חברת בזק לא תחויב לכלול תוספת דמי כוננות בחישוב גמול שעות נוספות ופדיון חופשה

השופטת רונית רוזנפלד

פתח דבר

1.      זכאותם של עובדים בדרוג הניהולי בבזק, החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (להלן: בזק) לתוספת כוננות בשכרם, היא העומדת לדיון בערעור שלפנינו. זאת, לאחר שבית הדין האזורי בירושלים קבע, על סמך פסיקה קודמת בנושא, כי תוספת זו תובא בחשבון לעניין קביעת ערך שעה של העובדים הזכאים לה, לצורך חישוב גמול עבודה בשעות נוספות ולעניין חישוב שכר יום עבודה לפדיון חופשה, החל ממועד שנקבע בפסק הדין (הנשיאה דיתה פרוז'ינין נציגי הציבור מר אפרים פוסט ומר מאיר ברלך; ס"ק 1/10).

          כנגד קביעותיו אלה של בית הדין האזורי בפסק דינו הוגשו הערעורים שלפנינו, בהם מעלה כל אחד מן הצדדים את טענותיו כנגד הנפסק. בהיות הערעורים סבים על פסיקה קודמת של בית דין זה (ע"ע (ארצי) 1089/02 יוסף ברנע – בזק החברה הישראלית לתקשורת (13.10.2004), להלן: פרשת ברנע), ובהם, בין השאר, טענות המכוונות לשינוי ההלכה כפי שנפסקה בפרשת ברנע, ניתנה ביום 19.3.2013 החלטת בית הדין מפי הנשיאה (כתוארה אז) נילי ארד, לפיה "זה המקרה בו נשיאת בית הדין הארצי תפעיל סמכותה לפי סעיף 20(א1)(א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969". בהתאם לכך נקבע, כי הדיון בערעורים יתקיים בפני "מספר בלתי זוגי גדול יותר של שופטים ולפני נציגי ציבור כפי שיקבע בהמשך הדברים". הדיון בערעורים נקבע למועד מאוחר יותר.

          אשר על, כן, נוכח הסוגיה שהועמדה לפנינו לבירור, ועל  פי החלטת הנשיאה, התקיים הדיון בערעורים לפני מותב מורחב, המונה חמישה שופטים ושני נציגי ציבור. 

ההסכמים הרלוונטיים

2.      ביום 5.3.1985 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין חברת בזק ובין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, וכן הנציגות המשותפת של ועדי העובדים בחברה. בהסכם זה הוסדרו בין השאר תנאי העברת העובדים ממשרד התקשורת לחברת בזק (להלן: ההסכם הבסיסי).

3.      ביום 11.5.1988 נחתם סיכום דברים בין נציגות העובדים בחברת בזק ובין הנהלת החברה, בו הוסכם, בין היתר, כי עובדי בזק בדרגי ניהול יקבלו תוספת שכר הנקראת "דמי כוננות". הוסכם כי התוספת תשולם לעובדים הרלוונטיים על פי שלוש רמות: למנהלי מדורים הוסכם על תוספת בעבור 15 שעות כוננות בחודש; למנהלי מחלקות הוסכם על תוספת בעבור 30 שעות כוננות בחודש; ולמנהלי תחומים הוסכם על תוספת בעבור 45 שעות כוננות בחודש. על פי המוסכם, עובד שנקרא להתייצב לעבודה מקבל תשלום נפרד בשל התייצבות זו המכונה תשלום בגין קריאת פתע.

          תנאי תשלום התוספת עוגנו בסמוך לאחר מכן בנוהל 3.1.6503.08 שכותרתו "שעות כוננות – עובדים בדרג ניהול", ומטרתו היא "לקבוע כללים לתשלום לעובדים עבור שעות כוננות" (להלן: נוהל שעות כוננות). בנוהל נקבע אופן התשלום, אופן קביעת הכוננויות, הדיווח עליהן באמצעות דף תוכנית כוננות, אי הזכאות לתוספת במקרה של היעדרות מן העבודה לתקופה של מעל 20 יום וכיוצא בזה. סעיף 1(3) לנוהל שעות כוננות קובע כי "תשלום עבור שעות כוננות אינו נחשב כשכר לכל דבר וענין".

          ביום 13.2.1994 הוציא אגף ארגון ומשאבי אנוש – תחום הסכמים, תנאים ויחסי עבודה בחברת בזק רענון הוראה בנושא כוננות מנהלית. לפי מסמך זה, "עובדים, הזכאים לכוננות מינהלית והשוהים בחופשה, מכל סוג שהוא, מעל לחודש קלנדארי שלם, אינם זכאים לכוננות מנהלית בחודש זה".

4.      ביום 21.9.1989 נחתם הסכם פנסיה מקיפה בין חברת בזק, קרן מקפת – מרכז לפנסיה ולתגמולים אגודה שיתופית בע"מ ובין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל והנציגות המשותפת של ועדי העובדים בחברה. בהסכם זה, בו נקבעו תנאי הביטוח הפנסיוני של כלל עובדי בזק המבוטחים בקרן מקפת, לא נכלל רכיב הכוננות המנהלית במשכורת הקובעת לצורך חישוב הקצבה הפנסיונית, והוסכם כי עבור רכיב זה יופרשו הפרשות במסגרת הסדרים מיוחדים (להלן: הסכם הפנסיה). אין חולק כי נוכח הוראות הסכם הפנסיה, בזק לא הפרישה הפרשות מרכיב דמי הכוננות לפנסיה עבור עובדי החברה. כמו כן יש לציין כי תוספת להסכם הפנסיה נחתמה ביום 20.2.1990.

5.      ביום 10.8.1995 נחתם הסכם קיבוצי מס' 972/95 בין מדינת ישראל ושורת מעסיקים במגזר הציבורי ובין הסתדרות העובדים הכללית החדשה בעניין הכללת רכיבי שכר ותשלומים אחרים לפנסיה צוברת או לקופת גמל (להלן: הסכם 1995). בין תשלומים אלה, המפורטים בנספח ב' להסכם, מופיע תשלום בעבור "עבודה נוספת – כולל כוננויות, תורנויות, משמרות וכל תשלום בגין עבודה נוספת אחרת". הסכם 1995 אומץ על ידי בזק ויושם על ידה. מכוח הסכם זה ונכון למועדים הרלוונטיים לסכסוך הקיבוצי שלפנינו, בזק מפרישה דמי גמולים בגין עובדיה לקופת גמל מן הרכיבים הלא-פנסיוניים, לרבות רכיב דמי הכוננות.

פרשת ברנע ופרשת קמיל

6.      שני פסקי דין שניתנו בבית דין זה עומדים בבסיס פסק הדין שבערעור, ואליהם מכוונים במידה רבה טיעוני הצדדים לפנינו במסגרת הערעור. הראשון והעיקרי שבהם הוא פסק הדין בפרשת ברנע שכבר הוזכר, ופסק הדין השני הינו פסק הדין בעניין קמיל (ע"ע (ארצי) 156/09 קמיל ישראל ואח' – בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (21.12.2011), להלן: פרשת קמיל). בהיותם עומדים בבסיס המחלוקת שבין הצדדים יש חשיבות להצגת עיקריהם כבר בשלב זה, וכמפורט להלן.