריו, לפני התאונה רצה לשוב למעגל העבודה ולשפר את הכנסות המשפחה. למקום התאונה הגיע עם אחיו שהוא קבלן שיפוצים מתוך כוונה להשתלב בהמשך בעבודה עמו.
מכל מקום לטענתו, יש ליתן משקל לעצם הפגיעה בכושר ההשתכרות, כאשר נותרו לו עוד שש שנות עבודה אפשריות, כאשר אינו יכול לעסוק עוד בעבודתו כחשמלאי מאחר שעבודה זו כרוכה בכיפוף, עמידה על הברכיים וכד'.
אחיו של התובע, גם הוא מסר בתצהירו, כי לפני התאונה דן עם אחיו באפשרות שישתלב עמו בעסק ויעזור לו בעבודה, שכן הוא אינו חשמלאי ויכל להעזר בשירותיו.
בעת שמיעת העדויות, הסתבר מעדות התובע ואחיו כאחד, כי האופציה של השתלבות התובע בעסק של האח, לא הייתה אפשרות ממשית, התובע אמנם התלווה לאחיו לסיוע וייעוץ כללי, אך לא בגדר עבודה או אפילו תעסוקה פוטנציאלית. האח הסביר, כי כשיש לו צורך בעבודות חשמל הוא לוקח קבלן חיצוני בתחום.
התובע עצמו השיב בתשובות לשאלון, כי לא עבד ארבע שנים לפני התאונה, הלכה למעשה בהתאם לנתונים שהוצגו, התובע יצא לפנסיה מאז 1999 ומני אז לא עבד.
- הלכה היא, שהנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (8/6/95); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ (21/12/1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23/08/2010)).
לאחר שבחנתי את מכלול הנתונים, הראיות שהובאו העדויות שנשמעו, חוות דעת המומחה, כמו גם את החומר הרפואי לפני ואחרי התאונה, באתי לידי מסקנה, כי קביעת המומחה מטעם בית המשפט בנוגע לנכותו הרפואית של התובע בעלת היבט תפקודי, משקפת גם את הפגיעה התפקודית שנגרמה לו, דהיינו פגיעה הגוררת השפעה על תפקודו היומיומי של התובע, בשל המגבלה התנועתית עקב הפגיעה בירך והכאבים מהם סובל התובע.
עדות התובע מהימנה בעיני ומשקפת את מצבו כאשר לא ניכרו בדבריו מגמת האדרה או ניסיון להשיג רווח משני. התובע ענה בכנות לשאלות שנשאל וגם בנוגע לעבודה דייקו התובע ואחיו בעדותם, כי לא עמדה על הפרק כל עבודה קונקרטית. עדותו של התובע נתמכת במסמכים הרפואיים ובחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט.
עיון בחומר הרפואי, מעלה טיפול רפואי רציף לאחר התאונה, טענה חוזרת ונשנית של התובע אודות כאבים ומגבלות תנועה, ממצא של הסתיידויות גסות באזור הכנסת המסמר.
הנכות הרפואית נקבעה כזכור לתובע בגין ההגבלה בתנועתיות מפרק ירך שמאל בשיעור של 10%, נכות זו משקפת גם את מצבו התפקודי, כאשר לצלקות אין משמעות תפקודית.
- משנקבע מצבו של התובע, יש לדון בשיעור הנזק.
אומדן הנזק
- למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים
התובע יליד: 18/12/1953.
מועד התאונה: 11/3/2013.
גיל התובע בעת התאונה: 59 שנים ו-3 חודשים.
גיל התובע כיום: 64 ו- 9 חודשים.
שיעור נכות רפואית: 15%.
שיעור נכות תפקודית: 10%.
הפסדי שכר לעבר ואובדן כושר השתכרות
- התובע טוען שיש לפצותו בגין הפסדי השכר שנגרמו לו בתקופת הנכויות הזמניות והנכות הצמיתה, כאשר לטעמו יש לחשב את הפיצוי עד הגיעו לגיל 67 ובהתאם לשיעור השכר הממוצע במשק, כאשר לתקופת העבר מעמיד התובע את הפיצוי על סך של 93,000 ₪ ולעתיד על סך של 30,716 ₪.
- הנתבעות טוענות, שבמועד התאונה התובע לא עבד והיה פנסיונר של צה"ל, לטענתן טענתו כי התכוון לשוב למעגל העבודה נסתרה על ידי אחיו. מכל מקום, אין לתובע מגבלה תפקודית ממילא ועל כן אין לפצות את התובע לא לעבר ולא לעתיד.
