כפר נופש אינו חייב לדאוג לנוכחות קבועה של רופא או חובש באתר

1.         ביום 25.8.04 הגיעו אמנון מור ז"ל (להלן - " המנוח") ורעייתו, התובעת 2 (להלן - " התובעת"), יחד עם בנותיהם הקטינות (דאז), התובעות 3 ו-4, לשטחה של הנתבעת 1, המפעילה כפר נופש (להלן - " כפר הנופש") ושכרו ממנה יחידת נופש (להלן - " החדר"). יומיים לאחר מכן, ביום שישי ה-27.8.04, הגיע אחיו של המנוח, יחד עם משפחתו, לבקר את המנוח בכפר הנופש. בשלב מסוים בערבו של אותו יום, כשאחיו של המנוח שהה בחדר והתובעת שהתה עם המנוח בחוץ, החל הלה להתלונן על כאבים בבטנו. כדי להקל על כאביו פתחו השניים בהליכה קלה שבסופה התיישבו על ספסל קרוב לחדר. לאחר מכן חזרו השניים לחדרם, שוב יצאו ממנו והתיישבו מחוץ לו. להערכת התובעת, חלפו כמספר דקות מסיום ההליכה, עד שהמנוח החל מתלונן על מחושים בחזה. מספר דקות לאחר מכן, להערכתה, קם המנוח מכיסאו והתמוטט על הקרקע.

2.         התובעת מהרה אל משרד הקבלה, אשר נמצא בסמוך לחדרם, הודיעה לפקידת הקבלה שבעלה התמוטט ויש להזמין אמבולנס, ומהרה חזרה אל המנוח. באותו הזמן שהה אחיו של המנוח יחד עמו, ונסה לסייע לו על ידי הנחת כרית מתחת לראשו. פקידת הקבלה התקשרה למוקד החירום ירדן (להלן - " המוקד") של הנתבעת 2 (להלן גם - " מד"א") ומסרה שאורח בכפר הנופש התמוטט ויש לשלוח אמבולנס. על סמך פרטים אלו הזניקה הפקידה במוקד (להלן - " המוקדנית") שני אמבולנסים: ניידת ובה נהג המנוסה בהגשת עזרה ראשונה בסיסית וכן ציוד החייאה בסיסי (להלן - " הניידת הלבנה"), שיצאה מהיישוב תל-קציר הנמצא במרחק 5 ק"מ מכפר הנופש, וניידת טיפול נמרץ, שעל צוותה נמנים נהג, פרמדיק ורופא, והיא מצוידת במכשור ובתרופות הנדרשים לטיפול בהתקפי לב (להלן - " נט"ן"), שיצאה מטבריה, שהמרחק בינה לבין כפר הנופש הוא 17 ק"מ. השאלה, איזו מן הניידות הוזנקה ראשונה, נתונה במחלוקת בין הצדדים.

3.         במהלך ההמתנה לניידות נגשה לפקידת הקבלה בחורה, שזהותה לא הובררה, ובקשה לברר היכן הניידת. לפיכך נערכה שיחה שנייה מכפר הנופש למוקד (להלן - " השיחה השנייה"), והפקידה או אותה בחורה - אין הפקידה זוכרת מי מהן ניהלה את השיחה - נענו כי הניידות בדרך. יצוין, כי בשלב ההמתנה לניידות לא הוגשה למנוח עזרה ראשונה ולא ניתן לו טיפול רפואי על ידי באי כפר הנופש, עובדיו או בני משפחת המנוח, פרט לניקוי פני המנוח מהפרשות קיא על ידי אחיו.

4.         הניידת הראשונה אשר הגיעה למקום הייתה הניידת הלבנה. נהג הניידת החל בהגשת טיפול בסיסי למנוח, שכלל, לפי עדותו, פינוי דרכי הנשימה. בעדותו מסר הנהג שבחור צעיר ששהה במקום, ושלדבריו היה חובש צבאי, הציע לו את עזרתו, אולם מכיוון שהמנוח סבל מהקאות והיה צורך להפכו על צדו מעת לעת כדי למנוע חנק, לא ניתן היה לעבור לשלב מתקדם יותר של הליך ההחייאה (עמ' 49 ש' 21 עד עמ' 50 ש' 5).

