"והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, פן אבוא והכיתי את הארץ חרם". (מלאכי ג', כ"ד).
הנביא מלאכי מלמדנו, כי הרמוניה ביחסים בין הורים וילדיהם היא ערובה לשלמותם ולשלמות החיים על פני הארץ.
אמירה זו כוחה יפה בכל עת ובכל מקום, ומצאתי, על רקע נסיבות המקרה שלפנינו, להביאה בפתחו של פסק הדין.
הליך זה שלפניי עניינו תובענה שהגישה אם כנגד בנה וכלתה ובה עותרת היא למתן פסק דין הצהרתי לפיו נעדרים הם זכויות בנחלה במושב ..., לסילוק ידם ממנה ולמתן צו מניעה האוסר עליהם לבוא בשעריה ולעשות בה כל שימוש שהוא.
הרקע העובדתי
- התובעת, אלמנה כבת 75 שנה ואם לשישה ילדים, ביניהם הנתבע 1, היא בת הרשות במשק מס' ... שבמושב ... (להלן: "המשק").
נתבע 1 הוא בנה של התובעת, ונתבעת 2 היא רעייתו.
- הזכויות במשק נושא התובענה הועברו במלואן ע"ש התובעת לאחר פטירת בן זוגה ואבי הנתבע 1, מר .... ז"ל (להלן: "המנוח") עפ"י הוראותיו של הסכם המשבצת.
המשק מורכב מחלקה א' ששטחה כ- 10 דונם ומחלקות ב' ו-ג' ששטחן כ-31 דונמים נוספים. הקרקע המשמשת לחקלאות ונמנית על המשק מושכרת לצד ג'.
על אדמת המשק מצוי בית מגורים בן שני קומות: קומת הקרקע בה התגוררה התובעת עד שנת 2012 וקומה נוספת בה מתגוררים הנתבעים 1 ו-2 וילדיהם (להלן: "בית המגורים").
- ביום 27.05.1981 חתמו התובעת והמנוח בפני נוטריון על תצהיר ובו הצהירו על רצונם להרחיב את ביתם שבשטח המשק על מנת שישמש את הנתבע 1 בבגרותו: "כאשר בננו, ...., שהנו בן ממשיך יגיע לגיל המתאים, הוא ישתמש באגף החדש של הבית למגוריו ואנו נשתמש באגף הישן".
- ביום 14.06.1981 התקבל אישור הסוכנות לבניית בית נוסף במשק: "לאור התצהיר שקיבלנו מהנ"ל, אין לנו התנגדות שמשפחת .... יבנו בית שני במשקם. הבית הקיים ישמש למגורי הבן הממשיך בבא הזמן".
- ביום 15.02.1995 נשלח לוועד המושב מכתב הכתוב בכתב יד וחתום ע"י התובעת והמנוח ובו נכתב: "אבקשכם לאשר בני .... ואשתו .... לבנים ממשיכים במשק ....".
- ביום 07.06.1995 הודיע מזכיר המושב לנתבעים 1 ו-2 בכתב כי הם אושרו כבנים ממשיכים במשק ובאסיפה הכללית של חברי המושב מיום 29.11.1995 הוחלט לאשרם כחברי האגודה.
- ביום 18.04.1996 נערך ע"י המנוח והתובעת מסמך בכתב יד אשר כותרתו: "עריכת חוזה בין ..... (ההורים) לבין הילדים שלהם...", במסמך זה מציינים ההורים כי הם מתירים לבנותיהם להשתמש בקומת הקרקע שבבית המגורים בלא כל מגבלה עד אריכות ימיהן, אך בלא זכות להעביר בירושה זכות השימוש לבני זוגן ולילדיהן; כי הקומה השנייה בבית המגורים והנחלה כולה שייכים לנתבע 1 ולילדיו עד אריכות ימיהם; כי אם יחליט הנתבע 1 למכור למאן דהוא את הזכויות במשק, התמורה שתתקבל עבור קומת הקרקע תחולק בין חמש בנותיהם באופן שווה; וכי המסמך ייכנס לתוקף לאחר פטירת ההורים. על המסמך חתומים המנוח והתובעת.
- בשנת 2012 עזבה התובעת את המשק ועברה להתגורר בסמוך לבתה .... ב ...., ביחידת דיור אותה שכרה למגוריה. כיום מתגוררת בקומת הקרקע שבבית המגורים בת התובעת, ...., בגפה.
- ביום 10.11.2014 הוגשה התובענה שלפניי בה עתרה התובעת למתן פסק דין הצהרתי לפיו אין לנתבעים 1 ו-2 זכויות כלשהן במשק; לסילוק ידם מהמשק; ולמתן צו מניעה האוסר עליהם לעשות כל שימוש שהוא במשק; לחילופין, עתרה כי כנגד פינויים מן המשק ייפסקו לנתבעים 1 ו-2 פיצויים תמורת ההשקעות שביצעו במשק ותוך שתובאנה בחשבון העובדה כי התגוררו בו בלא תמורה והתנהגותם כלפי התובעת; ולחילופי חילופין, להורות על פיצול דירת המגורים של הנתבעים 1 ו-2 משטח המשק.
- משהפערים בעמדות הצדדים היו גדולים ולא ניתן היה לקדם כל פתרון מוסכם ביניהם, נקבע ההליך לשמיעת ראיות.
- דיוני ההוכחות השתרעו על פני 4 ישיבות ובסופן ניתנה לצדדים הוראה להגשת סיכום טענותיהם בכתב, והם פעלו בהתאם.
טענות הצדדים
תמצית טענות התובעת:
- הנתבעים 1 ו-2 מעולם לא מונו כבנים ממשיכים במשק, שעה שלא התקיים ההליך המוסדר בהסכם המשבצת ובהוראות רמ"י, ועל כן המהלך שביצעו המנוח והיא חסר תוקף כלפי המוסדות המיישבים.
ודוק, מינויים כבנים ממשיכים, כביכול, לא נעשה בהתאם להוראת 55 של האגף החקלאי ברמ"י, שעה שלא הוגש לסוכנות היהודית כתב התחייבות בלתי חוזרת חתום בידי ההורים והנתבעים, עליו נדרשת לחתום גם האגודה השיתופית, והוא טעון אישור של הסוכנות היהודית. משכך, ממילא לא הועברה ההודעה על מינוי בן ממשיך לרמ"י.
- לטענת התובעת היא נאלצה לעזוב את המשק שברשותה ובו התגוררה משך עשרות שנים ולהעתיק מקום מגוריה סמוך לבנותיה, מאחר שמצבה הבריאותי החמיר, והיא לא זכתה לתמיכה ולסיוע מצד הנתבעים 1 ו-2 המתגוררים בשכנות לה. כעת היא מתגוררת ביחידת דיור אותה שכרה, אשר אינה מותאמת לצרכיה ולמצבה הסיעודי, ולכן מבקשת למכור זכויותיה במשק, ובתמורה שתקבל לידיה תוכל לרכוש לעצמה דירה שתהלום את צרכיה.
- עוד טוענת התובעת, כי הנתבעים 1 ו-2 מתגוררים במשק משך כ- 20 שנה, ולמרות זאת מעולם לא נשאו בתשלומי ארנונה, מים וביוב, כאשר לאורך השנים היא והמנוח נשאו בהוצאות הללו, והיא ממשיכה לשאת בהן, גם ועל אף שעזבה את המשק. עוד נטען על ידה, כי היא אשר נושאת בכל התשלומים הכרוכים בהחזקת המשק (מיסי אגודה, דמי חכירה, תשלום עבור קרקע עודפת), וכי רק בשנים האחרונות החלו הנתבעים 1 ו-2 לשאת בתשלומים לוועד המקומי.
- לטענתה, מעולם לא התכוונה לקפח זכויותיהן של בנותיה במשק בדרך של הענקת מלוא הזכויות בו לנתבע 1. כוונתה הייתה לאפשר לנתבע 1 להתגורר במשק בתמורה לכך שיטפל בה וידאג לה.
- לדידה, הנתבעים 1 ו-2 נרשמו, ככל הנראה, בהסכמת המנוח בספרי האגודה כבנים ממשיכים לשם קבלת אישורה של רמ"י לבניית ביתם בשטח המשק, ועל מנת שיוכלו לקבל הלוואת משכנתא למימון בניית הבית, ולמטרה זו בלבד. התובעת מבקשת להבהיר, כי היא או המנוח מעולם לא התחייבו באמצעות כתב הצהרה והתחייבות בלתי חוזרת, כמתחייב, שהנתבעים 1 ו-2 יהיו הבנים הממשיכים במשק וכך גם הם עצמם לא חתמו מעולם על מסמך זה בו עליהם להצהיר על הסכמתם להיות בנים ממשיכים במשק.
- לטענתה, ככל שהמנוח והיא היו מבקשים למנות את הנתבעים 1 ו-2 כבנים ממשיכים במשק, היו דורשים מהם להתחייב כלפיהם לטפל במשק, לדאוג לכל צרכי ההורים, ולפצות את בנותיה, אחיותיו של הנתבע 1, כנהוג בהליך המינוי של בן ממשיך.
- כן נטען על ידה, כי התנהגות הנתבעים 1 ו-2 כלפיה הייתה מחפירה, והדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בהפעלת לחצים כבדים עליה מצד הנתבע 1 כי תחתום על מסמכים שונים להעברת זכויותיה במשק לידיו; בהתנערות הנתבעים 1 ו-2 וילדיהם מכל דאגה או סיוע לה עת מעדה ונפלה בעטיו של מצבה הבריאותי; בחרם שהטילו עליה הנתבעים 1 ו-2 וילדיהם תוך התעלמות מוחלטת ממנה; בסירוב הנתבעים 1 ו-2 לשאת בהוצאותיהם, תוך אילוצה לשאת בהן תחתם; בנטילת דמי השכירות הנגבים מצד ג' בגין מושכר שבשטח המשק לידיהם; בבנייה בלתי חוקית בשטח המשק על ידיהם, החושפת אותה לסיכון של העמדה לדין פלילי.
- עוד טוענת התובעת, כי היא בגיל 75 שנה, סובלת מהתדרדרות חמורה ומתמשכת במצבה הבריאותי, מוגדרת כחולה סיעודית ומרותקת לכיסא גלגלים, ואף הוכרה כבעלת נכות בשיעור של 168%. מחמת מצבה יש לה הוצאות גבוהות בגין עלות העסקה של מטפלת צמודה, תרופות ועזרים וכיו"ב.
תמצית טענות הנתבעים 1 ו-2 (אשר ייקראו להלן לשם הנוחות: "הנתבעים"):
- הגם שהתביעה הוגשה לכאורה ע"י התובעת, הרוח החיה מאחוריה הן בנותיה, אשר אף יזמו הגשתה. יתר על כן, לטענתם מצבה הבריאותי של התובעת הוחמר רק לאחר שנותקה מביתה ומסביבתה הטבעית והמוכרת והועברה למגורים ב.....
- לטענת הנתבע 1 הוריו ייעדו לו את המשק כבן ממשיך כבר בשנת 1981.
- הנתבעים הסתמכו על כך ובהתאם להצהרות המנוח ויתרו על רכישת בית בישוב ..... ואף ויתרו על רכישת משבצת בשטח ההרחבה של מושב .....
- לטענת הנתבעים הם לא המשיכו בהליכי הרישום שלהם כבנים ממשיכים בהסתמך על הבטחת ההורים כי לאחר פטירתם תועברנה לידיהם מלוא הזכויות במשק. לטענת הנתבע 1 גם כאשר פנה לתובעת בבקשה כי תחתום על המסמכים הדרושים השיבה לו שאין צורך בכך, שעה שהמשק ממילא שלו.