- כפי שכבר ציינתי לעיל, חרף הרושם שהוצג בתצהירי התובע ואחיו, כי הייתה על הפרק אפשרות של השתלבות התובע בעבודה עם אחיו, אפשרות זו הוכחה כלא ריאלית בעדות האח. האח הסביר, כי התובע סייע בידו רק ברמה של יעוץ ובלשונו "אני לא נעזרתי בו ברמה של ביצוע בשטח, אלא ברמה של ייעוץ" (עמוד 10 לפרוטוקול מיום 4/2/18, בשורה 10), האח הסביר כי התובע יכל לתת לו מושג אם יש עבודה גדולה או קטנה לא ברמה של לבצע, כאשר התובע ייעץ לו במקרים בודדים. לא עלתה מעדות האח, כמו גם מעדות התובע, כל היתכנות ממשית להשתלבות בעסק של האח או בעבודה אחרת.
- כידוע, הפסדי שכר לעבר הם נזק מיוחד, ועל הטוען לקיומם של הפסדים כאלה להוכיח טענתו. במקרה דנן, מהראיות שהובאו ניכר שהתובע, כגימלאי של צה"ל, בחר שלא לעבוד שנים רבות לפני התאונה. הטענה שהתכוון להשתלב בעסק של אחיו נסתרה, ויכול שהתובע ייעץ לאחיו במקרים בודדים או אולי עשה עבודות שונות לבני משפחה ואולם לא הוכח כי קיבל שכר בעבור עבודות אלה לפני או אחרי התאונה.
- על אף האמור, הרושם הוא שקודם לתאונה ואף לאחר החלמתו הראשונית של התובע, התובע היה בעל כושר עבודה, והא הראיה שבעת התאונה התלווה התובע לאחיו במטרה לייעץ לו בפן המקצועי ולאחר התאונה בחודש אוקטובר 2017, נפל התובע מסולם בעת שביצע עבודה בבית אביו ושבר את רגלו, הווה אומר, התובע המשיך בסיוע לבני משפחה וביצוע עבודות מסויימות. בהקשר זה יוער, כי בעת האשפוז במוסד הרפואי "בית בלב", במסגרת הטיפול בריפוי בעיסוק, התובע טען כי הוא "מבצע עבודות חשמל, צבע ושיפוץ למשפחה" (טופס שחרור – ריפוי בעיסוק מתאריך 4/4/13).
- שאלת הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות והשפעתה על ההשתכרות בעתיד היא שאלה של הערכת הסיכוי שבמצבו של הנפגע עובר לתאונה היה מנצל את כושרו להשתכר בעתיד (השוו: ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, פסקה 17 (1982); ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111, פסקה 13 (1996)). במקרים ייחודיים בהם הנפגע לא עבד תקופה ארוכה לפי התאונה המלאכה מורכבת יותר, שכן העדר נתונים בעבר מקשה על הערכת הסיכוי להפסד בהשתכרות בעתיד. כדי לאמוד באופן מיטבי את הפיצוי בגין ראש נזק זה במקרים אלו, יש לבחון את שיעור הנכות התפקודית ביחס לסיכוי מימוש כושר ההשתכרות בעתיד, מועד המימוש הצפוי, ולגובה ההשתכרות בפועל אם ימומש הפוטנציאל (השוו: תא (קריות) 51577-09-14 פלונית נ' אברהים דראושה (21/2/18)).
על מנת לנסות לאמוד את הנזק שנגרם, יש להעריך את הסיכוי שהנפגע היה מתחיל לעבוד אלמלא התאונה, במסגרת הערכה זו, יש להתחשב בראש ובראשונה בנתוניו האובייקטיביים האישיים והמשפחתיים של הנפגע הן עובר לתאונה והן במהלך חייו בעתיד. כן יש לשקול שיקולים סובייקטיביים הנוגעים לשאיפותיו ולרצונו לעבוד אלמלא פגיעתו, הכל בשים לב למכלול הנסיבות ותוך לקיחה בחשבון, שיכולות להתרחש התפתחויות שיכולות לשנות את מהלך חייו של אדם. בנוסף, יש מקום לבחון את אופי וסוג העבודות שהתובע יכל להשתלב בהן, היקף המשרה והשכר שהיה צפוי להתקבל, הכל בשים לב לגילו, משלח ידו, הכשרתו המקצועית, השכלתו, יכולתו האישית וכן תמורות ושינויים עתידיים במשק.
