חיוב הוצאות משפט בדין תורה – עקרונות, סייגים ויישום

טיעוני הצדדים ובחינתם

בהתאם להוראות בהחלטה מי' באלול התש"ף (30.8.2020) ובהחלטה נוספת שניתנה יומיים לאחריה הגיש המשיב בקשה מפורטת ומנומקת לחיוב המערערת בהוצאותיו והמערערת הגיבה לה.

עיינו בדברים ולאחר שיקול דעת אנו סבורים שאין להשית על המערערת הוצאות משפט.

למען הסר ספק יובהר כי אין אנו מקבלים את טיעוני המערערת כי "יצא חוטא נשכר פעמיים" – בפסק דינו של בית דין קמא, המוטעה לשיטתה, ובחיוב ההוצאות. איננו מקבלים אף את טענותיה בנוגע לקשייה של המערערת ובייחוד אלה הנוגעים לטיפול בקטינות:

אין בידינו לקבוע כי בית דין קמא אכן טעה – חזקתו של בית הדין ושל פסק דינו כי צודק הוא כל עוד לא נסתר בערעור, ובענייננו: משביכרה המערערת לוותר על האפשרות לסתור את פסק הדין נוכח הדרישה להפקדת ערובה להוצאות המשפט אם יידחה ערעורה, ויתור המלמד – אם לא שערעור סרק היה זה מלכתחילה כדעת המשיב – לפחות כי אף היא עצמה אינה בטוחה בסיכויי ערעורה, נותרת חזקה זו על מכונה.

אשר להגדרה "חוטא" בהקשר זה נעיר במרומז כי אמרנו דבר או שניים בהחלטות קודמות לגבי שני הצדדים כאחד...

לעניין קשייה של המערערת – אף אם נניח כי כל טיעוניה בהקשר זה אמת, אם מן הדין היה לחייבה בהוצאותיו של המשיב, לא היו קשייה פוטרים אותה מחיובה זה, אלא לכל היותר משמשים סיבה לפריסת החיוב, "אין מרחמין בדין", "ודל לא תהדר בריבו".

טיעונים לחיוב או לפטור צריכים להיות טיעונים משפטיים לגופו של עניין.

אכן טיעון אחד של ממש אכן היה בדברי המערערת והוא כי האסמכתה שהמציא המשיב, הסכם שכר טרחה, אינה מלמדת בוודאות כי אכן שילם או ישלם לבא כוחו כנטען. ייתכן שלו היינו סבורים כי אכן יש לחייב בהוצאות היינו מבקשים תגובה נוספת של המשיב או אף מקיימים דיון בעניין זה עצמו, אלא שלמעשה איננו נזקקים לכך וכפי שייאמר עוד להלן.

נוסיף ונאמר גם כי חיוב הוצאות משפט גם אינו יכול להתבסס באופן בלעדי על הסכמה בין הזוכה בהוצאות לבין בא כוחו בנוגע לגובה שכרו של האחרון. יש מקום לבחון אם ההסכמה עצמה סבירה הייתה, מקובלת ומחויבת, מה שמאפשר לראות את המחויב בהוצאות כגורם לחברו את ההוצאה בשל נקיטתו הליך שחייב את חברו להתקשר עם עורך דין בהסכם שכר טרחה, או שההסכמה היא לתשלום שלפי העניין נראה מופרז ואם כי רשאי אדם להסכים לו – אין הוא יכול לדרוש משכנגדו לפצותו בגין הסכמתו החריגה ואין הוא יכול לבקש מבית הדין לראות את חברו כגורם להסכמה זו ולהוצאות הנגררות ממנה.

הכרעת הדין:  חיוב בהוצאות משפט – אימתי?

מכל מקום בענייננו אנו קובעים כי אין מקום לחיוב המערערת בהוצאות המשיב כלל, וממילא גם אין צורך לשוב ולברר את שיעורן הראוי של ההוצאות.

מעיקרו של דין תורה אין המתחייב בדין חייב לשלם לשכנגדו את הוצאותיו (חושן משפט יד, ה).

שלושה חריגים עיקריים יש לעיקרון זה:

הראשון, כשאחד מבעלי הדין גרם לחברו הוצאות מיותרות שלא נדרשו לשם בירור הדין ושלא בתום לב. עיקרו של חריג זה הוא בדין "לך ואני אבוא אחריך" (שם) ששורשיו ב'דינא דגרמי', ופארותיו ופירותיו לענייננו הם במה שמוגדר בדרך כלל 'ערעור סרק', והוא הדין להליכי או בקשות סרק אחרים, ואולי גם בהבחנה בין ההליך שבבית דין קמא שההתדיינות בו היא עיקר מצוות התורה לבין הדיון החוזר, הליך הערעור, שלא נכלל במצווה זו אף שהתאפשר מכוחן של התקנות, ושעל כן יש מקום לחייב בו בהוצאות גם את מי שערעורו נדחה ללא שייקבע כי הוגש מלכתחילה שלא בתום לב וכי היה הליך סרק. לעניין זה ראה בדברי מרן הגר"א שפירא זצ"ל (אז חבר בית הדין הגדול ולימים נשיאו והרב הראשי לישראל) בפד"ר יב (עמ' 192–193) ומשם בספרו מנחת אברהם (חלק א סימן יב).

השני, חידושו של הגר"א שפירא (שם, בפד"ר בעמ' 190–192) כי לעניין תביעת מזונות יש לחייב את האיש בהוצאותיה של האישה משום שהללו נצטרכו לה כדי לקבל בפועל את מזונותיה ועל כן כלולות הן בעצם חיוב המזונות כפי שכלולים בו לא רק עלותם של מזונות אלא גם עלות הנסיעה לקנייתם, אם נצרכת היא, או עלות בישולם וכדומה.

על חידוש זה ואף על הרחבת החיוב בערעור מערעור סרק גרידא אל ערעור שנדחה אף שלא היה הליך סרק, כדברי הגר"א שפירא בפסק הדין האמור, חלק חברו לבית הדין (ולימים לכהונת הרב הראשי, כראשון לציון) הגר"מ אליהו זצ"ל, שמדבריו שם נראה כי לדעתו אין מקום לחייב הוצאות – כל עוד לא נתקנה תקנה המחייבת בהם – אלא במקרה של ערעור סרק.