- כן טוען הנתבע 1, כי ביום 18.04.1996 הצהירו הוריו בכתב על רצונם להעביר לו בירושה את הזכויות במשק. עוד נטען על ידו, כי אביו המנוח הניח אחריו צוואת שכיב רע וגם בה הורה, כי המשק יועבר אליו, המשבצת בשטח ההרחבה לבת ...., ואילו ליתר בנותיו הוענקה זכות המגורים בקומת הקרקע בבית המגורים בלא שתוקנה להן בעלות בחלק זה של הנכס.
- בית הנתבעים נבנה עפ"י היתר שקיבלו מכוח היותם בנים ממשיכים במשק. מימון בנייתו נעשה ממקורותיהם הפרטיים ומכספים שנתקבלו באמצעות הלוואת משכנתא.
- בשנת 2007 נערך הסכם לפיו הנתבעים והתובעת יפצו את אחיות הנתבע 1 בסך כולל של 100,000$, והוא יקבל את הזכויות במשק. על יסוד ההסכם האמור פנה הנתבע 1 לבנק לשם נטילת הלוואה, ברם בסופו של יום חזרה בה התובעת מן ההסכם, כיוון שבתה .... איימה עליה כי אם תחתום על ההסכם, בנותיה ינתקו כל קשר עמה.
- לדידם, הם עבדו במשק יומם וליל ואף טיפלו בתובעת במסירות ובנאמנות.
- עוד טוען הנתבע 1 שאף כיום וחרף המצב אליו נקלעו הצדדים, הוא מבקר את התובעת מדי שבוע במקום מגוריה שב.....
- הנתבעים טוענים, כי מאז ומתמיד ועד עזיבת התובעת את המשק, היא נשאה בהסכמה בתשלומי החובה החלים עליו מבלי שהייתה כל התחשבנות בין הצדדים. לטענתו, מאז השנים 2010-2011 ועקב ההסתה של אחיותיו, ודרישת התובעת שבאה בעקבותיה, הוא החל לשאת בתשלומי החובה הנוגעים לחלקו בבית המגורים.
- כן נטען ע"י הנתבע 1, כי השוכר ביחידת הדיור שבמשק פונה ממנה, שעה שלא שילם את דמי השכירות בגינה וכיום מתגורר בה בנו.
- בניגוד לנטען על ידי התובעת באשר למצבה הכלכלי, הרי שהוא טוב מאד, ויש לה מקורות הכנסה רבים העולים בסכומם על הוצאותיה החודשיות ולצדם חסכונות שצברה לאורך השנים בסכומים גבוהים.
עמדת רשות מקרקעי ישראל:
- לרשות אין עמדה בהתייחס לסכסוך בין הצדדים, והיא מותירה ההכרעה בו לשיקול דעת בית המשפט ובלבד שתהלום את החלטות מועצת מקרקעי ישראל, רשות מקרקעי ישראל והוראות האגף החקלאי.
- בכתב ההגנה מטעם הרשות מפורט המידע שבידה בהתייחס למשק, תוך הבהרה, כי מבירור שנערך עם הסוכנות היהודית עולה, כי לא מונה בן ממשיך במשק, וממילא לא הוצגה בפני הרשות הודעת הסוכנות היהודית בנוגע לכך. כן לא הוגש לרשות כתב התחייבות בלתי חוזרת חתום בידי התובעת, המנוח והנתבעים ועל כן, אין בספרי הרשות רישום המעיד על מינוי הנתבעים כבנים ממשיכים.
- בעניין הפרדת מגרש מן הנחלה צוין, כי עקרונית קיימת אפשרות כזו, והיא כפופה להחלטות מועצת מקרקעי ישראל ולנהלי הרשות הרלבנטיים, אשר יהיו בתוקף במועד ביצוע ההפרדה המבוקשת.
- במשק חריגות בנייה ועל כן לא ניתן יהא לבצע כל דיספוזיציה בזכויות בו טרם הסדרת החריגות.
עמדת האגודה השיתופית:
- ביום 07.12.2014 הוגשה הודעה מטעם האגודה לפיה ניתן ביום 24.10.2012 צו פירוק כנגד האגודה, ועל כן יש לעכב כל ההליכים כנגדה. כן הובהר, כי המפרק, הבא בנעלי המושב, אינו צד לסכסוך, וכי יכבד כל החלטה של בית המשפט.
נוכח האמור, פטרתי האגודה מהגשת כתב הגנה ומהתייצבות לדיונים.
עמדת הסוכנות היהודית:
- מדובר בסכסוך משפחתי ועל כן היא מותירה ההכרעה בו לשיקול דעת בית המשפט.
- עפ"י המידע המצוי בידיה, לא מונה למשק בן ממשיך.
- הסוכנות מתנגדת לכל בנייה בלתי חוקית או שימוש חורג המבוצע בשטח הנחלה.
דיון והכרעה
- השאלה הראשונה הניצבת בפנינו ועמה נפתח דיוננו היא, אפוא, האם הנתבעים מונו כבנים ממשיכים במשק.
- אין חולק, כי החל משנת 1970 נחתם בין האגודה –"... – מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן: "האגודה"), הסוכנות היהודית לא"י (להלן: "הסוכנות") ורשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י") הסכם בעניין משבצת הקרקע של מושב .... הסכם זה התחדש מעת לעת, וכפי הנראה האחרון נחתם בשנת 2008. ההסכם יכונה להלן: "ההסכם המשולש".
מכוח הסכם המשבצת מקבלים חברי האגודה הזכות להחזיק בנחלות בשטח המושב, וזכותם היא של בני רשות.
בית המשפט העליון התייחס לאופייה של זכות בר הרשות ב-ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6)295:
"ההלכה הפסוקה הגדירה זכות זו כזכות אישית שאינה קניינית, אשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרישיון...אף שרשות השימוש היא זכות אישית, היא עבירה בכפוף לתנאי ההסכמה בין מעניק הזכות למקבל זכות השימוש. יוצא מכך, כי בר-רשות רשאי לעשות דיספוזיציה בזכותו – הכל בכפוף להסכמת הצדדים בעת יצירת הרישיון..."
ראו עמ' 314 לפסק הדין, וכן: ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1)477, 481.
הנה כי כן, וחרף אופייה של הזכות, המוגדרת, כאמור, כזכות אישית, היא ניתנת עקרונית להעברה, בין בחייו של בר הרשות ובין לאחר פטירתו, בכפוף להוראות הסכם המשבצת.
- ההסכם המשולש מסדיר, אפוא, בין היתר, את סוגיית העבירות של זכויות חבר המושב ו/או מתיישב בתחומו אשר נפטר.
- עפ"י סעיף 20 ה להסכם המשולש, במקרה של פטירת בר רשות, יועברו מלוא זכויותיו במשק לבן הזוג שנותר בחיים ובאין בן זוג יועברו לבן הממשיך אשר נקבע ע"י ההורים ואושר ע"י הסוכנות.
- המונח "בן ממשיך" הוגדר בסעיף 1 (א) לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג- 1973 כך: "בן אחד בלבד או בן מאומץ אחד או נכד אחד של בעל משק, לרבות בן זוגו, המחזיק בעצמו או מכח התחייבות בלתי חוזרת בכתב של הוריו או מכח ירושה, במשק חקלאי, כבעל, כחוכר, כחוכר משנה, או כבר רשות לתקופה בלתי קצובה או לשנה לפחות של מוסד מיישב והאגודה או של האגודה כאשר אין מוסד מיישב; לעניין זה, "הורים" – לרבות אחד מהם במקרה שהשני חדל להיות בעל זכויות במשק החקלאי או שנפטר".
- עפ"י הוראה 55 של האגף החקלאי ברמ"י מיום 18.02.1997 להליך המינוי של בן ממשיך במשק חקלאי שני שלבים: בשלב הראשון על ההורים, בעודם בחיים, להגיש טופס התחייבות בלתי חוזרת החתום בידיהם, כבני הרשות ובידי הבן המיועד לקבלת המינוי. על גבי הטופס, יש לציין את עמדת האגודה ולקבל את אישור הסוכנות למינוי. על הסוכנות להעביר הטופס המאושר על ידה לרמ"י. רמ"י מוודאת כי הומצאו לה המסמכים הדרושים ומציינת ברישומיה שקיימת התחייבות למינוי בן ממשיך. בשלב השני, לאחר פטירת ההורים, פונה הבן הממשיך יחד עם הסוכנות לרמ"י בצירוף תעודת הפטירה לצורך העברת הזכויות במשק על שמו.
- הנה כי כן ומשעסקינן בהליך מובנה, המוגדר באופן מדויק וברור בדין, שומה עלינו לבחון האם מינוי הנתבעים כבנים ממשיכים, כטענתם, בוצע בהתאם להוראות הדין, אם לאו.
- כפי שהובא לעיל, בשנת 1981 חתמו המנוח והתובעת על מסמך הנושא הכותרת "תצהיר", עליו מוטבעת חותמת של נוטריון, ובמסגרתו הצהירו על כוונתם להרחיב ביתם השוכן במשק ולהוסיף לו אגף, וכך נכתב בו: "כאשר בננו .... שהנו בן ממשיך יגיע לגיל המתאים הוא ישתמש באגף החדש של הבית למגוריו ואנו נשתמש באגף הישן" (ראו נספח א' לתצהיר הנתבע 1). במועד החתימה על תצהיר זה היה הנתבע 1 כבן 14 שנים בלבד.
- על גבי התצהיר צוין, על ידי נציג האגודה, בכתב יד, כי אין מצדה התנגדות להרחבה המבוקשת.
- ביום 14.06.1981 הודיעה הסוכנות בכתב, כי איננה מתנגדת לבניית בית שני במשק ע"י התובעת והמנוח, ואף צוין על ידה, כי "הבית הקיים ישמש למגורי הבן הממשיך בבוא הזמן".
- לאחר בחינת טענות הצדדים והמסמכים שהוגשו על ידם מצאתי, כי אין לראות בתצהיר ההורים משנת 1981 התחייבות בלתי חוזרת שלהם למינוי הנתבע 1 כבן ממשיך במשק.
- ראשית, עפ"י הגדרת המונח "בן ממשיך" נדרשת החזקה במשק מכוח התחייבות בלתי חוזרת של הוריו. אף אם ייטען שיש בתצהיר האמור כדי להעיד על רצון ההורים כי בעתיד ימונה הנתבע 1, כבן ממשיך, אין לראות בו, כשלעצמו, התחייבות בלתי חוזרת שלהם למנותו ככזה כנדרש בדין.
- שנית, לשון התצהיר, המהווה נקודת המוצא לפרשנותו מעידה אף היא, כי אין מדובר במסמך שתכליתו היא מינוי הנתבע 1 כבן ממשיך במשק, אלא קבלת היתר לבניית אגף נוסף בבית ההורים לשימוש בני המשפחה, תוך קבלת ההקלות שבדין. ודוק, במסמך אין ההורים מצהירים שהם מבקשים למנות את הנתבע 1 כבן ממשיך במשק אלא מבקשים לקבל אישור להרחבת בית המגורים שלהם, תוך שהם מתייחסים אליו כבן ממשיך. זאת ניתן ללמוד אף מאישור הסוכנות שניתן לבקשת ההורים, ובו לא נכתב על ידה שהיא מאשרת מינויו של בן ממשיך במשק, כי אם אינה מתנגדת לבניית בית שני בשטח המשק, אשר ישמש למגורי הבן הממשיך בבוא העת.
- נמצאנו, אפוא, למדים מנוסח המסמכים האמורים (הן תצהיר ההורים והן אישור הסוכנות), כי הבית הנוסף אותו ביקשו ההורים לבנות בשטח המשק עתיד היה לשמש, עם מינוי בן ממשיך במשק, למגוריו.