במקרה דנן, התובע לא עבד עובר לתאונה במשך כ- 14 שנים ואינו עובד עד היום, סה"כ כ- 19 שנים מאז יציאתו לפנסיה. התובע במרחק שנתיים מהמועד בו שכירים במשק יוצאים לפנסיה, יחד עם זאת התובע בעל מיומנות מקצועית שעשויה לאפשר עבודה גם באופן עצמאי וחלקי גם לאחר גיל הפנסיה. השאלה היא, האם בנסיבות אלה, נכון לקבל את ההנחה המקופלת בטיעון הנתבעים, כי מה שהיה הוא מה שיהיה, ועל כן אין לפסוק פיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות.
נתוניו האישיים של התובע מלמדים כי הסיכוי שהיה משתלב בעבודה סדירה לולא התאונה, אינו גדול, שכן במשך שנים רבות קודם לכן לא עשה כן, התובע כזכור יליד 1953, בעת התאונה היה בן 59 וכיום בן כ- 65, הוא גמלאי של צה"ל, לפיכך מקבל פנסיה, דבר אשר כשלעצמו מעמיד בסימן שאלה את הכדאיות לצאת לעבודה משיקולי מס. התובע אמנם מסר בתצהירו על כוונה כלשהי להשתלב בעסק של אחיו, אך כמפורט כבר לעיל, בדיון הסתבר שמלבד העזרות של האח בתובע במקרים בודדים למתן ייעוץ, לא הייתה כל תוכנית ריאלית לשלב את התובע בעסק של אחיו.
ההחלטה להשתלב בעבודה, גם לגבי מי שלא עבד שנים רבות, תלויה מן הסתם במספר גורמים, שלעתים הם פרי שינויים או אילוצים אישיים ושינויים במצב המשפחתי ולעתים מקורם בשינויים במשק ובכלכלה שיוצרים הזדמנויות שמגבירות את סיכוי להשתלב בשוק העבודה, גם מקום שמשך שנים לפני התאונה התובע לא עבד. במקרה דנן, קשה לומר שהסיכוי שהתובע היה משתלב בעבודה הוא סיכוי אפסי או ערטילאי, שכן ניכר שהתובע בעל כושר עבודה ומנגד די ברור שלא מדובר בסיכוי גבוה. בוודאי שאין לקחת את השכר הממוצע במשק כאומדן להשתכרות התובע, אלא לכל היותר את שכר המינימום, בשים לב לגילו בעת התאונה ולכך שלא סביר שהיה משתלב בעבודה במשרה מלאה בהינתן שיש לו כבר פנסיה ובשים לב להתנהלותו עד לאחר יציאתו לפנסיה.
בשים לב למכלול הנתונים שהובאו, על מנת שהתובע לא יצא חסר ובשים לב לפגיעה התפקודית שנגרמה לתובע כתוצאה מן התאונה לפרק הזמן שחלף מאז התאונה ולשנים שעוד לפני התובע, אני סבורה שיש לפסוק לתובע פיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות בסכום גלובלי שלא יעלה על 10,000 ₪ (שכולל גם את הפסד התנאים הסוציאליים עקב השכר שהיה צפוי), סכום שמתיישב עם כ- 25% מחישוב אקטוארי בהינתן הזמן שחלף מאז התאונה, הזמן שנותר עד לפנסיה ושיעור הנכות בעלת משמעות תפקודית.
עזרת הזולת
- בנוגע לעזרת הזולת טוען התובע שלאחר התאונה לא תפקד בכוחות עצמו ונדרש לעזרת רעייתו ובתו הבגירה בכל תפקודיו האישיים. התובע מתאר כי עבר להתגורר בקומת הקרקע בביתו למשך כחצי שנה שכן לא יכול היה לעלות במדרגות לקומה השניה ונעזר בכל התקופה ברעייתו ובתו. לטענת התובע עוד, עובר לתאונה טיפל בגינת ביתו לבדו ואלו כעת נאלץ לשכור שירותי גנן בעלות של 200 ₪ כל חודשיים, כן טען התובע שאינו יכול לבצע תיקונים מורכבים בביתו. התובע עותר לפסיקת 50,000 ₪ לעבר ולעתיד.
- הנתבעות טוענות, שהתובע לא הביא אף עד בעניין העזרה לה נדרש, אפילו לא בתו ורעייתו וכי הנטל מוטל עליו. לטענת הנתבעות, הימנעות זו מהבאת עובדים פועלת לחובתו של התובע ומשכך לא זכאי התובע לכל פיצוי בראש נזק זה.
- כפי שנפסק לא פעם, הפיצוי בגין העזרה של צד שלישי נועד לשפות את הנפגע עבור עזרה הנחוצה לו לטיפול בעצמו, בגלל מומו ולשם ביצוע פעולותיו השגרתיות והיומיומיות. בפסיקה נקבע שכאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6/1/15), וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4/8/05)).
