האשה תובעת מזונות עבורה ועבור הבן שנולד בתאריך י"א שבט תשע"ד (12/1/2014). הבעל התגייס לצבא. התקיים דיון נוסף בתאריך כ' אדר א' תשע"ד (20/2/2014). ביה"ד ממתין מעדכון מהצבא לגבי משכורתו הצפויה של הבעל.
מהדיונים שהתקיימו עד עתה לא נראה שהאשה בשלב זה הפסידה את זכאותה למזונות.
ביה"ד לא פסק בעבר מידית מזונות לאשה גם משום שביה"ד רצה לתת תקווה שאולי יתפתח תהליך של שלום בית. אולם דבר זה לא התרחש עד עתה.
האב חויב במזונות זמניים עד י' באדר ב' תשע"ד (12.3.2014). ביה"ד צריך אפוא להחליט בשאלת המשך החיוב במזונות לאשה ולבן שנולד.
בפני ביה"ד עומדת השאלה, אם ביה"ד יכול לחייב את הבעל האב במזונות אשתו ובנו כאשר אינו משתכר.
א. הטור בהלכות גבית חוב סי' צ"ז דן באדם שחייב כסף ואין לא לשלם החוב דלוקחים כל רכושו ומסדרים לו. וז"ל שם:
אומרים לו הבא כל מה שיש לך ולא תניח כלום אפילו מחט ומניחין לו מזון ל' יום וכסות י"ב חדש. וכו'. ואין מניחין אלא לו לבדו אבל לא לבניו ואפילו הם קטנים ומוטלין עליו לפרנסו וכן לא לאשתו אף על פי שהוא חייב במזונותיה: ולא מיבעיא שלא תטול אשתו מזונותיה להבא אלא אפי' תפסה מנכסי בעלה כגון שהלך למדינת הים ותפסה מנכסים שתזון מהם מוציאין מידה ונותנין למלוה. וי"א שאם קדמה היא למלוה שתשבע ותטול: ורב אלפס כתב בתשובה שאין לה לאשה מזונות לא ממקרקעי ולא ממטלטלי עד שיפרע המלוה אפילו היתה קודמת ואפילו הלך בעלה למדינת הים ולותה בשטר ואכלה אף על פי שקדמה הלואת מזונותיה בשטר להלואתו של בעל השטר אין הלואת המזונות נגבית עד שיפרע בעל השטר תחלה. בד"א במלוה בשטר אבל אם היתה המלוה שעל הבעל על פה והיא לותה לצורך מזונותיה על פה או בשטר איזה מהם שיבא לגבות תחילה קודם ואם באו שניהם כאחד חולקין:
וכתב על כך הבית יוסף חושן משפט סימן צז:
ולא מיבעיא שלא תטול אשתו וכו'. הם דברי הרמב"ם פרק א' ממלוה (ה"ח). וכתב בעל התרומות בשער א' (ח"א סי' ד) וטעמא דמילתא משום דכשם שבערכין מיעט מזון אשתו ובניו אע"פ שקדמה לחוב המעריך הוא הדין נמי לבעל חוב דהא גמר מיכה מיכה מערכין. ויש מן הראשונים שטעו ואמרו שאם קדמה האשה למלוה שתשבע ותטול והשיב להם הרי"ף שנשתבשו שאין לאשה מזונות לעולם לא מקרקע ולא מטלטלין עד שיפרע המלוה ואף שהיא קודמת דהלכה רווחת היא אבל לא לאשתו ובניו הילכך לא תשבע ותטול. וגם כתב מוסיף אני לכם עוד ביאור שטעם הדבר
מפני ששיעבודו של מלוה הוא מן התורה וכדעולא דאמר שעבודא דאורייתא
(ב"ב קעה:)
ומזונות אשה ובניה מדרבנן הילכך אתי שעבודא דאורייתא ומבטל דרבנן . וכו'. ומסתברא דלא מיבעיא שלא תטול האשה מזונותיה שעתידה ליזון מהם אלא אף לותה אותם בשטר אע"פ שקדמה הלואת מזונותיה בשטר [להלואתו בשטר של בעל] מפני שאשה שלותה בשטר ואכלה היא נשתעבדה לבעל חוב ומנכסים שלה הוא גובה שאם נתגרשה גובה ממנה. וכו'
והנה יש לדון בדברי הרי"ף על שני דברים: א. מזונות להבא; ב. מזונות לשעבר שלותה האשה ואכלה, ובעלה חייב לפרוע אותם.