- מן העדויות שנשמעו בפניי עולה, כי הסיבה לחתימת ההורים על התצהיר הייתה רצונם בקבלת פטור מתשלום דמי היתר אגב הרחבת בית המגורים שלהם במשק.
ראו בעניין זה עדותו של מר ...: "יש את בית המגורים למטה של האם וכאשר הייתי מזכיר מושב, הם פנו להרחיב את בית המגורים ואז אחד התנאים של הסוכנות היהודית ורמ"י המושב היה בהסכם תלת צדדי והם רצו שיצהירו שיש להם בן ממשיך כדי לא לשלם דמי היתר, ואז ההורים חתמו על התצהיר בפני עו"ד אנו כמושב אישרנו שאין לנו התנגדות, העברנו לסוכנות הסוכנות העבירה לרמ"י ואז הם בנו תוספת, וזה היה עוד לפני שהבן היה בן 18 ולא יכלו לאשר אותו כבן ממשיך" (עמ' 44 ש' 21 עד עמ' 45 ש' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 16.11.2016).
- הנה כי כן, אף מעדות מזכיר המושב בתקופה הרלבנטית, אשר הוזמן להעיד מטעם הנתבעים עולה, כי ההורים הצהירו שהנתבע 1 עתיד להתמנות כבן ממשיך על מנת לקבל היתר הבניה בלא תשלום דמי ההיתר, וכי בשל היותו קטין אותה שעה, לא ניתן היה למנותו אז כבן ממשיך.
- משאלה הם פני הדברים, נפנה לבחינת המסמך אשר נחתם ע"י ההורים בשנת 1995 ונבחן האם הוא עומד בתנאים שמציב הדין למינוי בן ממשיך.
- ביום 15.02.1995 נשלח לוועד המושב מכתב הכתוב בכתב יד וחתום בידי התובעת והמנוח ובו נכתב: "אבקשכם לאשר בני ... ואשתו .... לבנים ממשיכים במשק ....".
- ביום 07.06.1995 הודיע מזכיר המושב לנתבעים 1 ו-2 בכתב, כי הם אושרו כבנים ממשיכים במשק, וכי באסיפה כללית של האגודה מיום 29.11.1995 הוחלט לקבלם כחברי אגודה מכוח היותם הבנים הממשיכים במשק.
- הוראה 55 של האגף החקלאי ברמ"י קובעת, כי לשם מינוי בן ממשיך במשק חקלאי על ההורים לחתום על כתב התחייבות בלתי חוזרת בו הם מצהירים על מינוי ילדם כבן ממשיך ועל הבן הממשיך לחתום אף הוא על המסמך האמור ולהצהיר, כי הוא מקבל על עצמו את המינוי.
- אין חולק, כי התובעת והמנוח לא חתמו על כתב התחייבות והצהרה בלתי חוזרת באמצעותה מונו הנתבעים כבנים ממשיכים במשק. כך גם אין חולק, כי הנתבעים לא חתמו על מסמך כאמור באמצעותו הצהירו על הסכמתם לקבל על עצמם המינוי.
ברם, עיון בהוראה 55 של האגף החקלאי מעלה, כי היא פורסמה בשנת 1997 ותחולתה ממועד זה ואילך. כן נלמד מעיון בה, כי נוכח פסיקת בית המשפט העליון ניתנה בשנת 1993 הוראה על הפסקת הרישום של מינוי בן ממשיך ברמ"י, והדרישה לרישום המינוי ברמ"י חודשה רק בשנת 1997, עם פרסום ההוראה.
- פניית ההורים בכתב אל האגודה בבקשה לאשר הנתבעים כבנים ממשיכים נעשתה, כאמור, בשלהי שנת 1995. אותה עת לא בוצע ברמ"י רישום של מינוי בנים ממשיכים, וטרם באה אל העולם הוראה 55 של האגף החקלאי, המסדירה, כאמור, הליך המינוי של בנים ממשיכים.
- נשאלת, אפוא, השאלה מהו הדין במקרה שלפנינו, ומה ייחשב מינוי כדין של בן ממשיך טרם כניסתו לתוקף של הנוהל המוסדר בהוראה 55 של האגף החקלאי ברמ"י.
- הצדדים לא הניחו בפני בית המשפט המסד הנורמטיבי בכל הנוגע למינוי בן ממשיך בתקופה שקדמה לכניסת הוראה 55 של האגף החקלאי לתוקף.
- בעניין זה מצאתי להפנות לעדותו של מזכיר המושב בעבר, מר ...., שהייתה אמינה עליי:
"ש. אתה יודע שבן ממשיך ממנים על ידי כתב בלתי חוזר של ההורים?
ת. אבל הנוהל הוא משנת 1999, היה נוהל לפניו וגם אחריו ולדעתי הייתה גם פסיקה של בג"צ שהסוכנות הפסיקה לרשום בנים ממשיכים עד שלא שינו את הנהלים, אבל מדברים על התקופה שלפני כן לגבי בן ממשיך.
ש. פה ראית הצהרה בלתי חוזרת של ההורים?
ת. בתיק הייתה בקשה של ההורים. המושב לא היה צריך התחייבות בלתי חוזרת והסתפק בבקשה של ההורים, ואישר זאת בפרו' ההנהלה וגם באסיפה כללית של חברי האגודה. זה עבר שני אישורים" (עמ' 50 ש' 17 עד עמ' 51 ש' 4 לפרוטוקול מיום 16.11.2016).
- בנסיבות המקרה שלפנינו וכפי שיפורט להלן מצאתי, כי יש לראות במסמך שנכתב ע"י ההורים בשנת 1995 בקשה למינוי הנתבעים כבנים ממשיכים במשק.
- לצד זאת נזכיר, כי הסוכנות ורמ"י ציינו בכתב ההגנה מטעמן, שעפ"י רישומיהן, לא מונה בן ממשיך במשק.
- בעניין זה ולהשלמת התמונה מן הראוי שיובהר, כי לרמ"י ולסוכנות מעמד שונה בכל הנוגע לאישור מינויים של בנים ממשיכים במשק חקלאי.
- מן הפסיקה עולה, כי מינוי בן ממשיך במשק חקלאי טעון אישור של הסוכנות ורישום המינוי ברמ"י. צא ולמד, כי אישור הסוכנות בהקשר בו עסקינן הוא מהותי, בעוד לרמ"י, לפחות מאז נכנסה לתוקף הוראה 55 של האגף החקלאי, תפקיד פורמלי יותר, כל עוד ההורים בני הרשות הם בין החיים.
כך, בפרשת מדעי דובר באב ובאם חורגת אשר החליטו למנות את הבן כבן ממשיך במשק. ההורים הצהירו בפני ועד המושב כי רצונם הוא שהבן משה יהא בן ממשיך ויבנה ביתו במשק, והאב פנה עם הצהרה זו לסוכנות. הסוכנות נתנה אישור מותנה למינוי הבן כבן ממשיך, תוך שדרשה השלמה של מסמכים שונים לצורך אישור המינוי, ותוך שציינה, כי ככל שהמסמכים לא יומצאו במועד, יבוטל האישור. הצדדים מילאו רק חלק מדרישות הסוכנות. לאחר פטירת האב פנה הבן לקבלת היתר בנייה כבן ממשיך במשק, ובשלב זה התנגדה האם החורגת להכרה בו כבן ממשיך. השאלה שנדונה בפסק הדין היא, האם מדובר במתנה מוגמרת אם לאו, (או אז תוכל האם החורגת לחזור בה מהענקתה ככל שתעמוד בתנאים הקבועים בחוק המתנה). וכך קובע בית המשפט העליון בפסק דינו: "נמצא, כי לשם השלמת המתנה מצד נותן המתנה, די בעצם מתן האישור מצד אדם שלישי – גם אם אישור זה עצמו ניתן לביטול. במילים אחרות, מבחינתו של נותן המתנה הסתיימה הקניית הנכס עם מתן האישור העקרוני מאדם שלישי, כך שאין עוד רשות לנותן המתנה לחזור בו מן המתנה. אמנם, אפשר כי עם ביטול האישור הנכס מושא המתנה חוזר לנותן המתנה".
כלומר במישור היחסים שבין ההורים והבן הממשיך, הקניית המתנה מסתיימת עם אישור הסוכנות ובהעדר אישור שכזה, יש לראות בבקשת ההורים או בהצהרותיהם התחייבות ליתן מתנה, דהיינו מתנה שניתן לחזור ממנה בכפוף לתנאים הקבועים בחוק המתנה.
ראו: ע"א 1108/98 מדעי נ' מדעי, פ"ד נד(4) 385.
- הנה כי כן, אישור הסוכנות למינוי הבן הממשיך הוא סובסטנטיבי לתוקפו של המינוי בעוד לרמ"י בשלב זה תפקיד פרוצדורלי, המתמצה ברישום המינוי בספריה, וכבר נתנו לכך בתי המשפט דעתם וקבעו, כי בהעדר רישום בספרי רמ"י אודות המינוי אין כדי לפגוע בתוקפו. ראו: תמ"ש (ת"א) 6280/02 מועלם נ' סגולה (פורסם במאגרים האלקטרוניים).
- יפים בעניין זה דברי חברי, כב' השופט אסף זגורי, באשר לתפקידה של רמ"י בהליך המינוי של בנים ממשיכים בשעה שהוריהם עודם בחיים: "עיקר החשיבות בהליכי אישרור בן ממשיך, נעוץ באישור האגודה והסוכנות. סוגיית רישום מינוי "בן ממשיך" במסמכי המנהל, נחשבת לחיונית על פי הפסיקה ואיני מקל ראש בכך, אך מבחינה עניינית, המנהל אינו מתערב במינוי "בן ממשיך", אינו צד להצהרת המינוי וכל תפקידו מסתכם בתיוק אישור הסוכנות ו/או רישום דבר קיומו של "בן ממשיך". זאת אף לאחר כניסתה לתוקף של הוראת אגף 55 ולא כל שכן עובר לכך (קרי עד לשנת 1997)".
ראו: תמ"ש 17271-09-09 ל.ד נ' ש.ד וס.ד, פורסם במאגרים האלקטרוניים.
- ונדגיש שוב, כי נוכח פסיקת בית המשפט העליון, בתקופה הרלוונטית לדיוננו, בין השנים 1993-1997, לא בוצע כלל רישום ברמ"י בנוגע למינוי בנים ממשיכים במשקים חקלאיים, ורק עם כניסתה לתוקף של הוראה 55 של האגף החקלאי ברמ"י בשנת 1997 נדרשה חתימה של ההורים ושל ילדם שנבחר על ידם כבן ממשיך על טופס הצהרה והתחייבות בלתי חוזרת, המלצת האגודה למינוי, אישור הסוכנות את המינוי, על גביו, ודיווחה על כך לרמ"י, אשר אמורה הייתה לרשום המינוי בספריה.
- על שום כך, אין לקבל טענות התובעת לפיהן, משעה שהתובעת והמנוח לא חתמו, יחד עם הנתבעים על טופס הצהרה והתחייבות בלתי חוזרת, לא ניתן לראות בצעדים בהם נקטו הליך של מינוי האחרונים כבנים ממשיכים במשק.
- מן הבחינה המשפטית חוסה, אפוא, הליך המינוי של בן ממשיך במשק חקלאי תחת דיני המתנה ובראשם הוראות חוק המתנה, התשכ"ח- 1968 (להלן: "חוק המתנה"). בחוק המתנה יש התייחסות נפרדת להתחייבות ליתן מתנה (סעיף 5 לחוק המתנה) ולמתנה שכבר הוקנתה והקנייתה הושלמה (סעיף 6 לחוק המתנה).