לעניין שיעורו של הפיצוי, יש לקבוע, שראוי להעמיד את הסכום על שיעור נאות (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’ (27/12/73)) ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה: ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח’ (26/2/85), וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה (14/8/90)) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.
בענייננו, כפי שעולה מן החומר הרפואי לאחר התאונה נזקק התובע לניתוח, היה מאושפז במשך 9 ימים ולאחר מכן נזקק לתקופת שיקום באשפוז גם היא. התובע היה מוגבל בתנועותיו במשך פרק זמן ממושך, נזקק לטיפולים רפואיים ואינטנסיביים, עד להתייצבות מצבו כאשר בהתאם לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט תקופת אי הכושר המלא נמשכה שלושה חודשים, לאחר מכן שלושה חודשים נוספים סבל התובע מ- 50% אחוזי נכות וחודשיים נוספים מ- 30% נכות.
לא יכול להיות ספק שבתקופה הראשונה נזקק התובע לעזרה מוגברת וכי בני המשפחה צריכים היו להתגייס במאמץ יוצא דופן וחריג אליו לא היו נדרשים לולא ארעה התאונה, וככל שחלף הזמן נזקק לעזרה מופחתת. גם סביר לקבוע, כי התובע התקשה לאחר התאונה ויכול ומתקשה גם בעת הזו בביצוע עבודות בגינה, אף שאפשר שמצבו התייצב והוא מסוגל לעשות לפחות חלק מן הדברים.
התובע אינו צריך להצעיד מצעד של עדים לבית המשפט על מנת להוכיח את המובן מאילו וניתן להידרש לעדותו בהקשר זה, עליה כלל לא נחקר.
בהינתן עדות התובע והערכת צרכיו של התובע, אני את הפיצוי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד על סכום גלובלי של 22,000 ₪.
הוצאות רפואיות, נסיעות ואחרות
- התובע טוען, כי בשל נכותו הוא מתקשה בהליכה, עלייה במדרגות ובכך נפגעה ניידותו. לטענתו, נדרש להגיע למרפאות בית החולים, לטיפולי פיזיותרפיה ולקופת החולים לצורך קבלת טיפולים. גם בעתיד טוען התובע, כי סביר שיידרש לשימוש גבוה יותר ברכב פרטי או בתחבורה ציבורית, בשל מגבלותיו. כן טוען התובע שנדרש לשלם לקופת החולים, עבור תרופות, השתתפות עצמית, אביזרים רפואיים. התובע מציע לפסוק בראש נזק זה סך של 25,000 ₪ לעבר ולעתיד.
- הנתבעות טוענות, כי נזק מיוחד טעון הוכחה ברורה ומפורטת, וכי התובע הציג קבלות לעבר על סכום פעוט חלקן על ערבון או תרומות, הנתבעות מדגישות עוד שהמומחה קבע שלא צפויות לתובע מגבלות תפקודיות או הזדקקות לטיפולים רפואיים בעתיד. לפיכך, לטעמן יש לפצות את התובע לכל היותר בסכום של 300 ₪.
- בהקשר לפסיקת הוצאות רפואיות נפסק לא פעם, כי עיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין (ראו, ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), 762, 772-773 (1982)). בהינתן עיקרון זה, נפסק שנפגע זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות שהוציא לאחר הפגיעה, הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו.
אמנם, עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראו לדוגמא: ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (22/3/1994)), ברם, מקום שנמצא כי התובע נזקק לטיפולים ומעקב רפואיים ואף נזקק לטיפול תרופתי, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ (2/2/78); י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67 מ"י נ' דהאן (27/7/1967); ת"א 394/98 אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2/2/06); ת"א 1616/04 שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (23/8/09); ת"א 1515/96 יהושוע נ' הסתדרות (25/8/99)).
בענייננו, ניכר שהוצאותיו הרפואיות של התובע לא היו רבות, שכן הוא טופל במסגרת בית החולים וקופת החולים ואולם עדיין נדרש לשאת בהשתתפות עצמית, נדרש להגיע לביקורות רפואיות ולטיפולי פיזיותרפיה ואף עולה מן המסמכים הרפואיים שבתקופה שלאחר התאונה ובמשך כל תקופת השיקום נפגעה ניידותו וסביר שנדרש להוצאות נסיעה מרובות. כמו כן, נוכח נכותו והכאבים מהם הוא סובל יכול וגם לעת הזו יעדיף התובע לעשות שימוש לעיתים ברכב או תחבורה ציבורית חלף הליכה ברגל.