כמה דקות לאחר מכן הגיע גם צוות הנט"ן למקום והצטרף אל נהג הניידת הלבנה בביצוע טיפולי ההחייאה, תוך שימוש במכות חשמל. למרבה הצער, לא עלה בידי הצוות הרפואי להציל את המנוח. הוא נפטר באותו היום, והוא בן 49 שנים וארבעה חודשים במותו.

טענות התובעים

5.         בקליפת אגוז, טוענים התובעים שתי טענות כלפי הנתבעות. ראשית, נטען כי הנתבעות, או מי מהן, התרשלו באופן הזמנת הניידות: פקידת הקבלה התרשלה בכך שהזמינה את הניידות זמן רב לאחר שהתבקשה לעשות כן, או לחלופין, המוקדנית הזניקה את הניידות זמן רב לאחר קבלת השיחה מפקידת הקבלה, או לחלופין, נהגי הניידות התעכבו; וכן, שפקידת הקבלה נמנעה מלברר פרטים חיוניים על מצבו של המנוח, ושהמוקדנית נמנעה מלדרוש ממנה לעשות כן, בניגוד, לטענת התובעים, לאמור בנוהל פנימי הקיים בנושא (להלן - " נוהל עובדי המוקד"). עוד טוענים התובעים כלפי הנתבעת 2, כי היא התרשלה בכך שלא קיימה הוראות שונות המופיעות בנוהל עובדי המוקד.

שנית, נטען כי הנתבעות התרשלו בכך שלא יצרו תנאים שיאפשרו מתן סיוע למנוח עובר להגעת הניידות. כלפי הנתבעת 1 נטען, כי התרשלה בכך שלא הנחתה את פקידת הקבלה כיצד לנהוג במצבי חרום מסוג זה ולא דאגה כי בעלי תפקידים האמונים על טיפול במצבים אלה יימצאו במקום. בסיכומיהם הוסיפו התובעים וטענו, כי הנתבעת 1 התרשלה גם בכך שלא קבעה נוהל של הפעלת מערכת כריזה במצבי חרום, במטרה לנסות ולאתר בעלי ידע ברפואה מבין באי המקום. כמו כן, נטען כלפי הנתבעת 1 כי התרשלה בכך שלא העסיקה רופא או חובש בכפר הנופש עצמו.

כלפי הנתבעת 2 נטען, כי בניגוד לאמור בנוהל עובדי המוקד, לא הנחתה המוקדנית את פקידת הקבלה כיצד יש לסייע למנוח עד להגעת הניידות.

6.         עוד נטען, כי הנתבעות הסבו לתובעים נזק ראייתי. כלפי הנתבעת 1 נטען, כי עובר להגשת התביעה סירבה להעביר לידי התובעים את רישום שיחות הטלפון שלה ואת רישומי פקידת הקבלה; כמו כן נטען כי לא קיימה תחקיר לאחר האירוע, למעט שיחה עם פקידת הקבלה והמנהל התורן. גם כלפי הנתבעת 2 נטען, כי עובר להגשת התביעה סירבה להעביר לידי התובעים את רישומי היומן, רישומי צוותי הניידת הלבנה והנט"ן ואת העתק הקלטות השיחות; עוד נטען, כי הנתבעת 2 זייפה את הקלטות האמורות, או למצער, השתמשה במערכת לא תקינה שסכלה את יכולתם של התובעים להוכיח את תביעתם. לבסוף נטען כי הנתבעת 2 פעלה בניגוד לנוהל עובדי המוקד בכך שהמוקדנית לא ניהלה "רישומים ומעקב אחר הביצוע בפועל" ככתוב בנוהל עובדי המוקד.