- נפקות ההבחנה בין התחייבות ליתן מתנה ובין מתנה שהוענקה, היא, בין היתר, באפשרות של נותן המתנה לחזור בו. עת עסקינן במתנה אשר כבר הוקנתה, קובע סעיף 6 לחוק המתנה, כי אין נותן המתנה יכול לחזור בו מהקנייתה. אולם עת מדובר בהתחייבות ליתן מתנה, מציב חוק המתנה תנאים באשר לאפשרות של נותן המתנה לחזור בו מהקנייתה, כמפורט בסעיף 5 לחוק.
- עת דנים אנו במשקים חקלאיים, קובעת לרוב הפסיקה, כי יש לראות במינוי "בן ממשיך" משום התחייבות לעסקה במקרקעין שאינה מושלמת עד אשר מוסדר הרישום בסוכנות וברמ"י. הטעם לכך נעוץ בעובדה, שעל אף שמדובר בזכות אובליגטורית (בר רשות), הרי שעבירותה מוגבלת מכוח הסכם המשבצת.
ראו למשל: ע"א 1662/99 חיים נ' חיים הנ"ל; בע"מ 1119/06 פלוני נ' פלוני ואח' (פורסם במאגרים האלקטרוניים); עמ"ש (מרכז) 2070-09-07 עליזה תייר נ' שמעון כחלון (פורסם במאגרים האלקטרוניים).
- משאין חולק, כי לא ניתן אישור של הסוכנות לבקשת התובעת והמנוח משנת 1995 למינוי הנתבעים 1 ו-2 כבנים ממשיכים, יש לראות בה התחייבות ליתן מתנה, כלומר מתנה שהקנייתה לא הושלמה, אשר לנותנה יש אפשרות לחזור הימנה בכפוף לתנאים הקבועים בדין.
- מסקנה זו עולה בקנה אחד עם התנהלות הצדדים נוכח טיוטת ההסכם משנת 2007 בה נכתב כי התובעת "תרשום" (בלשון עתיד) את הנתבע 1 כבן ממשיך, והוא מצדו מתחייב לטפל בה ולדאוג לה תוך ששניהם יפצו כספית את אחיותיו. השכל הישר והגיונם של דברים מלמדנו, כי לו מדובר היה במינוי שהושלם בשעתו, עוד בחיי האב, לא היה צורך בהסכמה זו שבין התובעת והנתבע 1, ולא היה צורך בציון התחייבותה של התובעת "לרשום" לאחר החתימה על הסכם את הנתבע 1 כבן ממשיך.
- מן הראיות שבפניי אף שוכנעתי, כי אי הגשת בקשה או התחייבות בלתי חוזרת של התובעת למינוי הנתבעים כבנים ממשיכים לסוכנות וקבלת אישורה לכך, לאחר שבעלה הלך לעולמו, לא נגרם בשל חוסר ידע או חוסר הבנה של הצדדים, כי אם נוכח רצון התובעת שההליך יושלם לאחר שתוודא כי בנותיה תפוצינה.
מן הראיות והעדויות שהובאו לפניי עולה, והדבר עובר בהן כחוט השני, כי רצונו הברור של המנוח היה, שהנתבע 1 יהא הבן הממשיך במשק, וכי לרעייתו, התובעת דכאן, היו הסתייגויות מכך עוד בחייו (עמ' 15 ש' 3-7 לפרוטוקול מיום 02.03.2016, עמ' 17 ש' 3-4 לפרוטוקול מיום 02.03.2016, עמ' 20 ש' 19 עד עמ' 21 ש' 4 לפרוטוקול מיום 02.03.2016, עמ' 13 ש' 9-10 לפרוטוקול מיום 21.01.2016, עמ' 17 ש' 7-10 לפרוטוקול מיום 21.01.2016).
אף לאחר פטירתו של האב וחרף ניסיונותיו של הנתבע 1 להשלים ההליך ולרשום מינויו כבן ממשיך, עיכבה התובעת חתימתה על המסמכים הדרושים, נוכח עמדת בנותיה ביחס למהלך זה והלחץ שהופעל עליה מכיוונן, ונוכח רצונה להסדיר פיצוי הולם עבורן עקב המינוי ומשמעויותיו.
בהקשר זה מצאתי להפנות, למשל, לעדותו של מר ....., חתנה של התובעת:
"ש. אתה אומר שהייתה מחלוקת בין חמותך לחמך ז"ל, לגבי עתיד המשק. מה הייתה המחלוקת ביניהם, הוא רצה להעביר ל...., לטענתך מה האם רצתה. ת. ממה שאני יודע, שהיא רצתה שישמרו את הבית, שהמשק לא יפוצל. ש. למי רצתה שהמשק יהיה. ת.שהבית למטה, יישאר כבטחון לאחיות. ש. ויתר חלקי המשק. ת.זה מה שאני יודע, לא נכנסתי לרזולוציה כזו כדי לדעת כל אחד לאן שאף. ש. היא רצתה להבטיח שהבית למטה ישאר לבנות. ת. כן" (עמ' 20 ש' 19 עד עמ' 21 ש' 4 לפרוטוקול מיום 02.03.2016).
מעדותו של מר .... לא עולה, כי התובעת התנגדה למינוי הנתבעים כבנים ממשיכים. יתר על כן, מעדותו ניתן ללמוד שהתובעת הסכימה למינויים, ברם דעתה לא הייתה נוחה מכך שהם יקבלו מלוא הזכויות במשק בעוד חמש בנותיה לא תקבלנה מאום.
מן הראוי להעיר, כי נוכח הדין החל בנוגע להעברת זכויות במשקים חקלאיים מהורים לילדיהם, בין בחייהם ובין לאחר לכתם מן העולם, עמדת התובעת ברורה ומובנת. משעה שעמדת המדינה, בעלת הקרקע, היא כי לא ניתן לפצל משק חקלאי, ויש להעביר הזכויות בו, כמקשה אחת, אך טבעי הוא שמצפונה, כמצפונם של הורים אחרים, השואפים לנהוג בילדיהם בשוויון ובהגינות, ייסרה, ועל שום כך לא אצה לה הדרך להשלים ההליך ולחתום על המסמכים הדרושים ע"י הסוכנות.
- עם זאת יובהר, כי חרף חילוקי הדעות שהיו בין המנוח והתובעת, היא התגמשה, איחדה עמדתו עם זו שלו, וחתמה בשנת 1981 ובשנת 1995 על המסמכים הנזכרים לעיל, באמצעותם ניתן היתר לבניית אגף בבית המגורים שישמש את הנתבעים כבנים ממשיכים לעתיד לבוא; האגודה קיבלה בקשת ההורים למנותם כבנים ממשיכים והם התקבלו כחברי אגודה. הרהורי לבה של התובעת, מצפונה שנקפה ורצונה להבטיח פיצוי לבנותיה טרם השלמת המינוי - אין בהם כדי לפגוע בתוקפם ובמשמעותם של המסמכים שנחתמו על ידה.
- מן הראיות שהובאו לפניי עולה, אפוא, כי גם בקרב בני המשפחה ואנשי המושב ונבחריהם, ברור היה שהנתבעים מתעתדים לקבל הזכויות במשק, כבנים ממשיכים, עפ"י החלטת ההורים בני הרשות בו. ידיעה זו, גם אם לא נשאה חן בעיני מי מהם, ליוותה את בני המשפחה לאורך שנים רבות, מאז בהיות הנתבע 1 נער צעיר, בחיי אביו המנוח ואף לאחר פטירתו.
כאמור, הנתבע 1, על פני עשרות שנים, משחר ילדותו, בשנות התבגרותו ואף כשהגיע לפרקו ונשא אישה, הקים משפחה והפך סב לנכדים, לא התגורר בשום מקום שהוא זולת בית המגורים שבמשק.
גם עובדות אלו, שאינן שנויות במחלוקת, מעידות כי, הנתבע 1 נתפש בעיני בני משפחתו כבן הממשיך.
ודוק, אף אם הסכמת התובעת למינוי הנתבעים כבנים ממשיכים ניתנה כהסכמה עקרונית והיא ביקשה להוסיף לה תנאים מטעמי הגינות כלפי בנותיה, עדיין הסכמה היא ועולה כדי התחייבות אף מצדה להעביר הזכויות במשק לנתבעים כבנים ממשיכים.
זאת ועוד, משעה שההורים התחייבו יחדיו כלפי הנתבעים להעניק להם הזכויות במשק כבנים ממשיכים, והאב הלך לעולמו, שאלה נכבדה היא, האם רשאית התובעת בלבד, שנותרה בחיים ותבדל"א, לחזור בה מן ההתחייבות שניתנה להם.
להבנתי ומשיקולי הגינות, תום לב והגנה על אינטרס ההסתמכות של מקבל ההתחייבות, בנסיבות אלו בהן ניתנה התחייבות ליתן מתנה ע"י שניים, ואחד מהם איננו עוד בין החיים, מוטל על מעניק ההתחייבות השני, שנותר בחיים, נטל כבד יותר להוכיח התקיימות התנאים שבדין המאפשרים לו חזרה מן ההתחייבות, שאם לא כן יופר האיזון המתבקש בין הנסיבות שבהן ניתנה ההתחייבות ובין אלו שבהן מבוקש לחזור ממנה.
האם בנסיבות המקרה שלפנינו רשאית התובעת לחזור בה מן ההתחייבות ליתן המתנה?
- סעיף 5 לחוק המתנה קובע: (א) התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב (ב) כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו. (ג) מלבד האמור בסעיף קטן(ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם הייתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן".
- לטענת התובעת, הנתבעים נהגו ונוהגים כלפיה באופן מחפיר, והתנהגותם מצדיקה חזרתה מההתחייבות להעביר להם הזכויות במשק ללא תמורה, כבנים ממשיכים.
לדידה, התנהגותם המחפירה באה לידי ביטוי במספר מישורים: אי נשיאה בתשלומי החובה החלים על המשק ועל דירת המגורים שלהם; הפעלת לחץ נפשי עליה; הטלת חרם עליה; פלישתם לדירתה; בניה בלתי חוקית במשק; ופתיחת דברי דואר שלה.
- טרם אדרש לטענות הללו אחת לאחת מצאתי לציין, כי לאחר שמיעת כלל העדויות, נותר בלבי ספק של ממש באשר לרצונה של התובעת בניהול ההליך ובאשר להבנתה את מהותו. יתרה מכך, וכפי שיודגם להלן, נותר בי הרושם, כי היוזמה להגשת התביעה ולניהול ההליך איננה של התובעת, וכי היא פועלת בהשפעתן של בנותיה, אחיות הנתבע 1, ומובלת על ידן:
א. התובעת בעדותה ציינה, כי כלל לא חתמה על התצהיר וכי אינה יודעת קרוא וכתוב (עמ' 7 ש' 13-16 לפרוטוקול מיום 21.01.2016; עמ'8 ש' 13-15 לפרוטוקול מיום 21.01.2016).
ב. העד .... אשר שימש בעבר כמזכיר המושב ציין בעדותו: "בשנת 2007 לערך, האם פנתה אליי וביקשה ממני גם בהיותי כבן משפחה וגם כמזכיר מושב, שמתחילים להפעיל עליה לחץ הבנות בקשר למשק וביקשה שאעשה הסדר בתוך המשק, אני ניסיתי לגבש הסכם מתוך הכרותי את כל התמונה נתתי להם טיוטה של הסכם עקרונות לאמא. האמא אמרה שזה מקובל עליה אבל חזרה אליה ואמרה שהבנות לא מסכימות שהיא תחתום על ההסכם ומאותו הרגע אני הפסקתי את ההתערבות האישית שלי בתוך העניין הזה (עמ' 44 ש' 6-11 לפרוטוקול מיום 16.11.2016).
...
בין האמא ל... לא היה סכסוך אבל בלחץ הבנות היא לא המשיכה את התהליך (עמ' 47 ש' 1-6 לפרוטוקול מיום 16.11.2016).
.....
כשהגענו לשלב הביצוע של ההסדר העקרונות שהצעתי היא אמרה שהבנות לא מסכימות ושהיא לא חותמת על הבקשה לרישום התחייבות" (עמ' 48 שורות 4-6 לפרוטוקול מיום 16.11.2016).
ג. הנתבע 1 בעדותו ציין לגבי התובעת כי: "... היא גם לא התנגדה שאהיה בן ממשיך, היא רק אמרה שהבנות לוחצות עליה מאוד, ובוא ננסה לגמור את זה. היא מעולם לא אמרה שהיא מתנגדת" (עמ' 64 ש' 1-3 לפרוטוקול מיום 16.11.2016).
העדויות דלעיל לא נסתרו, וכאמור הותירו הרושם הברור, כי התובעת מובלת בידי בנותיה, וכי לו היה תלוי בה הדבר, הייתה נמנעת מניהול מערכה משפטית כנגד בנה, וודאי כזו בה עותרת היא לסעד דרקוני שמשמעותו היא פינויו על כל בני משפחתו מן הבית בו נולדו, גדלו והתחנכו כל ימי חייהם.
- נפנה לבחינת השאלה האם הנתבעים נהגו בתובעת התנהגות מחפירה המקימה לה זכות לחזור בה מהתחייבותה ליתן להם הזכויות במשק במתנה.
מהי, אם כן, ההתנהגות המחפירה שחוק המתנה מדבר בה?
- כדרכו של עולם, החוק אינו מגדיר מהי התנהגות מחפירה, ומילוי המונח בתוכן עניין הוא לבית המשפט, תוך החלת עקרונות מוסר אוניברסליים ועקרונות מעולם החוזים כדוגמת הגינות ותום לב.
נהיר אף, כי לצורך בחינת השאלה האם מקבל ההתחייבות נקט התנהגות מחפירה כלפי נותנה נבחן אופיה של מערכת היחסים ביניהם עובר למתן ההתחייבות ואף לאחריה, טיב הקשר ביניהם (למשל, האם מדובר בהורה וילד, בבני זוג, בשכנים וכו') וכמובן יתר הנסיבות האופפות את הפרשה הספציפית, לרבות טיב המתנה וערכה טיב התנהגותו של המקבל, המניע לה ועוד.
להבנתי, נדרש שיתקיימו אלמנטים אובייקטיביים וסובייקטיביים בהתנהגות המקבל על מנת שייקבע כי נקט בהתנהגות מחפירה כלפי הנותן.
מצאתי להביא בהקשר זה דבריו שובי הלב והעין של המשנה לנשיא (כתוארו אז) השופט ש. לוין בע"א 350/96 א' וייסר ואח' נ' שביט ואח', פ"ד נב(5)797, 809, אשר היה אמנם בדעת מיעוט:
"סבור אני שלא ניתן לערוך רשימה ממצה של כל 'ההתנהגויות המחפירות' האפשריות, אף כי ניתן להניח שההערכה המוסרית של ההתנהגות תשתנה בהתאם לעניין שבו מדובר. אין, בהכרח, דומה קללה עסיסית המוטחת בעת נהיגה בכביש על ידי נהג לעברו של נהג אחר לקללה שכזו המוטחת על ידי בן באמו. עם זאת, גם לא ניתן לומר שיחסי משפחה הם בבחינת 'אי' ביחסים שבין בני-אדם. מידת הקירבה של היחסים בין בני אדם, מידת התמשכותם של יחסים אלו, השתרעותם על פני מגזרים שונים בחייהם של המעורבים בהם וגורמים נוספים, משפיעים על האופן שבו מצופה מאדם לנהוג בנושאים שונים של אותה מערכת יחסים".
- לטעמי, שעה שעסקינן אמנם במתנה, אך כרוכים בכך גם אלמנטים חוזיים, ובהם התחייבות של נותן המתנה והסתמכות המקבל על פיה, נדרשים ריסון וזהירות בעת בחינת הטענה בדבר קיומה של התנהגות מחפירה.
לא נעלם מעיניי, כי פסיקת בית המשפט העליון נקטה גישה מקלה עם מי שהתחייב להעניק מתנה וקבעה שיש ליתן לביטוי "התנהגות מחפירה" פרשנות רחבה.
קטונתי, וודאי שאין בידי לפסוע בדרך אחרת מזו שהותוותה ע"י בית המשפט העליון.
עם זאת וגם עפ"י ההלכה הפסוקה, מוטל עדיין על המבקש לחזור בו ממתן ההתחייבות להעניק מתנה הנטל להוכיח שמקבלה נהג בו באופן בלתי מוסרי, פוגעני, מזלזל ובוטה העולה כדי התנהגות מחפירה, ומבלי לגרוע מכך, מובן כי עליו לנהוג בתום לב ובהגינות.
כשם שהביע השופט לוין דעתו, כמובא לעיל, יחסי משפחה אינם בבחינת אי, הנפרד מיתר מערכות היחסים בין בני האנוש; עצם העובדה שמדובר ביחסים בין בני משפחה אינה חזות הכל, וגם בשעה שנדרשים אנו לבחון האם נהג אדם בבן משפחתו באופן מחפיר, שומה עלינו לעשות כן על רקע הנסיבות הפרטיקולריות, השכל הישר, ניסיון החיים ועקרונות מוסר.
ומן הכלל אל הפרט:
אי נשיאה בתשלומי החובה החלים על המשק
- לטענת התובעת, הגם שהנתבעים מתגוררים במשק מזה 20 שנה, אין הם נושאים בתשלומי הארנונה, המים והביוב, אף לא בגין הדירה בה הם מתגוררים, ובפועל היא נאלצת לשאת בהם עד עצם היום הזה.
באשר לתשלום המס המוניציפלי (וועד מקומי), טוענת התובעת, כי רק בשנים האחרונות החלו הנתבעים לשאת בו.
לבקשה לצירוף ראיה, אשר הוגשה לאחר תום שלב ההוכחות, צירפה התובעת אסמכתא לפיה, בניגוד לנטען ע"י הנתבעים, הם לא שילמו המס המוניציפלי משך שנת 2016 כולה.
- מנגד טוענים הנתבעים בסיכומיהם, כי טענה זו מהווה הרחבת חזית, שעה שבכתב התביעה לא נטען שיש במחדלים אלה כדי התנהגות מחפירה, ויתרה מכך, לשיטתם, אי הנשיאה בתשלומי החובה איננו מהווה התנהגות מחפירה.
לגופו של עניין טוענים הם, כי כל עוד התגוררה התובעת במשק, היא נשאה מאז ומתמיד בתשלומי החובה, לא הייתה כל התחשבנות ביניהם ושררה ביניהם הסכמה, כי הנתבע 1 דואג לבדק הבית ועורך קניות מעת לעת בעוד התובעת נושאת בתשלומי החובה.
עוד נטען, כי הנתבעים נושאים בתשלום עבור צריכת החשמל בביתם; כי השוכר נושא בתשלום עבור צריכת המים, ותשלום המס המוניציפלי עבור שנת 2016 בוצע על ידם.
הנתבעים לא צירפו אסמכתאות כלשהן לתמיכה בטענה כי נשאו בהוצאות בדק הבית או בהוצאות אחרות הקשורות בתחזוקה שלו.
- באשר לתשלום מיסי הוועד המקומי, מקובלת עליי גרסת התובעת:
א. הנתבע 1 שב וטען בעדותו כי החל משנת 2010-2011 הוא אשר נושא בתשלום המס המוניציפלי החל על המשק (עמ' 67 ש' 4-15 לפרוטוקול מיום 16.11.2016).
ב. עדות הנתבע 1 בעניין זה לא הייתה אמינה עליי:
"ש. נסכם כך בעמ' הראשון יש בסה"כ 3 שיקים ולא 12, בעמוד השני 3 ולא 12, בעמ' השלישי 2 ולא 8, ולמרבה התדהמה בעמ' הרביעי והחמישי יש שיק אחד שצולם 8 פעמים. זה נכון?
ת. אני מסרתי את הספחים של השיקים לעוה"ד אני לא צילמתי אותם. היו גם הרבה סכומים אחרים. זה שכתוב 800 ₪ או 260 ₪ שזה היה הרבה פעמים, למשל במקרה שאמא שלי ביקשה ממני לרכוש לה טלוויזיה התקזזנו בסכומים, זה היה ביני לבינה" (עמ' 71 ש' 3-8 לפרוטוקול מיום 16.11.2016).
ג. לא זו אף זו, התובעת צירפה לבקשתה לצירוף ראיה אסמכתא לפיה נכון ליום 20.11.2016 נצבר חוב בסך 3,861 ₪ בגין המשק בהתייחס לתקופה שבין החודשים ינואר-נובמבר 2016.
ג. הנתבעים מצדם צירפו אסמכתא לפיה רק ביום 28.11.2016 (לאחר ישיבת ההוכחות) הם הגיעו להסדר חוב עם המושב, ושילמו מיסי הוועד.
ד. משכך, הרי שעדות הנתבע 1 באשר לתשלום המס המוניציפלי בשנת 2016 לא הייתה נכונה, ורק לאחר שהעיד בפני בית המשפט פנה להסדרת החוב שנוצר עקב אי התשלום. עם זאת, לא מצאתי שיש באמור כדי להעיד על התנהגות מחפירה המקנה לתובעת הזכות לחזור בה מהתחייבותה ליתן מתנה, בפרט שעה שדמי הוועד שולמו ע"י הנתבעים בסופו של יום.
- בהינתן כי הזכויות במשק הן עדיין של המבקשת, הרי שעליה להמשיך ולשאת בהוצאותיו הקבועות, כפי שעולה גם מעדותו של מזכיר המושב לשעבר, מר זנדני (עמ' 53 ש' 20-21 לפרוטוקול מיום 16.11.2016), למעט, כמובן, ההוצאות הכרוכות בהחזקת הדירה בה מתגוררים הנתבעים.
יוער, כי אף בטיוטת ההסכם משנת 2007 (נספח ז' לתצהיר הנתבע 1), אשר לא נחתם בסופו של יום, צוין כי הנתבע 1 יישא בעלויות השימוש במים ובחשמל ובמיסי המושב והארנונה החלים על דירת המגורים שלו (קומה א' בבית המגורים) ולא בגין המשק כולו.
- התרשמתי, כי התובעת נשאה מרצונה הטוב החופשי ובהתאם לסיכום שהיה בינה ובין הנתבע 1 בהוצאות הדירה של הנתבעים 1 ו-2 עד שנת 2010 לערך, עת גבה טורא בין הצדדים. באותה מידה, חרף מצבה הכלכלי הנטען, מאפשרת התובעת כיום לבתה ...., להתגורר בבית המגורים (בקומת הקרקע) בלא שהיא גובה מידיה דמי שכירות (עמ' 9 ש' 13-20 לפרוטוקול מיום 21.01.2016).
- כן מהימנה עליי בעניין זה עדות הנתבע 1 לפיה נשאה התובעת בתשלום ההוצאות הכרוכות בהחזקת בית המגורים כיוון שהייתה לה הנחה בשיעור של 80% (עמ' 67 ש' 16-21 לפרוטוקול מיום 16.11.2016), ועל כן הוסכם שהיא תמשיך לשאת בהן. עם זאת, מצופה היה מהנתבעים 1 ו-2 שישיבו לידי התובעת את הסכומים אותם שילמה בפועל עבור ההוצאות הכרוכות בשימוש בדירת המגורים שלהם. עדות הנתבע 1 כי שילם לתובעת סכומים בגין הוצאות הבית איננה מהימנה עליי.