בנסיבות העניין, בשים לב להוצאות שהוצאו בפועל, בשים לב למהות הפגיעה של התובע, תקופת השיקום ומכלול נסיבות העניין ובהנחה סבירה שבתקופה הסמוכה לתאונה ואף לאחר מכן נזקק התובע להוצאות רפואיות, הוצאות נסיעות והוצאות אחרות מסויימות לגביהן לא קיבל החזר, אני מעמידה את הפיצוי על סך של 7,000, ₪ לעבר ולעתיד.
נזק לא ממוני
- התובע טוען כי היה מאושפז למשך 35 ימים וכי נקבעה לו נכות זמנית לתקופה ממושכת של כשנה, עוד מדגיש התובע כי נזקק לטיפולי פיזיותרפיה רבים וכי נכותו עומדת על שיעור של 15%, בנסיבות אלה מבקש כי יפסק לו סכום של 150,000 ₪.
- הנתבעות והצד השלישי טוענים כי בהתאם לנתוני התיק אין מקום לפיצוי מופרז אותו דורש התובע, ומוצע להעמיד את הפיצוי על סך של 32,000 ₪.
- כפי שנפסק לא פעם, קביעת הפיצוי בנזק לא ממוני היא קשה. כחוט השני עוברת בפסיקה הגישה כי שום כסף שבעולם אינו מפצה על ייסורי גוף ונפש או על אובדן הנאות החיים. בפסיקה, לא קיימת מגבלה על הסכום אותו ניתן לפסוק בגין הנזק הלא ממוני. המבחן הוא לא של גבול אלא של מהות. הפיצוי צריך לשקף את מורכבות הנזק לניזוק האינדיבידואלי ואת השלכותיו עליו, כך שהפיצוי יהלום את חומרת הפגיעה (השוו: תא (ת"א) 2725/99 ר. ב. נ' החברה העירונית ראשון לציון לתרבות ספורט ונופש בע"מ (5/4/06) והפסיקה הרבה המצוטטת שם).
התובע כאן נפגע ונגרם לו שבר, שהצריך שחזור פתוח, באמצעות מסמר תוך לשדי, ונזקק לאחר מכן לתקופת שיקום ממושכת, סבל ממוגבלות בתנועות, הלך עם מקל וסבל כאבים.
בעת שקילת הנזק הלא ממוני, ראוי לתת ביטוי לתהליך שעבר התובע לאחר התאונה, לכאבים הקשים מהם סבל, לתקופה בה היה מאושפז, לשיקום הממושך לו נזקק ולכאבים מהם סבל וסובל מפעם לפעם גם כעת. בנסיבות העניין אני מעמידה את הפיצוי בגין הנזק לא ממוני של התובע על סך של 90,000 ₪.
סוף דבר
- לאור המפורט לעיל, מתקבלת הערכת הנזקים הבאה:
א. הפסדי שכר ואובדן כושר השתכרות - 10,000 ₪
ב. עזרת הזולת - 22,000 ₪
ב. הוצאות רפואיות, נסיעות ואחרות - 7,000 ₪
ג. נזק לא ממוני - 90,000 ₪
סך הכל סכום של 129,000 ₪
בניכוי אשם תורם 20% 103,200 ₪
- הנתבעות טוענות כי ככל שתתקבל הטענה שהתובע הגיע למקום על מנת לבחון השתלבות בעסק של אחיו, יש לבצע ניכוי רעיוני של תגמולי המוסד לביטוח לאומי. כמפורט כבר לעיל, טענה זו נדחתה על ידי, משכך, אין מקום לבצע כל ניכוי רעיוני.
- אחר כל האמור לעיל, הנתבעות תשלמנה לתובע סך של ₪, בתוך 30 יום, בצירוף ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.
כמו כן תשאנה הנתבעות בתשלום שנשא התובע בגין אגרת בית משפט וכן שכר טרחת המומחה מטעמו ושכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט הכל בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום וכן בשכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.4% מן הסכום שנפסק.
- כמפורט כבר לעיל, בנסיבות שהוכחו דינה של ההודעה לצד השלישי להתקבל כך שהצד השלישי ישפה את הנתבעות בגין מחצית מכל הסכומים בהן תשאנה. מעבר לסכומים אלה, בנסיבות שהתבררו איני מוצאת לנכון לפסוק לטובת הנתבעות הוצאות נוספות או שכר טרחת עורך-דין מטעם הצד השלישי, שכן, בין היתר, ממילא על הנתבעות היה לנהל את הגנתן.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
ניתן היום, כ"ה אלול תשע"ח, 05 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.