חיוב בן זוג המתגורר לבדו בנכס המשותף לאחר הגירושין בדמי שימוש – אימתי?

פסק דינו של בית דין קמא – מושא הערעור – וטענות המערערת נגדו

לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי ירושלים מיום י"ג בסיוון תשע"ט (16.6.2019) שבה הוחלט (בסעיף ה להחלטה) שעל האישה לשלם לבעל דמי שכירות בעבור השימוש בחלקו בדירה המשותפת מהזמן שלאחר מועד הגירושין.

ביום א' בתמוז תשע"ט (4.7.2019) ניתנה החלטה נוספת, בעקבות בקשה לעיון מחדש שהגישה האישה, ובה נקבע שהחלטת בית הדין בעינה עומדת וכן צורפו נימוקים להחלטה.

החלטת בית הדין האזורי מתבססת על שהחל מיום הגירושין רק האישה רשאית להשתמש בנכס ואילו הבעל מנוע משימוש כזה, ובנסיבות אלו חייבת האישה לשלם דמי שכירות על השימוש בחלקו של הבעל.

המקור לדברים אלו הם דברי השולחן ערוך (חושן משפט סימן שסג סעיף ו):

הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שאמר לו "צא" ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו "צא": אם אותה חצר אינה עשויה לשכר, אינו צריך להעלות לו שכר [...] ואם החצר עשויה לשכר, אף על פי שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר, שהרי חסרו ממון.

הגה: [...] וסתם בתים בזמן הזה קיימי לאגרא ואף על גב דעדיין לא השכירו מעולם.

לפי זה הכריע בית הדין שהאישה חייבת לשלם דמי שימוש לבעלה משני טעמים:

האחד, שהבעל אמר לאישה "צאי" באמצעות החתימה על הסכם הגירושין, שבו חובת פינוי הדירה אינה מותנית בתשלום סך 300,000 ש"ח שהבעל התחייב בהסכם. והגם שהבעל הסכים לסידור הגט עוד בטרם יצאה האישה מהדירה, לא הסכים שהיא תיפטר מדמי השימוש.

השני, בכל מקרה על פי הכרעת הרמ"א סתם בתים בימינו עומדים לשכר, וזו היא גם המציאות בימינו אנו, ואם כן יש לחייב את האישה בדמי שכירות גם מטעם זה.

בערעור טוען בא כוח המערערת שלא זו בלבד שהבעל לא אמר לאישה "צאי", אלא להיפך הוא אמר לה "הישארי בדירה", בזה שעיכב מלשלם את חובו, וכפי שקבע בית הדין קמא בעצמו שפינוי הדירה תלוי בתשלום חוב זה. לטענתו מטעם זה ניתן לפטור את האישה גם מהטעם השני שכתב בית הדין, כיוון שאינה כמו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אלא כמי שדר בחצר מדעת הבעלים.

דיון והכרעה

הנידון הבעל כאומר "צאי"?

כלפי הטעם הראשון שכתב בית הדין לחיוב האישה נראה היה לעניות דעתנו שיש לקבל את טענת המערערת: מאחר שבית הדין עצמו קבע שפינוי הדירה מותנה בתשלום חוב הבעל, והטעם להחלטה זו הוא דברי האישה שבלא הסכום שעליו התחייב הבעל אין ביכולתה לשכור דירה חליפית, נראה שאי אפשר להתייחס לבעל כאומר לאישה "צאי". ואף על פי שאינו רוצה שתגור שם, מכל מקום מאחר שאין לו זכות להוציאה מהדירה, אין בסיס לטענתו.

יתר על כן: בביאור הטעם להלכה זו שבאומר "צא" הדין הוא שהדר חייב לשלם גם בחצר שאינה עומדת להשכרה כתב בים של שלמה (בבא קמא פרק ב סימן טז): "דהא כשמוחה בו הוי לגביה כבית דעביד למיגר." ונראה שכוונתו שבמקרה כזה בעל הבית כאילו טוען "אם כבר מישהו גר בבית שלי, אני רוצה להשכיר אותו". ואם כן, באופן שאין בידו להוציא את הדר בביתו נראה שלא שייכת טענה זו.

הפטורה האישה מתשלום דמי השימוש משום שדרה היא בחלקו של הבעל 'מדעתו'?

אולם לגבי הטעם השני של בית הדין נראה שאין לקבל את טענת המערערת. ואף שייתכן שבא כוחו צודק בדבריו שאין כאן מקרה של 'הדר בחצר חברו שלא מדעתו', שהרי כאמור הבעל הוא שגרם לאישה להישאר בבית, מכל מקום אין בזה כדי להפקיע את חיובו.

הדברים מבוארים בקצות החושן (סימן רמו ס"ק א):