7.         בסיכומיהם, מבקשים התובעים לפסוק להם פיצויים בגין האמור לעיל על פי התחשיב הבא: 650,000 ש"ח בגין קיצור תוחלת החיים; 200,000 ש"ח בגין אובדן שירותי אב; 150,000 ש"ח בגין אובדן שירותי בעל; והכל בתוספת ריבית מיום האירוע. בנוסף מבקשים התובעים לפסוק להם פיצוי בגין אובדן תמיכה על בסיס שכר של 8,000 ש"ח לחודש, לפי שיטת הידות, עד הגיע המנוח לגיל 67, תוך הבאתה בחשבון של משכורת התובעת בעת האירוע (3,000 ש"ח עבור חצי משרה); 20,000 ש"ח בגין הוצאות קבורה ולוויה, לפי אומדן; והוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור 20% ומע"מ. לבסוף מבקשים התובעים, כי אף אם תדחה תביעתם, תחוייב הנתבעת 2 בהוצאות הבאות: עלות תדפיסי השיחות מ"בזק" שהוזמנו לצורך בחינת אמינות הקלטות; עלות חוות הדעת ועדותו של מר יפה (המומחה מטעם התובעים בנושא הקלטות); ועלות שכרו של החוקר שוקי קסלסי, שעל פי הנטען, סייע למר יפה. עוד טוענים התובעים, כי אם תתקבל טענתם בדבר זיוף הקלטות, יש לחייב את הנתבעת 2 בסכום של לא פחות ממיליון ש"ח כפיצוי עונשי.

טענות הנתבעת 1

8.         הנתבעת 1 טוענת, כי לא התרשלה כלל בהזמנת הניידת. הנתבעת דוחה את גרסתם העובדתית של התובעים וטוענת, כי פקידת הקבלה התקשרה למוקד מייד לאחר שהתבקשה לעשות כן. כמו כן, לשיטת הנתבעת 1, פקידת הקבלה נהגה באופן סביר כאשר נמנעה מבירור פרטים אודות מצב המנוח, מכיוון שלשם כך היה עליה לגשת למקום האירוע, שם נכחה משפחתו, כשעליה היה לצאת מהדלת האחורית של המבנה ולעזוב את עמדתה לפרק זמן מסוים. לשיטתה, מדובר במרחק של מספר דקות הליכה לכל כיוון ועדיף היה להישאר בעמדה ולהיות זמינה ליד הטלפון. ממילא, כך נטען, הוזנקה ניידת טיפול נמרץ, ולפיכך אין במידע שיכולה הייתה לדלות כדי לשנות את התוצאה.

עוד טוענת הנתבעת 1, כי לא התרשלה בטיפול במנוח עד להגעת הניידת. לטענתה, אין לצפות ממנה להעסיק רופא או חובש במשרה מלאה. כמו כן טוענת הנתבעת, כי פקידת הקבלה והמנהל התורן עשו כל שנדרש מהם בעת אירוע שכזה.

בנוסף, טוענת הנתבעת 1, כי נוכח חוות דעת המומחה הרפואי מטעם הנתבעת 2, עליה יורחב בהמשך, ממילא סיכויי השרידות של המנוח היו נמוכים, אפילו הייתה הניידת הלבנה מגיעה מעט מוקדם יותר, או גם אם היה ניתן למנוח טיפול ראשוני עוד קודם להגעת הניידת.

9.         לעניין הנזק, טוענת הנתבעת 1, כי אם ייקבע כי היא אחראית למות המנוח, אזי יש להביא בחישוב הנזק את העובדה שלכל היותר מדובר, לטענתה, באיחור במתן הטיפול, ואין לדעת מה היה קורה לו היה המנוח שורד את ההתקף. בנוסף טוענת הנתבעת, כי אין להסתמך על הנתונים שסופקו לבית המשפט על ידי התובעת בעת עדותה בדבר הכנסות המנוח אלא על תלושי השכר שלו, וכי יש למנות אקטואר מוסכם לשם קבלת נתונים על הנזק ולשם ניכוי גמלאות המשתלמות לתובעים.

טענות הנתבעת 2

10.       הנתבעת 2 טוענת, כי לא התרשלה בטיפול בהזמנת הניידות. נטען, כי המוקדנית הזניקה את הניידות במהירות וכי גם נהגי הניידות פעלו במהירות, וממילא הניידת הלבנה הגיעה למקום תוך 9 דקות, והנט"ן הגיעה למקום תוך 15 דקות. כמו כן טוענת הנתבעת 2, כי המוקדנית פעלה באופן סביר והזניקה קודם כל את הנט"ן, ועל כן גם לו הייתה מבקשת פרטים נוספים אודות המנוח, לא היה בכך כדי לשנות את פני הדברים.

עוד טוענת הנתבעת 2, כי המוקדנית פעלה כנדרש וכי לא הובאה על ידי התובעים ראייה כלשהי בדבר הפרת הוראות נוהל עובדי המוקד, וממילא המוקדנית לא נשאלה על כך בעדותה.