יישומו של הסכם שלא מומש במשך עשרים ושש שנה

לפנינו ערעור על פסק בית הדין האזורי לגבי סכסוך רב־שנים זה.

רקע ועובדות מוסכמות

הצדדים התגרשו בתחילת תשנ"ז (22.10.1996), וערכו הסכם גירושין שאושר בבית הדין וקיבל תוקף פסק דין.

בהסכם הוסכם שהאיש יפנה את הדירה מיידית, האישה תפנה את הדירה לאחר שישה חודשים מהגירושין, ואז תימכר הדירה; מתמורת מכירת הדירה ישולמו חובותיהם המשותפים של הצדדים המפורטים בהסכם וכן ייפרעו הלוואת המשכנתה והוצאות המכירה; ביתרת הכסף תקנה האישה דירה אחרת, והזכויות בדירה יהיו לה ולכל אחד משלושת ילדי הצדדים – לכל אחד רבע מהדירה. נאמר בהסכם שאם לא תפנה האישה את הדירה במועד, תישא בתשלומי המשכנתה והוצאות הבית.

לגבי החנות הוסכם שתירשם על שם האיש ושלושת הילדים בחלקים שווים, אך הילדים לא יוכלו לבקש לממש את חלקם בחנות אלא לאחר שלושים שנה. אם יבקשו הילדים למכור את חלקם – תהיה לאיש הזכות לקנות אותו, זכות הקודמת לכל אדם אחר. כמו כן, השכירות והשימוש בחנות יהיו שייכים רק לאיש.

בפועל לא פינתה האישה את הדירה, ובמהלך השנים גרו בה היא, ילדיה ואנשים מטעמה, כגון אימה, בנה וכו'. עד היום לא נמכרה הדירה, לא נרשמו חלקי הילדים בדירה, והאישה גרה בה.

במהלך השנים מינה בית הדין הגדול כונס נכסים את עו"ד מאיר סורקיס והטיל עליו להביא למימוש הסכם הגירושין. כונס הנכסים ניסה למכור את הדירה ללא הצלחה עד שהתפטר. (לגבי הנסיבות שבגללן לא נמכרה הדירה חלוקות הדעות.)

אף שהאישה לא פינתה את הדירה היא לא שילמה את חוב המשכנתה כפי שקבע ההסכם. האיש שילם לבדו את תשלומי המשכנתה עד יולי 2004. בשלב מסוים מינה הבנק כונס נכסים בעקבות אי־תשלום המשכנתה, זה הציע את הדירה למכירה, ונתקבלה הצעה לקנייתה בסך 470,000 ש"ח. האיש – בהוראת בית הדין – קיבל את הזכות לרכוש את הדירה או להגיע להסדר תשלום חדש עם הבנק. בעקבות הצלת הדירה ותשלום המשכנתה ששילם האיש החליט בית הדין הגדול שהבעל קנה חלק בדירה כפי תשלום המשכנתה ששילם, ולכן אין מקום לדרוש ריבית והצמדה על מה ששילם כי אלה משתקפים בעליית ערך חלקו בדירה.

למרות פסקי הדין החוזרים לפינוי ומכירת הדירה היא לא פונתה ולא נמכרה. האיש תבע בבית הדין האזורי את מימוש ההסכם, כן תבע שכיוון שלא בוצע פסק הדין בזמנו ייפסקו לו ריבית והצמדה על תשלומי המשכנתה ששילם וכן תבע דמי שימוש מהאישה בגין השנים שהשתמשה בדירה היא והנלווים אליה מטעמה, בעוד הוא היה מנוע מלהשתמש בחלקו. הוא גם ביקש החזר בעבור חובות ששילם לבדו בריבית והצמדה.

האישה תבעה דמי שיפוץ שעשתה בדירה בסך של כ־130,000 ש"ח ותשלום נזיקין בגין 'משיכת התיק' זמן רב.

על כך ניתן פסק בית הדין האזורי מושא הערעור:

בית הדין האזורי קבע כי "ההסכם שריר וקיים ועומד בתוקפו" אף שעדיין לא מומש.

לגבי מימוש ההסכם קבע:

יש לחלק את הרכוש המשותף תוך שהחנות והסחורה יוערכו "לפי שוויין בעת עריכת ההסכם, דהיינו 115,000 דולר לפי שער הדולר אז (3.246 ש"ח) שהם 373,290 ש"ח".

"גם הרכב שעבר לידי האישה יוערך לעניין חלוקת הרכוש לפי שוויו אז, דהיינו 10,000 דולר לפי שער הדולר ביום השקלול, כאמור לעיל."

לגבי "הדירה – שהיא משותפת עד היום בחלקים שווים כפי שרשום בטאבו" – לאור דברי בית הדין הגדול ש"אמר את דברו בהחלטתו הנזכרת מיום כ"א בטבת תשע"א (28.12.2010) שגדל חלקו של הבעל בדירה מחמת התשלומים ששילם בעבור המשכנתה":

בית הדין ממנה את האקטואר אהרן שמש [...] שיחשב את מחצית התשלומים ששילם האיש עבור המשכנתה בששת החודשים שלאחר הגירושין, את כל התשלומים ששילם אחר כך בעבור המשכנתה ואת ההצמדה מיום התשלום של כל תשלום עד היום, ובכך יתברר החלק שנוסף על מחצית חלקו של הבעל בדירה.

עוד קבע בית הדין: