הצדדים נישאו זה לזה כדמו"י בתאריך כ"ט באייר תשס"ה (7.6.05), ומנישואין אלה נולדו שלשה ילדים (בגילאים 8-13).
לאחר העיון בכתבי טענות הצדדים, ולאחר שהתקיימו שני דיונים בעניין הרכוש, ובכללם דיון בו נחקרו הורי הבעל, ולאחר שהוגשו סיכומים מהבעל, והאישה לא הגישה סיכומים, בית הדין מחליט כדלהלן:
א. הסכם יחסי ממון, ומניות חברת [ד']
בתאריך כ"ז באייר תשס"ה (5.6.05), יומיים לפני הנישואין, חתמו הצדדים על הסכם יחסי ממון. הסכם זה אושר בתוקף של פסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה בתאריך ג' בתמוז תשס"ה (10.7.05).
הסכם זה מדבר על נכסים שיש לצדדים ערב הנישואין, שיחשבו כנכסים שאין לאזן אותם (סעיף 3 ב). סעיף 4 מתייחס לנכסים שהיו ערב הנישואין, נמכרו ונרכש נכס אחר תחתם, כשכל צד הוסיף לרכישת הנכס החדש, הרי שתמורת הנכס שמקורו מלפני הנישואין או מכספים שאין לאזנם, יוחרג מאיזון המשאבים. לענייננו נוגע בעיקר סעיף 3 ג (צד א – האישה, צד ב – הבעל):
"מבלי לגרוע מהאמור בס"ק ב לעיל, צד א מאשרת כי כל הזכויות שיש ויהיו לצד ב בחברת [ד'] לרבות המניות, יישארו בבעלותו הבלעדית, ויחשבו לצרכי הסכם זה כנכסים שאין לאזן שווים."
בכתבי הטענות של האישה (ראה פרק ד בכתב התביעה לשלום בית) טענה האישה לבטלות ההסכם. בין השאר טענה כי נכון לזמן חתימת ההסכם, היא לא הייתה מיוצגת, וכי לא הבינה את נוסח ההסכם, ולכן חתמה על הסכם זה המקפח זכויותיה.
טענה זו יש לדחות. ראשית, מדובר בהסכם סטנדרטי שאינו מקפח זכויות. הוא קובע, כפי שגם החוק קובע, שנכסים שיש לכל אחד מבני הזוג ערב הנישואין, לא יאוזנו. הסכם הממון חידד והגדיר את הדברים, בפרט בנושא חברת [ד'], שהיא חברה משפחתית שהוקמה על ידי אביו של הבעל, שזכויות הבעל בתוך החברה עצמה, אינם ברי איזון (למעט כספים שקיבל במסגרת משכורתו, או זכויות שנצברו לזכותו האישית במסגרת עבודתו בחברה). דבר זה מקובל, צודק, נכון ואינו מקפח, וגם עולה בקנה אחד עם חוק יחסי ממון ומטרתו, כאשר ההסכם מבהיר ומחדד עקרון זה במקרה הפרטי שבין בני הזוג, כדי למנוע טענות ומענות עתידיות.
זאת ועוד, האישה גם הופיעה כחודשיים לאחר החתונה בבית המשפט לענייני משפחה, ביקשה לאשר את ההסכם והצהירה כי הבינה את תוכנו, משכך יש לקבוע כי הסכם זה תקף ומחייב. טענות על בטלות הסכם שנטענות לאחר זמן כה רב מאז חתימתו, דינן להידחות, ולו מחמת השיהוי. במקרה שלנו – גם מסיבה מהותית.
לאור הנ"ל כל הזכויות שיש לבעל בחברת [ד'], לרבות המניות, יישארו בבעלותו הבלעדית.
הועלתה טענה בעניין דיבידנדים שקיבל הבעל מהחברה.
אבי הבעל, מר [ו'], בעדותו טען שהחברה לא נותנת דיבידנדים ובונוסים (ראה שורה 340 לפרוטוקול הדיון מיום 20.5.19).
בית הדין אינו מוצא לנכון להיכנס לשאלה העובדתית אם ניתנו בונוסים ודיבידנדים, שהרי הבונוסים והדיבידנדים לא ניתנו כשכר עבודה אלא הם פירות של הבעלות – המניות בחברה. והואיל וחברת [ד'], בעלותה ומניותיה, הוחרגו מאיזון המשאבים, כך גם פירותיהם. משכך, גם אם חולקו דיבידנדים ובונוסים לבעלי החברה מכוח היותם בעלי החברה, אין לאישה חלק בהם.
הבדיקה אם ניתנו הבונוסים לבעלים או לעובד, היא פשוטה ביותר. בונוסים שניתנים לעובד על עבודתו, מוצגים בתלוש השכר (או שניתן לאתרם בטופס 106). בונוסים שניתנים לבעלי החברה מחזיקי מניותיה, אינם חלק מתלוש השכר. כל מה שמופיע או יופיע בתלוש השכר, ייבדק ויאוזן על ידי האקטוארית. משכך אין לאזן בונוסים ודיבידנדים שקיבל הבעל מכוח היותו בעלים בחברה ומחזיק מניותיה.
כאמור, כספים שנזקפו לזכותו של הבעל בקרנות השתלמות, קופות גמל, קרנות פנסיה, חשבונות בנק אישיים וכד', הם פרי עבודתו, וכספים אלה יש לאזנם במסגרת הגירושין, בהתאם להחלטה אחרת שניתנה על ידי בית הדין.
ב. עסק האישה [ל']
בבעלות האישה עסק שהוקם בשנת 2017, עסק שנותן שעורים פרטיים לילדים וסטודנטים. במסגרת כתב התביעה שהוגש לתיק בית הדין, תבע הבעל לקבל מחצית משווי העסק. (עסק זה נקרא בכתבי הטענות בשם [ל' א'] בסיכומים נקרא [ל' ל'] ובפסק דין זה יקרה תמיד [ל'].
בית הדין סבור כי אם נקבל את תביעת הבעל, לקתה מידת הדין והצדק, שהבעל יישאר עם המניות בחברת [ד'], שהוחרגו מאיזון משאבים בהתאם להסכם הממון, בעוד עסק האישה ייכלל במסגרת איזון המשאבים. נכון שחברת [ל'] לא הוחרגה במסגרת הסכם יחסי הממון. הטעם הפשוט – היא הוקמה 12 שנה אחריו. בוודאי אם הייתה קיימת בשנת 2005, היה דינה שווה לחברת [ד'] (ושוב מדובר על שווי העסק, ובנדון [ל'] – המוניטין, אם קיים).