כיאל נ' מדינת ישראל

1. ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ע' חן-ברק) מיום 13.5.2017 בעפ"ת 49003-04-17, אשר דחה את בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של מיום 12.3.2013 בתת"ע 1132-11-12.

2. ביום 12.3.2013 הרשיע בית משפט השלום לתעבורה בעכו את המערער, על-פי הודאתו, בעבירות של נהיגה ללא רישיון בתוקף וללא פוליסת ביטוח בתוקף. המדינה עתרה להטלת עונש מאסר בפועל, אולם בית המשפט החליט לגזור על המערער עונש מאסר על תנאי וכן עונשים נוספים לרבות פסילת רישיון (תת"ע 1132-11-12, להלן: התיק הראשון).

3. בחלוף שנה, ביום 12.3.2014, הורשע המערער על ידי בית משפט השלום לתעבורה בעכו בתיק תעבורה נוסף, בגין עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, נהיגה בזמן פסילה, ונהיגת רכב ללא ביטוח. גם הפעם עתרה המדינה להטיל על המערער עונש מאסר בפועל, אך בית משפט דחה את בקשתה, ובגזר דינו מיום 14.12.2016 הורה על הארכת עונש המאסר המותנה למשך שנתיים נוספות, לצד עונשים נוספים (פל"א 2411-03-14, להלן: התיק השני). המדינה הגישה ערעור על קולת העונש לבית המשפט המחוזי (עפ"ת 61556-01-17).

4. ביום 30.4.2017, לאחר הגשת ערעור המדינה בתיק השני, ובחלוף כארבע שנים מאז מתן פסק הדין בתיק הראשון, פנה המערער לבית המשפט המחוזי בבקשה שיוארך לו המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתיק הראשון. נימוקו העיקרי של המערער היה, כי סיכויי ערעורו הם טובים, שכן בפסק הדין נפלה טעות היורדת לשורשו של הליך. לפי הנטען, בית משפט השלום לתעבורה לא הורה על מינוי סניגור למערער למרות הודעת המדינה כי בכוונתה לעתור להטלת עונש מאסר בפועל, וזאת חרף חובתו לעשות כן  בהתאם להוראות סעיף 15א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ).

5. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערער. נקבע כי בהתאם להלכה הפסוקה נדרש "טעם ממשי המניח את הדעת" לשם הארכת מועד בהליך פלילי, וטעם כזה לא הוצג, וגם לא ניתן כל הסבר מדוע המתין  המערער יותר מ- 4 שנים עד להגשת הבקשה להארכת מועד, וזאת במיוחד בשים לב לכך שהמערער היה מיוצג כבר החל מיום 11.3.2014, במסגרת התיק השני. עוד הודגש כי גם אם אכן נפל פגם בהליך בתיק הראשון "דומה כי לא נגרם למבקש עיוות דין". לפיכך, קבע בית המשפט, כי בנסיבות הענין יש לתת את הבכורה לעקרון סופיות הדיון והוודאות המשפטית, ולדחות את הבקשה.

6. כלפי החלטה זו מופנה הערעור שלפני, בגדרו חוזר המערער על טענתו באשר לפגם המהותי שנפל בפסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה. לשיטתו, העובדה שהיה מיוצג במסגרת התיק השני אינה שוללת את עיוות דין שנגרם לו בשל מחדליהם של בית משפט השלום לתעבורה ושל המדינה שלא עמדה על כך שבית המשפט יסביר למערער את זכויותיו.

בתגובת המדינה לערעור נטען כי יש לדחותו היות שהמערער לא הרים את הנטל הכבד המוטל עליו נוכח חלוף הזמן, להצביע על טעם ממשי המניח את הדעת בגינו לא הוגש ערעור במועד. המדינה טוענת כי הגם שהיה על בית משפט השלום לתעבורה למנות סניגור למערער במסגרת התיק הראשון, אין להסיק מכך כי נגרם לו עיוות דין. כן הצביעה המדינה על כך שהבקשה להארכת מועד הוגשה רק לאחר שנודע למערער כי המדינה הגישה ערעור על קולת העונש בתיק השני, במסגרתו היא מבקשת להפעיל את עונש המאסר על תנאי שהושת על המערער בתיק הראשון. עוד טוענת המדינה כי סיכויי הערעור בתיק הראשון נמוכים, שכן המערער הודה במסגרת התיק השני, בהיותו מיוצג, כי תוקף רישיון הנהיגה שלו פקע עוד בשנת 2003, ולמעשה גם היום המערער אינו טוען שמסר הודאת שווא כלשהי במסגרת התיק הראשון.

7. בדיון לפני חזרו באי כוח הצדדים על עיקרי טענותיהם דלעיל. בא כוח המערער מיקד את טיעונו בכך שנוכח הפרת זכותו של המערער לסנגור בהליך הראשון, יש לבטל את ההליך ולנהל את המשפט מחדש, למרות שחלפו יותר מ- 4 שנים, ולשם כך נדרשת הארכת המועד להגשת הערעור על פסק הדין הראשון. מנגד, הדגישה באת כוח המדינה כי אמנם אינה חולקת על כך שהיה צריך למנות סנגור למערער בהליך הראשון, אך בה במידה אין מחלוקת שלא היה למערער רישיון בר תוקף וממילא לא נגרם לו כל עיוות דין. לעמדת המדינה, מדובר בבקשה שהוגשה מטעמים טקטיים בתגובה לערעור המדינה על גזר הדין בתיק השני, ונכוח הזמן הרב שחלף אין כל צידוק להיענות לה.

דיון והכרעה