חזרת צד שהסכים לפשרה מהסכמתו נוכח השתהות חברו מלהסכים

הערעור, ההליך הדיוני והפשרה שהוצעה – ההסכמה לה וחזרתו של המשיב מהסכמתו

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מתאריך כ"ד בתשרי תשע"ט (3.10.18) שבו חויבה המערערת לשלם למשיב דמי שימוש בסך 14,196 ש"ח בעבור התקופה שבה השתמשה בחלקו של המשיב בדירה, בהתאם לנסיבות המפורטות בפסק הדין.

בתאריך ג' בניסן תשע"ט (8.4.19) התקיים דיון בבית הדין. המערערת הופיעה עם בא כוחה ואילו המשיב הופיע עם בתו ללא ייצוג משפטי. כמו כן נכח בדיון המתורגמן (לשפה האמהרית) מר רן אברהם.

בית הדין שמע את עילות הערעור ואת תגובת הצד השני באורך רוח ובקשב רב.

לקראת סוף הדיון הציע בית הדין לצדדים פשרה, ובסופו של משא ומתן ארוך הסכים המשיב להצעת הפשרה שהמערערת תשלם 8,000 ש"ח בהתאם להוראות התשלום שיינתנו על ידי ההוצאה לפועל. המשיב חתם על הצעת הפשרה לאחר שהוסברה לו היטב הן על ידי בתו והן על ידי המתורגמן.

בשלב זה יצאה המערערת את בית הדין, ולא הייתה אפשרות לקבל את הסכמתה בכתב. בית הדין יצר קשר עם בא כוחה כדי שתשוב לבית הדין לחתום על הסכם הפשרה, אולם היה זה מאוחר להשיבה, ובעצה אחת עם בא כוחה סוכם שתינתן לה האפשרות להגיב להצעת בית הדין בתגובה כתובה לבית הדין.

לאחר ימים מספר המציאה המערערת את תגובתה שלפיה היא מסכימה להצעת הפשרה. משכך, הזמין בית הדין את הצדדים לדיון נוסף כדי לסיים את ההליך בחתימת המערערת אף היא על הצעת הפשרה.

אולם דא עקא, לדיון זה הופיע המשיב עם בא כוחו, והצהיר בעצת בא כוחו שהוא חוזר בו מחתימתו על הצעת הפשרה ומבקש הכרעה בערעור לגופו.

טענת בא כוח המשיב כי מרשו לא הבין את שחתם עליו ודחייתה

לטענת בא כוחו של המשיב, המשיב לא הבין על מה חתם, ולטענתו לא הייתה לו סיבה להסכים לפשרה מאחר שאין שום סיכוי לקבלת הערעור, ומדוע יסכים לפשרה בעודו מחוסר־כול (לטענתו)?

בשלב זה החתים בית הדין את המערערת על הצעת הפשרה בהתאם למטרה שאליה הוזמנו היום, ומתוך כוונה לדון בשאלת חזרתו של המשיב מהסכמתו לאחר מכן.

נקדים ונאמר שטענתו של בא כוחו של המשיב שהמשיב לא היה מודע למה שהוא חתם, בטלה ומבוטלת והיה ראוי לה שלא הייתה מועלית כלל. ההצעה הוסברה היטב למשיב בשעתו, הן על ידי בתו והן על ידי המתורגמן, והיה ברור שהסכמתו להצעת הפשרה ניתנה בגמירות דעת מלאה.

טענה זו נדחית אפוא מכול וכול, והשאלה היחידה היא, כאמור, אם המשיב רשאי לחזור בו מהסכמתו מאחר שהמערערת לא נתנה את הסכמתה בסמוך לחתימתו.

היכול צד שהסכים לפשרה לחזור בו נוכח השתהות חברו מלהסכים ואף שלבסוף הסכים גם הלה?

ומכאן הצורך בדיון בשאלה הבאה: השאלה היא אם רשאי היה המשיב לחזור בו מהסכמתו, מאחר שהמערערת לא הצהירה בפנינו על הסכמתה בסמוך לחתימתו על הצעת הפשרה, וכשם שהמערערת הייתה רשאית להודיע על סירובה להצעת הפשרה בזמן התגובה שניתן לה, כך גם הוא רשאי לחזור בו בפרק זמן זה משיקוליו שלו.

כידוע פשרה שמוצעת לבעלי הדין על ידי בית הדין (ואינה במסגרת פסק הדין) צריכה קניין (שולחן ערוך חושן משפט סימן יב סעיף ז), ורק לאחר הקניין על ידי שני בעלי הדין היא מחייבת אותם. קניין זה אינו דווקא בקניין סודר, והוא יכול להיות על ידי חתימה על מסמך הפשרה (ככל חתימה המועילה מדין 'סיטומתא' ככל קניין).

ומה הדין אפוא כאשר אחד הצדדים קיבל בקניין, והאחר התמהמה מלעשות קניין, ובינתיים חזר בו הראשון מהסכמתו, ולאחר מכן קיבל השני בקניין את הפשרה – האם קניינו של הראשון בעינו עומד או שמא נאמר שקבלתו מותנית בקבלת השני לאלתר ובסמוך לו, ומאחר שזו לא נעשתה רשאי הוא לחזור בו?

הרדב"ז בתשובתו (חלק ו סימן אלפיים סג) דן במשודך שקיבלו ממנו בקניין על התנאים ועל הקנס, וכשבאו אצל הכלה לא נתרצית, ולמוחרת נתרצתה וקבלה בקניין – אם המשודך מחויב בקבלתו, ופסק הרדב"ז שאין המשודך חייב בקנס, וטעמו: