חלף נ' מדינת ישראל ואח'

1. בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 7.4.2011 (ע"א 32404-03-10, השופטים (כתוארם אז) י' כהן ו-ר' שפירא והשופט א' טובי). בית המשפט המחוזי קיבל בחלקו ערעור שהגישה המדינה על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מיום 24.1.2010 (ת"א 14347/04, השופטת (כתוארה אז) א' דגן). בקשת רשות הערעור הוגשה רק עתה לאחר שבית משפט השלום החליט באשר לאופן היישום של פסיקה זו ביום 22.6.2016, ובית המשפט המחוזי קיבל רק בחלקו את הערעור על כך ביום 13.3.2017 (ע"א 27832-10-16, השופט הבכיר י' גריל והשופטות ב' טאובר ו-ע' ורבנר).

רקע והליכים קודמים

2. הבקשה דנן היא פרק נוסף בהשתלשלות עניינים מסועפת הנוגעת לשתי חלקות מקרקעין שהן חלק משטח המשבצת של קיבוץ מורן (להלן: המקרקעין או החלקות). המבקש והמדינה הם בעלים במשותף בחלקות האמורות – כאשר באחת חלקה של המשיבה הוא 79.69% וחלקו של המבקש הוא 20.31%, ואילו באחרת חלקה של המדינה הוא 33% וחלקו של המבקש הוא 67%. הרקע לקיומה של שותפות זו הוצג בהליכים משפטיים קודמים שניהלו הצדדים. בקליפת אגוז ייאמר, ודי בכך לצורך דיון בבקשה, כי בשנת 1975 תפסה המדינה חזקה במקרקעין והחלה לבצע בהם פעולות בניה ופיתוח, וכי בשנת 1985 רכש המבקש זכויות במקרקעין מבעליהם הקודמים, משפחת אבו חילו.

3. ההתדיינות בין הצדדים, שעיקריה יוצגו כאן בתמצית בלבד, החלה בעבר בתביעה שהגישה המדינה לאכיפת הסכמים שנחתמו לטענתה בינה לבין משפחת אבו חילו. ביום 23.1.1990 קבע בית המשפט המחוזי בחיפה כי המדינה אכן רכשה חלק מהזכויות בשתי החלקות וכי היא הייתה רשאית להחזיק במקרקעין ולפתחם (ת"א 1941/84).

4. ביום 14.9.1998 דחה בית משפט השלום בטבריה שתי תביעות שהגיש המבקש נגד קיבוץ מורן, ובהן עתר לחייב את הקיבוץ בדמי שימוש במקרקעין. יחד עם זאת, ציין בית משפט השלום כי המבקש זכאי לתבוע פירוק שיתוף במקרקעין (ת"א 1215/92 ות"א 1017/94), על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת, אשר התקבל בחלקו, כך שנקבע כי המבקש זכאי לדמי שימוש (ע"א 304/98).

5. ביום 15.4.2004 הגישה המדינה תביעה לפירוק השיתוף במקרקעין, על דרך מכירת חלקו של המבקש. המבקש הסכים לפירוק השיתוף אולם טען כי יש לבצעו על דרך של חלוקה בעין.

6. בהחלטתו מיום 5.1.2006, קבע בית המשפט השלום בחיפה כי פירוק השיתוף יתבצע בדרך של חלוקה בעין בין הצדדים, לפי קביעת שמאי ומודד (השופט מ' רניאל). בהתאם לכך מונה מודד אשר הגיש לבית המשפט תכנית מוצעת לחלוקת המקרקעין בעין (להלן: תכנית המודד). בהמשך, ולאחר אי אלו הליכים נוספים שהתנהלו בין הצדדים, ביום 24.1.2010 הורה בית משפט השלום (השופטת דגן) על פירוק השיתוף בדרך של חלוקה בעין, בהתאם לתכנית המודד, ודחה את הטענות שהעלה המבקש נגד התכנית.

7. המדינה הגישה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, ואילו המבקש הגיש ערעור שכנגד. בעיקרו של דבר, טענה המדינה כי התוצאה הצודקת בנסיבות העניין היא פירוק על דרך של מכירת חלקו של המבקש לידיה, ועמדה על כך שבהיעדר אפשרות סבירה לשימוש במקביל, נשללת האפשרות הסבירה לחלוקה בעין.

8. ביום 7.4.2011 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור שהגישה המדינה. דעת הרוב, של השופטים (כתוארם אז) כהן ו-שפירא, קבעה כי חלוקה בעין אינה ישימה בנסיבות העניין, נוכח העובדה שהמדינה היא המחזיקה הבלעדית של המקרקעין בשלמותם, והיא ביצעה בהם "פעולות פיתוח נרחבות וגלויות". על כן, כך נקבע, המבקש ייוותר בין כה וכה עם זכות בעלות ללא אפשרות שימוש, ויש להניח שהדבר לא יביא לסיום הסכסוך בין הצדדים. כמו כן, נקבע כי נוכח העובדה שקיבוץ מורן הוקם על המקרקעין בהסכמת הבעלים שקדמו למבקש ובידיעתו – ראוי שהמבקש יהיה זה שיחויב להעביר את זכויותיו למדינה כנגד תשלום מתאים, מה גם שנוכח המצב בשטח בעת רכישת זכויותיו לא היה בסיס לציפייה שיוכל להחזיק במקרקעין. בית המשפט המחוזי קבע אפוא כי התיק יוחזר לבית משפט השלום על מנת שיקבע את התשלום המגיע למבקש, וכן יבדוק את האפשרות לפצות את המבקש במקרקעין חלופיים. לעומת זאת, בית המשפט המחוזי דחה את הערעור שכנגד שהגיש המבקש, בקבעו כי משהתקבל ערעור המדינה באשר לאופן פירוק השיתוף, איבד הערעור של המבקש את משמעותו. להשלמת התמונה יצוין כי השופט טובי, בדעת מיעוט, סבר כי יש לדחות הן את הערעור והן את הערעור שכנגד.