שוכנעתי כי משך מרבית התקופה בה דרו התובעת והנתבעים בבית המגורים לא נערכה ביניהם התחשבנות כלשהי, וכי הם לא ראו צורך בכך נוכח מערכת היחסים הקרובה והזיקה המשפחתית. הדדיות זו במימון הוצאות כאלה ואחרות הייתה מנת חלקם של הצדדים משך שנים רבות, ולכן איני רואה בהתנהגות הנתבעים שהמשיכו לדבוק בנורמה הקיימת התנהגות מחפירה כלפי התובעת.
- אי נשיאת הנתבעים בהוצאות האמורות אינו מהווה, אפוא, התנהגות מחפירה, כי אם לכל היותר עשיית עושר ולא במשפט, וברי, כי משעה שהתובעת מבקשת או ביקשה לשנות הסדר הקיים ולקבל מידיהם החזר בגין תשלומים שבוצעו על ידה במקומם אגב מגוריהם במשק, עליהם לכבד בקשתה ולעשות כן.
בנסיבות אלו על התובעת להציג בפני הנתבעים פירוט המגובה באסמכתאות בגין תשלומים שביצעה במקומם בגין השימוש שהם עושים בבית המגורים מאז שנת 2012 ועליהם להשיב לה הסכומים ששולמו על ידה תוך 30 יום מיום שתוצג בפניהם האסמכתא. כך מצווים הם לעשות, הן מבחינת הדין והן מבחינת הצדק.
הפעלת לחץ נפשי וחרם על התובעת
א. לטענת התובעת במשך 15 השנים האחרונות, הנתבע 1 לא הרפה ממנה והפעיל עליה באופן קבוע לחץ נפשי על מנת שתשלים הליך המינוי שלו כבן ממשיך, עת בכל פעם שדחתה ניסיונותיו הוא נהג בה בחוסר כבוד, פנה אליה בצעקות, הביע כלפיה רוגז וכעסים ואף קרע בגדיו כמתאבל עליה בהתאם למנהגי האבלות במקומותינו. כן נטען על ידה, שלפני שנים אחדות מעדה ונפלה בביתה, אך כאשר פנתה אליו בבקשה כי יגיע אל המקום ויסייע לה, הוא דחה אותה בטענה שהוא עסוק בעבודתו.
בנוסף טוענת התובעת, כי הנתבעת 2 וילדיהם המשותפים שלה ושל הנתבע 1 מנדים אותה זה מספר שנים ובמשך 5 השנים האחרונות לא הגיעו כלל לבקרה.
ב. מנגד מכחישים הנתבעים טענות התובעת בעניין זה. לטענתם מבקר הנתבע 1 את התובעת במקום מגוריה, פעם בשבוע, לכל הפחות. כן נטען על ידם, כי טענות התובעת הן פרי ההסתה של בנותיה, אחיות הנתבע 1. עוד נטען על ידם, כי לא עלה בידי התובעת להצביע ולו על אירוע אחד שיש בו להעיד על התנהגות מחפירה של הנתבע 1 כלפיה.
ג. דעתי היא, כי התובעת לא הרימה הנטל להוכחת התנהגות מחפירה של הנתבעים כלפיה גם בעניין זה.
ד. מהעדויות שלפניי עולה, כי חרף עזיבתה את המשק, דואג הנתבע 1 לבקרה מדי שבוע בדירת המגורים שלה ב.....
ה. גרסת הנתבע 1 כי כאשר הוא או מי מבני משפחתו הגיע עמו לביקורים אצל התובעת הם זכו ליחס מנוכר שהקשה עליהם להמשיך ולבקרה, נמצאה מהימנה בעיניי:
"ש. כמה פעמים הנכד ביקר את סבתא שלו בחמש שנים מאז שעברה ל....? ת. הבן שלי היה אצלה, והרגיש עוינות בצורה לא רגילה מהאחיות שלי ואחת מהן רבה איתו הוא הרגיש שדחו אותו ולא נתנו לו לשבת איתה" (עמ' 77 ש' 10-12 לפרוטוקול מיום 16.11.2016).
...
"ש. כמה פעמים אשתך ביקרה את אמך ב.... בחמש שנים האחרונות. ת. פעם אחת היא היתה ואותה דוגמא בדיוק, זה לא פשוט ללכת למקום שעוינים אותך גם אותי עוינים אבל זו אמא שלי ואני לא רואה בעיניים, מעבר לזה שיש עוינות בעינים זה גם בשיחות טלפון פתאום דרך המצלמות רואים שהגעתי ואני יודע שהמטפלת שולחת מסרונים לאחותי שאני מגיע, והם היו מנהלות שיחה עם האמא כדי שלא אוכל לדבר איתה. ואז, מייד אחותי מתקשרת לאימא שלי ומדברות איתה הרבה זמן לדכות אותי שלא אגיע אבל זה לא עניין אותי וזו אימא שלי ואני אגיע תמיד" (עמ' 77 ש' 17-23 לפרוטוקול מיום 16.11.2016).
ו. התובעת אישרה בעדותה כי אכן הותקנו בביתה מצלמות, אולם לדידה הותקנו לצורך מעקב אחר המטפלת (עמ' 12 ש' 21- עד עמ' 13 ש' 1 לפרוטוקול מיום 21.01.2016).
ז. בן הנתבעים הוא בגיר כבן 26 שנים, ושאלת אופי הקשר שבינו ובין סבתו אין בה להעלות או להוריד בעניין קיומה של התנהגות מחפירה כלפיה מצד הנתבעים שיש בה להצדיק חזרה מהתחייבות התובעת. בעניין זה יוער, כי התובעת בחרה שלא לזמן הנכד לעדות בעניין טענותיה כנגדו.
ז. טענות התובעת, כי בנה, הנתבע 1, קרע חולצתו כמתאבל עליה לא הוכחו, ועדותו בעניין זה הייתה אמינה עליי (עמ' 64 ש' 11-18 לפרוטוקול מיום 16.11.2016).
ח. כאשר נשאלה התובעת מהי ההתנהגות המחפירה שנקטו כלפיה הנתבעים או מי מהם השיבה, כי בשעה שהנתבע 1 שב מן התפילה בבית הכנסת, הוא ובניו לא ברכוה בברכת שבת שלום: "איך את לא זוכרת מקרה אחד שעשה לך רע ... והילדים שלו. ת. היה חוזר מבית כנסת והילדים שלו לא אומרים לי ברכת שבת שלום. ש. .... והילדים שלו לא היו אומרים לך שבת שלום. ת. לא .... ולא הילדים שלו" (עמ' 18 ש' 20 עד עמ' 19 ש' 2 לפרוטוקול מיום 21.01.2016).
כאשר נשאלה התובעת האם הנתבעים 1 ו-2 צעקו עליה השיבה:
"ת. לפעמים, מלגלגים עלי. ש.מה היו אומרים לך. ת. אני לא זוכרת. ש. את יכולה לזכור עוד סיפור שהוא לא התנהג אליך יפה. חוץ ממה שסיפרת שנפלת והתקשרת הוא לא בא. ת. לא היו עושים לי חשבון. לא שואלים אותי. ש. מה פירוש לא היו עושים חשבון. מה היו צריכים לשאול אותך. ת. על הבניה, על המשק. ש. חוץ מזה, קיללו אותך חס ושלום. ת. לא קיללו אותי. כשהייתי חזקה, הייתי טובה" (עמ' 12 ש' 1-10 לפרוטוקול מיום 21.01.2016).
ט. חתנה של התובעת, מר ...., אשר שב בעדותו וטען כי הנתבעים נהגו בתובעת התנהגות מחפירה, הודה אף הוא שלא היה עד לכל אירוע שהוא בו קילל הנתבע 1 את התובעת או נקט כנגדה באלימות פיזית: "ש. שמעת ש... מקלל את אמו. ת.לא. האוזניים שלי שהייתי נוכח, לא שמעו שהוא קילל אותה. ש.גם לא ראית הרמת ידיים. ת. לא ראיתי. ש.כל אשר ראית אולי דיבור אולי בטון גבוה, כי זה סגנון הדיבור שלו, יהיה נכון להגדיר זאת כך. ת.כן" (עמ' 27 ש' 2-9, לפרוטוקול מיום 02.03.2016).
י. הנה כי כן, לא מצאתי שהתובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח הטלת חרם והפעלת לחץ נפשי עליה ע"י הנתבעים וודאי לא אלימות נפשית או מילולית אשר ננקטה על ידם כלפיה. בנסיבות הללו ועל רקע הממצאים האמורים, לא מצאתי כי הנתבעים נהגו בה התנהגות מחפירה.
פלישת בנם של הנתבעים לחלק מדירת התובעת
א. לטענת התובעת נכדה, בן הנתבעים, פלש ליחידת דיור המצויה בקומת הקרקע בבית המגורים והחל להתגורר בה מבלי לשלם לה דמי שכירות. כן נטען על ידה, כי פנתה לנתבע 1 מספר פעמים על מנת שיפנה היחידה האמורה, אולם הוא דחה אותה בטענה שאין היחידה שייכת לה.
ב. מנגד טוען הנתבע 1, כי על מנת להגדיל הכנסותיה של התובעת, הוא פעל להקמת יחידת דיור בחלק מקומת הקרקע שבבית המגורים, אשר הושכרה לצד ג' לתקופה בת שנה, ברם משעה שהשוכר לא עמד בתשלום דמי השכירות, הוא נאלץ לפנותו מהנכס, וכיום בנו מתגורר ביחידה האמורה.
ג. לא מצאתי כי התנהגות זו, של הנכד, אשר ממילא לא התחייבה התובעת כלפיו, באה בגדר התנהגות מחפירה המצדיקה ביטול התחייבותה של התובעת כלפי הנתבעים. עם זאת, מדובר ביחידת דיור המצויה במשק אשר הזכויות בו הן זכויות התובעת, ועל כן מובן כי בהעדר הסכמה מפורשת מצדה שנכדה יתגורר ביחידת הדיור בלא תמורה, עליו לשאת בתשלום דמי שכירות לתובעת, סבתו, או לפנותה לאלתר.
משכך אני קובעת, כי הנכד ישא בתשלום דמי שכירות חודשיים לידי התובעת עפ"י הסכום שנקבע בהסכם השכירות עם הצד השלישי מיד עם המצאת פסק הדין לידי הצדדים.
לא יעשה כן, כי אז עליו לפנות יחידת הדיור מכל אדם וחפץ תוך 14 יום מן המועד האמור.
ברי, כי לתובעת עומדת הזכות לנקוט בהליכים המתאימים לקבלת דמי שימוש ראויים מידי הנכד בגין תקופת העבר.
בנייה בלתי חוקית במשק
א. לטענת התובעת הנתבע 1 מבצע בשטח המשק ללא הרף עבודות בנייה בלתי חוקית, ומעמידה בסיכון מפני נקיטת הליכים משפטיים כנגדה, לרבות חשיפתה לטענות מצד רמ"י להפרה של הסכם החכירה, וחרף פניותיה אליו אין הוא חדל ממעשיו.
ב. הנתבע 1 מצדו טוען, כי הבנייה הנדונה נעשתה עוד בתקופת מגורי התובעת במשק, ואף קודם לכן, בחיי המנוח. לדידו, הבנייה כולה נעשתה בהסכמת הוריו ובעידודם. כן טוען הוא, כי אף אם בוצעה בנייה בלתי חוקית במשק, אין בכך להעיד על התנהגות מחפירה מצדו כלפי אמו.
