התנגדות לצוואה בעדים שהותירה אחריה המנוחה

בלב התובענה שבפניי שאלת תוקפה של צוואה בעדים מיום 15/12/12 שהותירה אחריה הגב' המנוחה מ' ק' ז"ל (להלן גם: "המנוחה"). הבקשה לקיום צוואת המנוחה וההתנגדות לה הועברו אליי על ידי כבוד הרשמת לענייני ירושה בנצרת.

בהתאם להוראות תקנה 21 לתקנות הירושה, תשנ"ח 1998, מבקש קיום הצוואה, הבן מ', ייקרא להלן התובע, והמתנגד לצוואה, הבן א' – ייקרא להלן הנתבע.

המחלוקת נטושה בין שניים מתוך שלושת ילדי המנוחה, שכן המנוחה ציוותה את כל רכושה לבן מ' והדירה מצוואתה את שני בניה הנוספים.

את ההתנגדות הגיש הבן א', שטען טענות שונות בעטיין יש לפסול את הצוואה, לרבות, טענות ביחס לכשרותה המשפטית של המנוחה לצוות וכן טענה כי החתימה על הצוואה איננה של המנוחה (טענת זיוף); לאחר הדיון הראשון, זנח המתנגד את טענות הזיוף וטענות חוסר כשרות משפטית והתמקד בשתי טענות עיקריות – בצוואה נפל פגם מהותי שלא ניתן לתיקון, שכן, צוואתה של המנוחה שהייתה כבדת ראייה, ואף נטען כי הייתה עיוורת לחלוטין, לא הוקראה לה והיא לא ידעה מה תוכנה; וכן כי המנוחה הייתה תחת השפעה בלתי הוגנת של התובע.

הצדדים ורקע רלוונטי:

1. המנוחה הלכה לעולמה ביום 14/07/2020 בהיותה אלמנה, והותירה אחריה שלושה בנים: מ' – מבקש קיום הצוואה, א'– בנה הבכור והמתנגד לקיום הצוואה, וג' ס'.

2. כשהיו בניה צעירים התגרשה המנוחה מאבי ילדיה, עברה להתגורר בקיבוץ ***** עם שלושת בניה ונישאה בשנית למנוח א' ק' (להלן: "המנוח"), שלו אין ילדים נוספים.

3. ביום 15/2/2012 ערכה המנוחה צוואה הדדית יחד עם בעלה המנוח, שנערכה ונחתמה במשרד עו"ד *****. הצוואה נחתמה בפני שני עדים – הגב' ק' ועורך הצוואה עוה"ד ג'.

4. יוער, כי לאחר שנפטרה הגב' ק' ב-2020, נמצאה בביתה מעטפה עליה רשום "צוואה בפני עדים", שמות המנוחים ומספרי זהותם. בתוכה, כך לטענת התובע, נמצאה רק צוואת המנוח שנערכה ביום 13/5/1993, כאשר גם בה מופיע התובע כיורש יחיד. התובע פנה למשרד עורכי הדין *****, עורכי הצוואה, בתקווה למצוא בארכיון גם העתק צוואה של המנוחה, אך כזה לא נמצא. התובע הגיש לבית המשפט תצהיר של עו"ד ק', עורך צוואת המנוח מ-1993. עו"ד ק' הצהיר כי בשנה זו שימש כיועץ משפטי של קיבוץ ******, ולבקשת הקיבוץ הוא נפגש עם חברי הקיבוץ לערוך להם צוואות בשל פתיחת חשבונות בנק לכל חבר. כן הצהיר עו"ד ק', כי רוב רובם של חברי הקיבוץ הנשואים ערכו צוואות הדדיות עם בני זוגם.

5. לטענת התובע היה מדובר בצוואות הדדיות. לאור זהות צוואת המנוח משנת 1993 לצוואתו משנת 2012, וזהות צוואות המנוח והמנוחה משנת 2012, מקיש התובע כי גם למנוחה הייתה צוואה זהה לזו של המנוח בשנת 1993. אלא שכאמור, צוואה כזאת לא נמצאה. כך שבענייננו עומדת לבחינה רק צוואת המנוחה מיום 15/12/12.