ב. ונבאר תחילה דין במזונות להבא. ונ"ל שיש מספר טעמים מדוע אין האשה גובה למזונותיה לעתיד כשיש בעלי חובות.
א. דלומדים מערכין שלא משאירים לחייב למזונות אשתו ובניו, ולימוד זה מובן ופשוט למי שסובר דמזונות אשה מדרבנן, דהתורה חידשה שלא משאירים לבעל למזונות אשתו אע"פ שהמנהג שאדם זן את אשתו ובניו. ולמ"ד שבעל חייב לזון את אשתו דין תורה, יש לומר דאף שבעל חייב לזון את אשתו, מ"מ יש גזרת הכתוב שחובות קודמים למזונות אשתו.
ב. חיוב מזונות להבא אינו חוב שחל עליו בשעת הנשואין לכל זמן הנשואין אלא דכל יום חל עליו החוב לזון את אשתו באותו היום, ועל כן חוב שהבעל חייב לאחרים קודם לגביה לחוב המזונות לעתיד. וכ"כ הב"י שם והריטב"א בכתובות בדף נ"ח ע"ב.
ג. בספר בני אהובה (לבעל התומים)על הרמב"ם פר' י"ב מהלכות אישות כתב שגם הרמב"ם שסובר שמזונות אשה הם מדאורייתא, מ"מ הוא יכול להודות לדינו של הרי"ף, דיש לומר שהרמב"ם סובר שחיוב לזון את אשתו אינו חוב ממוני אלא הוי חיוב כמו עונה, ואם אין לבעל ממון אינו חייב כלל לזון את אשתו כשם שאם אינו יכול לקיים מצות עונה הרי שאינו חייב, וחיוב זה אינו יוצר שעבוד נכסים. ולקמן נדון בדברי בעל התומים.
ג. עתה נדון בענין חוב מזונות העבר שהאשה לותה בשטר ואכלה, והיא באה לגבות מנכסי הבעל, וגם בעלי חובות בשטר שהבעל חייב להם באים לגבות, והחוב שהאשה לותה בשטר קדם, לחוב שהבעל לוה בשטר.
הרי"ף בתשובה כתב שבעלי חובות קודמים, וביאר שהחוב שהבעל לזון הוי רק דרבנן, והשעבוד לבעלי חובות הוי מדאורייתא, וחוב מדרבנן אינו מפקיע שעבוד דאורייתא. ועוד ביאר שמה שהאשה לותה בשטר אינו גורם שיחשב שיש חוב בשטר נגד הבעל, אלא האשה חייבת למלוה שלה חוב בשטר, והבעל חייב לאשה רק מלוה על פה. ועל כן החוב שהבעל חייב למלוה בשטר, קודמת לגביה מקרקעות הבעל, לחוב מלוה על פה שהבעל חייב לאשה, ואע"פ שהחוב לאשה קדם למלוה בשטר שהבעל חייב.
והנה צריך לברר - הרמב"ם שסובר שחיוב בעל לזון את אשתו הוא מדאורייתא אם הוא מסכים לדינו של הרי"ף. ונביא את לשון הרמב"ם בהלכ' מלוה פרק א בענין זה. וז"ל:
מסדרין לבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין, כיצד אומר ללוה הבא כל המטלטלין שיש לך ולא תניח אפילו מחט אחת ונותנין לו מן הכל מזון [ל'] יום וכסות י"ב חדש מכסות הראויה לו, וכו', ומטה לישב עליה ומטה ומצע הראויין לו לישן עליהם, ואם היה עני מטה ומפץ לישן עליו, ואין נותנין כלים כאלו לאשתו ובניו אע"פ שהוא חייב במזונותיהם,