ג. בניגוד לנטען על ידו הודה הנתבע 1 בעדותו, כי בנה מרפסת בלא קבלת אישור לכך מאת התובעת, ואף המשיך בעבודות הבניה על אף שהתובעת פנתה אליו באמצעות עו"ד בבקשה להפסיקן:
"ש. קיבלת אישור מאמך לבנות את המרפסת? ת. לא. ש. לא רק שלא קיבלת אישור מאמך לבניית המרפסת, אלא אמא שלך פנתה גם באמצעות עוה"ד ודרשה ממך לחדול מבניה בלתי חוקית כי אתה מסכן אותה מול הרשויות ועדיין המשכת לבנות את המרפסת. ת. יכול להיות שיש מסמך כזה, אבל אמא שלי בכלל לא יודעת מה זה המסמך הזה, כי יום אחד היא באה אליי בערב יום כיפור וכאשר הייתי בחצר היא אמרה שראיתי שעשית מרפסת וזהו" (עמ' 79 ש' 19 עד עמ' 80 ש' 3 לפרוטוקול מיום 16.11.2016).
....
"ש. מה זה המבנה הירוק והפלסתיק (הטעות במקור – פ.ג.כ). ת. זה חדר כביסה. ש.קיבלת מאמא שלך רשות לעשות חדר כביסה בחצר? ת. זה פלסתיק (הטעות במקור – פ.ג.כ), אני לא קיבלתי אישור מאמא שלי" (עמ' 80 ש' 15-18 לפרוטוקול מיום 16.11.2016).
...
"ש. וקיבלת אישור מאמך לעשות את הלול הזה? ת. לא. ד"א המבנה הזה היה קיים במקום אחר ואני רק העתקתי אותו הצידה" (עמ' 83 ש' 2-3, לפרוטוקול מיום 16.11.2016).
ד. כן עולה מעדותו, כי הקים או בנה בשטח המשק מרפסת, חדר שירותים, חדר כביסה, מחסן ולול תרנגולות (עמ' 78 ש' 16 עד עמ' 4 ש' 19, לפרוטוקול מיום 16.11.2016).
ה. אכן, היה על הנתבעים לקבל הסכמה של התובעת, בת הרשות במשק, לביצוע עבודות הבניה האמורות ולא לבצען על דעת עצמם, על אחת כמה וכמה לא בניגוד לדעתה. כך גם מקבלת אני הטענה בדבר חשיפת התובעת לסיכון מפני נקיטת הליכים בגין ביצוע העבודות האמורות. עם זאת, מן החומר המונח לפניי למדה אנוכי, כי לא ננקטו הליכים משפטיים כלשהם כנגד התובעת. יתר על כן, עד כה ולמרות עיסוק רב במחלוקות הנסובות סביב זכויות במשקים חקלאיים, לא הובא בפני בית משפט זה ולו מקרה אחד בו בוטל הסכם חכירה בין רמ"י ובין בני רשות במשק חקלאי כלשהו מחמת בנייה בלתי חוקית או עבירות על דיני התכנון והבניה, תופעה שהיא למרבה הצער רווחת ושכיחה במושבים לארכה ולרוחבה של הארץ.
עם זאת ייאמר, כי מבנים שנבנו או הוצבו באופן בלתי חוקי בשטחו של משק חקלאי אינם מאפשרים העברת זכויות בו, ורמ"י, מתנגדת לכך, ובצדק.
מובהר, כי אין באמור משום מתן לגיטימציה למעשי הנתבעים, ואין לקבל בשוויון נפש עבירה על הדין.
חרף האמור, לא מצאתי כי יש במעשיהם כדי התנהגות מחפירה כלפי התובעת.
מן הראוי להעיר, כי לא נסתרה טענת הנתבע 1 באשר למועדים בהם בוצעו עבודות הבנייה הנדונות, ולכן מקהה השיהוי שבהעלת טענות התובעת כנגד הנתבעים חומרתם, וודאי האפשרות לראות בהם התנהגות מחפירה.
יתר על כן, לו הייתה התובעת מוטרדת ממעשי הנתבעים ומפגיעתם האפשרית בזכויותיה, היה עליה לפנות בעת ביצוע העבודות לערכאה המוסמכת ולהביא להפסקתם.
נראה, אפוא, כי קיומם של מבנים אשר הוצבו או נבנו בשטח המשק ע"י הנתבעים מטריד את התובעת ככל הנראה בשל הקושי שהוא מציב בכל הנוגע להעברת הזכויות במשק לצד שלישי אגב מכירתן, ולא מחמת הסיבות עליהן היא מצביעה.
עוד יצוין, כי מעשים מעין אלה של הנתבעים ניתן לרפא באמצעות השבת המצב לקדמותו או באמצעות הכשרת הבנייה שבוצעו באופן בלתי חוקי.
אין חולק, כי האחריות לכך מונחת על כתפי הנתבעים, וכאמור הנתבע 1 אף מודה בכך.
לו מצויים היינו בסיטואציה בה נאלצת הייתה התובעת ליתן הדין בגין מעשי או מחדלי הנתבעים והם היו מתנערים מאחריות, ניתן היה לראות בכך, להבנתי, התנהגות מחפירה שלהם כלפיה, ברם אין זה המצב.
עסקינן, כאמור, בחשש של התובעת מחד, אשר לא התגבש לכדי נזק שנגרם לה, ומאידך בהודאת הנתבע 1 בביצוע המעשים הנדונים, ומצופה כי אם וככל שיינקטו חלילה הליכים כנגד התובעת בגין עבירות על דיני התכנון והבניה, יתייצב הנתבע 1 אל מול גורמי האכיפה ויטול האחריות לביצוען, על כל הנובע ומשתמע מכך.
מסקנתי היא, אפוא, שאין בביצוע עבודות הבניה הנדונות משום התנהגות מחפירה כלפי התובעת.
פתיחת דברי דואר אישיים של התובעת ע"י הנתבעים
א. לטענת התובעת, הנתבע 1 ראה דרור לעצמו לפתוח את תיבת הדואר האישית שלה ולהיחשף בכך למכתבים שנשלחו אליה, ומעשיו אלה עולים כדי התנהגות מחפירה כלפיה.
ב. בעדותו ציין הנתבע 1, כי המכתבים שנשלחו אל התובעת הגיעו לתיבת הדואר האישית שלו ולא לזו שלה:
"ש. לפתוח דואר של ההורים שלך, זה התנהגות מחפירה או לא. ת. כל הזמן עשיתי את זה. היא הייתה אומרת לי לפתוח. כל השנים מי פתח את הדואר, מי היה גר שם? אני. ש. אבל שלוש שנים אתה בסכסוך משפטי עם אמך, היא התובעת פה במשפט ועדיין אתה פותח דואר אישי שלה זה לא התנהגות מחפירה ? ת. מאז שהתחיל הסכסוך ביקשתי מהמושב ת. ד בנפרד, המכתבים האלה היו אצלי בתיבה ולא אצלה. המכתבים הגיעו אליי. ש. מה היה כתוב על המכתב "לכבוד ...."? ת. זה דברים שתמיד עשיתי. ש. אבל אתה בסכסוך משפטי עם אמא שלך? ת. אני לא בסכסוך משפטי איתה" (עמ' 75 ש' 7-17 לפרוטוקול מיום 16.11.2016).
ג. עדות הנתבע 1 מהימנה עליי.
אמנם חרם דרבנו גרשום אוסר קריאה או עיון ע"י אדם במכתב שנשלח לחברו בלא ידיעתו, ואמנם מצופה היה מן הנתבע 1 כי ימסור לידי התובעת מכתבים שנשלחו אליה והגיעו כטענתו לתיבת הדואר שלו, אך איני רואה במעשיו התנהגות מחפירה.
שוכנעתי כי הזיקה המשפחתית בין השניים, המגורים באותו בית משך עשרות שנים ואופי היחסים ביניהם באשר התגבש על פני תקופה ארוכה, נטעו יתדות של אמון וקירבה, מהן שאב הנתבע 1 הלגיטימציה לנהוג כבימים ימימה, אף לאחר שאמו עזבה את המשק.
לא מצאתי, כי פתיחת דברי הדואר שנשלחו אל התובעת ע"י הנתבע 1 נעשתה בזדון או מתוך כוונה להרע לה או לפגוע בה.
ויתרה מכך שוכנעתי, כי מבחינה סובייקטיבית הנתבע 1 אינו רואה עצמו יריב של אמו, התובעת, חרף קיומו של ההליך המשפטי התלוי ועומד ביניהם.
משכך, גם בעניין זה איני רואה משום התנהגות מחפירה שיש בה להצדיק חזרת התבעת מההתחייבות להעניק לנתבעים הזכויות במשק כבנים ממשיכים.
הרעה ניכרת במצבה הכלכלי של התובעת
- לטענת התובעת חלה הרעה ניכרת במצבה הכלכלי מאז ניתנה לנתבעים ההתחייבות להעניק להם המתנה, ובתוך כך התדרדר מצבה הבריאותי באופן ניכר, והיא מוגדרת כחולה סיעודית וכנכה בדרגה של 168%. יצוין, כי בית המשפט נחשף למצבה הבריאותי של התובעת אף במהלך הדיונים שהתקיימו בפניו, וחזה במו עיניו, כי היא מרותקת לכיסא גלגלים ואין היא מסוגלת לעמוד או להתהלך בכוחות עצמה. כן נטען על ידה, כי לאחרונה אף נפגע כושר הדיבור שלה, וכי מחמת ההחמרה במצבה נאלצה להעתיק מקום מגוריה ל.... על מנת שבנותיה תוכלנה לטפל בה. כתוצאה מכך, חלה התדרדרות במצבה הכלכלי, היא ממשיכה לשאת בהוצאות המשק על אף שאינה מתגוררת בו, ונאלצת לשלם דמי שכירות חודשיים בסך 2,850 ₪ עבור דירת המגורים שלה .... ולשאת בהוצאות בגין ארנונה חשמל ומים, בעלות העסקה של מטפלת בסך 4,300 ₪ בחודש ובעלות נוספת של 1,000 ₪ עבור כלכלתה, ואף בעלות ההעסקה של מטפלת נוספת בסך 800 ₪ בחודש ובעלויות בגין תרופות בסך 600 ₪ בחודש. לטענתה, לאחר ניכוי הסכום אותו היא מקבלת כקצבאות המל"ל, עליה לשאת ביתר הוצאותיה בסך של 7,150 ₪ בחודש.
- מנגד טוענים הנתבעים, כי בניגוד לנטען ע"י התובעת מצבה הכלכלי טוב מאוד, ובתוך כך מוחזקים על ידה כספים המסתכמים בכ- 600,000 ₪, והכנסותיה החודשיות מהמקורות השונים עומדות על 14,200 ₪. בנוסף ולו הייתה משכירה את דירת המגורים שלה במשק, זכאית הייתה לקבל בגינה דמי שכירות חודשיים בגובה של 3,000 ₪.
כן נטען על ידם, שלתובעת האפשרות להשכיר דירה נוספת בשטח המשק, בה מתגוררת בתה .... תמורת דמי שכירות חודשיים בסך של 5,000 ₪ נוספים.
- השאלה העומדת לבחינה בענייננו אינה האם מצבה הכלכלי של התובעת הוא רע אלא האם חלה הרעה ניכרת בו.