6. ביום 9/11/2015 הגיש הבן מ' בקשה להתמנות כאפוטרופוס לרכושה וגופה של אימו (א"פ 20181-11-15). במסגרת הבקשה הוגש תסקיר ראשון בעניינה של הגב' ק' מאת העו"ס לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, מהמחלקה לשירותים חברתיים ב*****, הגב' כ' ב'.

   בתסקיר ציינה העו"ס לחוק הכשרות כי המנוחה מסכימה למינוי הבן מ' כאפוטרופוס לגוף והרכוש, וכי הוא ממילא עושה זאת בפועל שנים רבות. כן צוין, כי בין שלושת האחים קיימים חילוקי דעות וחוסר אמון.

   המלצות התסקיר היו למנות את הבן מ' התובע כאפוטרופוס לגוף ולרכוש המנוחה.

7. א', בעלה של המנוחה, נפטר בתחילת שנת 2016. אציין כי ניתן צו לקיום צוואת המנוח א' ק' ז"ל מבלי שהוגשה התנגדות.

8. הבקשה למינוי אפוטרופוס לגב' ק' נידונה בפני כב' השופט ארנון קימלמן. בדיון שהתקיים ביום 28/3/2016 קבע השופט קימלמן כי נוכח המלצות התסקיר, ורצונה של האם שמ' בנה ישמש לה אפוטרופוס לגוף יש למנותו כאפוטרופוס לגוף. עם זאת, בשל היקף הרכוש וחילוקי הדעות בין האחים, קבע בית המשפט כי יש למנות אפוטרופוס חיצוני לרכוש- ולשם כך מינה את עו"ד אירה אלקלעי-רובין כאפוטרופא לרכוש לתקופה של שנה. כמו כן ניתן צו להסרת חיסיון בנוגע לכספיה של הגב' ק'.

9. יוער, כי ביום 12.7.2016 פנתה האפוטרופא עו"ד אלקלעי-רובין לבית המשפט בבקשה להגביל צו החיסיון שניתן שכן, לדבריה, הגב' ק' יודעת מה רצונה וסבורה שכל החלטה שאינה מכבדת את רצונה פוגעת בה ומעליבה אותה.

10. ביום 4/8/2016 הגישה המנוחה באמצעות בא כוחה בקשה דחופה לביטול מינוי אפוטרופוס לרכוש. לבקשה צורף תצהיר המנוחה בו התנגדה נחרצות למינוי אפוטרופוס חיצוני לרכושה. 

11. ביום 18.4.17 התקיים דיון, שלאחריו, ביום 30/4/2017 ערך בית המשפט ביקור בית אצל הגב' ק' יחד עם העו"ס לחוק הכשרות. בהמשך לדיון והתרשמותו מהגב' ק', הורה השופט קימלמן על ביטול מינויה של עו"ד אלקלעי רובין כאפוטרופא לרכוש הגב' ק', והותרת המינוי של הבן מ' כאפוטרופוס לגוף כפי שיורחב בהמשך.

12. ביום 14/07/2020 הלכה הגב' ק' לעולמה. מ' הגיש בקשה לקיום צוואתה, וא' כאמור, הגיש התנגדות לכך. בצוואתה ציוותה המנוחה את כל רכושה לבעלה א', וככל שזה לא יהיה בין החיים, לבנה מ' התובע, והדירה ממנה את שני בניה הנוספים – א' הנתבע, והאח השלישי ג'. בדיון קדם מיום 11/4/2021 העיד ג' כי הוא אינו מתנגד לצוואה, אף שמדירה אותו.

13. מטעם הנתבע הוגשו תצהירים של הנתבע ורעייתו ש' ש'. מטעם התובע העיד הוא עצמו. ב"כ היועמ"ש הודיע כי אין בכוונתו להתערב בהליכים.

14. נוכח העובדה שטענתו העיקרית של הנתבע התמקדה בכך שהמנוחה הייתה כבדת ראייה, וכי לא צוין בצוואה אם זו הוקראה לה על ידי העדים או עורך הדין, ואם לאו, הוריתי על זימון העדים לצוואה לשמיעת עדותם. בנוסף העידה העו"ס ב' שזומנה להעיד על ידי הנתבע.

15. בדיון שהתקיים ביום 10/6/2021 העידו עדי הצוואה– עו"ד ג' והגב' ק' – שניהם ממשרד עו"ד ******. בתום הדיון הוריתי על הגשת סיכומים קצרים לשאלת היפוך נטל הבאת הראיות בלבד. הצדדים הגישו סיכומיהם וביום 2/7/2021, לאחר ששקלתי את עדויות העדים והראיות שהובאו בפניי, דחיתי את הבקשה להיפוך נטל הבאת הראיות, וקבעתי כי לא הוסר הספק בדבר שאלת הקראת הצוואה למנוחה והדבר פועל לחובת המתנגד.

16. לבקשת המתנגד ניתן ביום 9/8/2021 צו להסרת חיסיון המידע הרפואי של מנוחה.

17. התקיימו שתי ישיבות הוכחות, הצדדים הגישו סיכומים בכתב וכעת ניתן פסק הדין.

     

    תיק אפוטרופסות א"פ 20181-11-15 

18. כאמור בסוף שנת 2015, הוגשה על ידי הבן מ' בקשה למינוי אפוטרופוס לגוף ולרכוש לאמו הגב' ק'. ביום 28/3/2016 קבע בית המשפט, בהתבסס על רצונה של המנוחה ועל המלצות תסקיר העו"ס לחוק הכשרות, כי מ' ישמש אפוטרופוס לגוף וכי ביחס לרכוש תמונה אפוטרופא חיצונית - עו"ד אירה אלקלעי-רובין כאפוטרופא לרכוש.

19. ביום 4/8/2016 הגישה הגב' ק' בקשה דחופה לביטול מינוי אפוטרופוס לדין. לבקשה צורף תצהיר בו התנגדה נחרצות למינוי אפוטרופוס חיצוני לרכוש. בתצהירה אמרה המנוחה "אני בדעתי ואיש לא יכפה עליי דבר שאינו ברצוני".

20. לא למותר לציין, כי מדובר בהליך שיזמה בעצמה הגב' ק', וכלל שכירת שירותיו של עורך דין שיטפל עבורה בהגשת הבקשה, וזאת כמעט 4 שנים לאחר עריכת צוואתה.

21. זאת ועוד, בתגובתה מיום 18/8/2016 ציינה האפוטרופא לרכוש עו"ד אלקלעי-רובין כי לאחר שפגשה את המנוחה התרשמה כי היא בעלת רצון ברור ועצמאי בנוגע לדרך בה ינוהל רכושה וציינה כי יהיה נכון שבית המשפט יפגוש את המנוחה ויתרשם ממנה באופן בלתי אמצעי.

22. נוכח תגובת האפוטרופא, והפגיעה לכאורה בפרטיותה, הורה כב' השופט קימלמן על ביטול הפסיקתא שניתנה ביום 17.4.16 בה הוסר חיסיון המידע המתייחס למכלול הרכוש והזכויות של המנוחה.

23. כמו כן הוגש תסקיר נוסף בעניין ביטול אפוטורופוס לרכוש הגב' ק'.

    תסקיר מיום 11/10/2016 - בתסקירה ציינה העו"ס לחוק הכשרות הגב' ב' כי אמנם הגב' ק' חולה וסיעודית מבחינה פיזית, וכי בשל בעיה בכלי דם בעיניים לפני כעשור, הינו סביב שנת 2006, התדרדרה ראייתה ולבסוף נגרם לה עיוורון. אולם, מבחינה קוגניטיבית ומנטאלית התרשמה העו"ס כי מדובר באישה דעתנית, עירנית מאוד, מודעת לכל הקורה סביבה, מעודכנת במצב במדינה.