- התרשמתי, כי מצבה הבריאותי של התובעת אינו טוב, בלשון המעטה. יש להניח כי חלוף הזמן לא היטיב עמה, וכי מצבה הבריאותי התדרדר עם השנים. כן התרשמתי, כי בעטיו של המצב והיותה נכה וחולה סיעודית, הוצאותיה החודשיות גדלו משמעותית. עם זאת, ובעטיו של מצבה היא זכאית להטבות ולגמלאות המשולמות לה במסגרת הביטוח הסיעודי ובאמצעות המוסד לביטוח הלאומי.
יודגש, כי טענות הנתבעים בעניין זה ובנוגע להיקף הכספים המוחזקים ע"י התובעת לא נסתרו.
- באשר להוצאות התובעת אגב עזיבתה את המשק והצורך בשכירת דירה למגוריה, הרי שאין המדובר בהוצאות הכרחיות אלא בהוצאות שהולדתן בהחלטתה להעתיק מקום מגוריה, על כל הנובע וכרוך בכך.
לא נעלמו מעיניי טענות התובעת לפיהן מגורים בסמוך למקום המגורים של חלק מבנותיה מאפשר להן לסייע לה, ואין חולק כי שיקול זה מובן. עם זאת, התובעת עצמה טוענת, כי היא מעסיקה מטפלות צמודות בעלות בלתי מבוטלת, ומשכך נראה, כי המעבר למגורים בדירה שכורה ב..... אינו בבחינת גזרת גורל או צעד הכרחי, והתובעת יכולה הייתה להמשיך ולהתגורר בביתה שבמשק, ולהעסיק שם המטפלות.
- יתר על כן, משעה שהתובעת בחרה לפנות את דירתה שבמשק ולהעתיק מקום מגוריה יכולה היא להשכירה לצד שלישי על מנת להגדיל הכנסותיה ובאמצעות דמי השכירות שהייתה מקבלת לידיה לשאת בדמי השכירות עבור הדירה ב.....
עניין נוסף הוא העובדה שהתובעת העמידה לרשות בתה .... יחידת דיור בבית המגורים בלא כל תמורה. בנסיבות אלו בהן עותרת היא מחד לחזור בה מהתחייבות ליתן מתנה לנתבעים, בין היתר, כיוון שחלה הרעה ניכרת במצבה הכלכלי, אך בד בבד עם זאת מעניקה לבתה מתנה בעלת ערך כלכלי בדמות מגורים משך שנים ללא תמורה ביחידת דיור שברשותה, נראה כי טענותיה באשר למצבה הכלכלי מאבדות מזוהרן, ואינן מתיישבות עם ההיגיון ועם ההגינות.
- התובעת לא הרימה, אפוא, הנטל המוטל עליה להוכיח כי חלה הרעה ניכרת במצבה הכלכלי אשר יש בה להצדיק חזרה מהתחייבות ליתן מתנה.
טיב הזכות שהוענקה לנתבעים
- מבלי לגרוע מן הדברים המובאים לעיל מצאתי להוסיף ולהבהיר, כי שעה שהוענקה לנתבעים רשות שימוש במקרקעין, עלינו ליתן הדעת אף לפן זה של המחלוקת, הן מן הבחינה המשפטית והן מן הבחינה העובדתית.
- פרופ' נינה זלצמן מבהירה במאמרה "רשות במקרקעין", אשר פורסם ב - הפרקליט מ"ב 24 (תשנ"ה-1995) טיבה של רשות השימוש במקרקעין:
"רשיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס...(הרשות) אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים וכך תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין (להלן: "רשות חוזית") ואפשר שתינתן ע"י בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, אקט של רצון טוב, או תילמד משתיקתו ואי-מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס (להלן: "רשות גרידא")...".
צא ולמד, כי רשות שנותן בעל מקרקעין לאחר לעשות שימוש במקרקעין שלו יכול שתהא מעוגנת בחוזה ובכך תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין, אשר היקפה וגדריה יבחנו עפ"י דיני החיובים כדוגמת חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 או חוק המתנה וכיו"ב, ומנגד אפשר שהרשות שתינתן תהא בגדר "רשות גרידא" בלבד, הניתנת כמחווה של רצון טוב, בלא שיש בה להקנות למקבל הרשות זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין. ראו למשל: רע"א 1156/02 עבד אל סלם חיר ואח' נ' אלון לידאי (פורסם במאגרים האלקטרוניים).
- ככלל, רשות במקרקעין אינה מותנית בהסכם מפורש וניתן להסיק מהתנהגות בעלי המקרקעין כי הסכימו לשימוש של אחר ברכושם, ועל כן לא אחת ההבחנה בין רשות חוזית לרשות גרידא אינה פשוטה כלל וכלל. ראו למשל: ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3)210; ע"א 463/79 ג'בראן נ' ג'בראן, פ"ד לו(4)403; ע"א 496/89 אל-קאלאב נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב, פ"ד מה(4)343 ועוד.
- משאין חולק כי ניתנה רשות שימוש במקרקעין מתעוררת, כבמקרה שלפנינו, גם שאלת הדירותה של הרשות. ככלל, על מנת שרשות תהא בלתי הדירה ובלתי ניתנת לביטול, תידרש הסכמה מפורשת מצד בעל הקניין לכך. עם זאת, ההלכה הפסוקה קובעת, כי יש ותוכר אף רשות שימוש כבלתי הדירה מכללא ומכוח הנסיבות בלבד, אם כי הדבר ייעשה בזהירות המתחייבת. חרף האמור הכירה ההלכה הפסוקה במצבים בהם תוכר אף רשות שניתנה ללא תמורה כרשות בלתי הדירה כאשר עקרונות הצדק ותום הלב דורשים זאת וכאשר נהיר, כי נסיבות יצרו הסתמכות הגיונית ולגיטימית של מקבל הרשות לפיה הרשות שניתנה לו היא לצמיתות. ראו למשל: ע"א 5139/91 אלוני נ' ארד, פ"ד נח(4)27; ע"א 515/76 לוי נ' ויימן, פ"ד לא(2)127; ע"א 5136/91 קוגלמס נ' קוגלמס, פ"ד מט(2)419; ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, פ"ד מו(5)184; ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ, פ"ד מ(1)321 ועוד.
- שיקולי הצדק על פיהם יונחה בית המשפט והשאלות שעליו לשאול לשם בחינת הדירותה של הרשות הם, בין היתר, כוונת הצדדים בעת יצירת הרישיון, תנאי הרישיון, משך הזמן בו החזיק בעל הרישיון במקרקעין בלי שפעל בעל הזכויות בהן לסילוק ידו מהם, האם בהסתמך על ציפייה זו השקיע בעל הרישיון השקעות בנכס, מה היה היקף ההשקעות, האם היו ההשקעות על דעת בעל הזכויות במקרקעין ובשיתוף פעולה עמו וכיו"ב. ראו למשל: ע"א 463/79 הנ"ל; ע"א 2836/90 הנ"ל; רע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי (פורסם במאגרים האלקטרוניים) ועוד.
- הנה כי כן, ההשתק הקנייני, כעקרון תום הלב, מחייבים בחינה של טיב מערכת היחסים המשפטית אשר נוצרה לא רק באמצעות הדין הפורמאלי אלא גם על פי שיקולי צדק, תוך בחינת השאלה האם יהא זה צודק בנסיבות העניין הקונקרטי לאפשר לבעל המקרקעין לחזור בו מהרשות שנתן למשתמש ולתבוע סילוק ידו מהמקרקעין. לבית המשפט מסור שיקול הדעת, לקבוע האם משיקולי צדק, יש למנוע את ביטול הרשות או להתנותו בתשלום פיצויים, וכל זאת, כמובן, תוך איזון האינטרסים בין שני הצדדים מעניק הרשות ומקבלה.
- במקרה שלפנינו על רקע נסיבותיו שאינן שנויות במחלוקת, עת הנתבע 1 מתגורר, כאמור, בבית המגורים מעת הולדתו ומשך חמישים שנותיו, אף לאחר שנישא לנתבעת 2 והקים משפחה, ומעולם לא התגורר במקום אחר; עת כפי שפורט לעיל הובטח לו ע"י הוריו, ובאופן גלוי, הן כלפי יתר בני המשפחה, והן כלפי אנשי המושב ונבחריו, כי הוא ורעייתו ימונו כבנים הממשיכים במשק; והשניים הסתמכו על התחייבות זו, ופעלו על פיה, הרי שבהמשך לקביעות ולמסקנות דלעיל, אין הצדקה להורות על ביטול הרשות שניתנה להם להתגורר במשק.
סילוק יד של משפחה שלמה אשר ביתה היחיד הוא בית שנבנה כדת וכדין בחלק שהוקצה לה לשם כך ע"י בני הרשות במשק, באהבה, בנפש חפצה ובלב שלם ומתוך כוונה שבבוא היום המשק כולו יעבור לידי ראשיה, על מנת שהתובעת תוכל למכור את הזכויות במשק לצד שלישי, עת לא שוכנעתי כי זוהי האופציה היחידה העומדת לרשותה, ועת הרושם המתקבל הוא, כי תכליתו של מהלך זה היא, ככל הנראה, עקיפת הקושי אשר עלול להתעורר בבוא היום לאחר אריכות ימי התובעת נוכח הדין המיוחד החל על העברת זכויות במשק חקלאי, איננו עולה בקנה אחד עם עקרונות הצדק וההגינות.
- ודוק, כל מחלוקת כספית, ככל שקיימת בין התובעת והנתבעים ניתנת לפתרון בדרך אחרת, מידתית והוגנת, שתגשים עקרונות הצדק, כשם שהובא לעיל, ואין מקום בעטיין להורות על סילוק ידם מן המשק והותרתם יחד עם בני משפחתם בלא קורת גג.
כפי שהובהר לעיל, לא שוכנעתי כי התובעת אינה יכולה לדור לצד בנה וכלתה ובני ביתם, וטוב היו עושים הצדדים שלפניי ואחיות הנתבע 1 לו היו מתאחדים ומתלכדים בשעה זו סביב הדאגה לאמם, הטיפול בה וההקלה על סבלותיה, שחלקם נפשיים ומקורם במחשבות על גורל המשק והצורך במציאת פתרון הוגן כלפי כל ילדיה וריצויים.
- נוכח האמור, לא מצאתי כי התובעת הניחה התשתית הנדרשת מן הבחינה העובדתית והמשפטית להוכיח כי מתקיימים התנאים הקבועים בדין ומקנים לה הזכות לחזור בה מן ההתחייבות שניתנה על ידה ועל ידי בן זוגה המנוח להעניק לנתבעים הזכויות במשק במתנה כבנים ממשיכים וכפועל יוצא מכך להורות על סילוק ידם ממנו.
- בהינתן כי זוהי ההכרעה שנתקבלה, לא מצאתי להידרש לסעדים החלופיים אשר נתבעו, וממילא לא ניתן להידרש לעתירה לפיצול דירת המגורים של הנתבעים מבית המגורים נוכח נהליה של רמ"י ומשלא הונחה בפני בית המשפט כל תשתית ממנה ניתן ללמוד על האפשרות לעשות כן.
סוף דבר
- התביעה נדחית בכפוף להוראות שניתנו לעיל לנתבעים ולבנם המתגורר ביחידה הנוספת במשק (לנשיאה בתשלומי החובה ובדמי השכירות בהתאמה).
בשים לב לתוצאה אליה הגעתי ולנסיבות המקרה שלפניי, מצאתי, לפנים משורת הדין, להורות על חיוב התובעת בהוצאות משפט בסך 5,000 ₪ אשר ישולמו לידי הנתבעים 1 ו-2 תוך 30 יום.
- פסק הדין ניתן לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים.
- המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים באמצעות באי כוחם ותסגור התיק.
ניתן היום, כ"ו אלול תשע"ז, 17 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.