24. עוד הוסיפה העו"ס כי את מצבה הירוד בעבר, בעת שניתן התסקיר הראשון, ניתן לייחס לכך שההערכה התבצעה סמוך מאוד לאשפוז ופטירת בעלה המנוח, שאז נראה היה שאיננה מתעניינת בדבר. בעת ביצוע ההערכה הנוכחית מצאה העו"ס את המנוחה עירנית, מדברת לעניין ומבקשת לנהל את כספה, או לכל הפחות, להשאיר את נושא הרכוש כפי שהיה תמיד – בטיפולו של התובע, בתיאום מלא איתה כיצד להשתמש בכספה. במפורש מצוין כי היא איננה מעוניינת שגורם זר ינהל את רכושה.

25. כן ציינה העו"ס כי בנה התובע של הגב' ק' הינו המטפל העיקרי, היא קשורה אליו מאוד ונראה שהיא מטופלת היטב ולא נחסך ממנה דבר. לפיכך, המליצה העו"ס לחוק הכשרות על ביטול מינוי האפוטרופוס לרכוש החסויה לאלתר, ותחת זאת הותרת ניהול רכושה בידיה בסיוע בנה מ' התובע.

26. ביום 30/4/2017 ערך בית המשפט ביקור בית אצל המנוחה יחד עם העו"ס לחוק הכשרות, במהלכו התרשם השופט קימלמן מהמנוחה ומסביבתה, והיא אף הביעה בפניו כי היא מעוניינת שבנה מ' יטפל בענייניה חרף מחלתו.

27. בפסק דינו מיום 11/5/2017 השופט קימלמן ראה לנכון לציין כי המנוחה -"אישה דעתנית, פקחית, איתנה בדעתה ויודעת להביע את עצמה היטב" (עמ' 7, ש' 7). כן ציין, כי לא מצא כל טעם לסטות מהמלצות העו"ס לחוק הכשרות בתסקיר לפיהן יש לבטל את האפוטרופסות לרכוש עבורה. השופט קימלמן העיר כי הגב' ק' הבהירה היטב עד כמה היא שבעת רצון מטיפולו המסור של בנה בה, ואין פלא שביקשה לצרפו כמיופה כוח בחשבונה.

28. כן הוסיף, כי יש לכבד את רצונה להתנהל באופן עצמאי בשגרת חיה, ובניהול ענייניה הכלכליים, בסיוע של מי מילדיה לפי שיקול דעתה. משכך, קבע כי יש להותיר את החיסיון על חשבונות הבנק של הגב' ק', והורה על ביטול מינויה של עו"ד אלקלעי רובין כאפוטרופא לרכוש. באשר לאפוטרופוס על גופה קבע השופט קימלמן כי זאת תישאר בידיו של הבן מ', שכן זה רצונה של הגב' ק', והסדר זה מקובל עליה ומקל עליה.

29. פסק הדין בתיק האפוטרופסות, על כל האמור והמפורט לעיל, ניתן בחלוף קרוב ל-5 שנים מעת עריכת הצוואה וחתימת המנוחה עליה.

    תמצית טענות ההתנגדות:

30. יש להורות על פסלות צוואתה של המנוחה נוכח פגמים מהותיים שנפלו בה: בשנת 2012, בעת עריכת הצוואה, הייתה המנוחה עיוורת, צוואתה לא הוקראה לה כדין והיא לא ידעה על מה היא חותמת.

31. לטענת המתנגד שנים רבות הייתה אימו כבדת ראייה. עוד בשנת 2002 הוגדרה על ידי רופאיה כ"כמעט עיוורת". המנוחה עברה ניתוח בעין ימין בשנת 2002 שלאחריו ראייתה המשיכה להתדרדר בהדרגה עד לעיוורון מוחלט או כמעט מוחלט.

32. בנוסף, התובע היה מעורב בעריכת הצוואה באופן המצדיק את ביטולה. לפי מבחני הפסיקה המנוחה הייתה תחת השפעה בלתי הוגנת של המשיב, כך שכושר השיפוט שלה נשלל לחלוטין. המשיב התגורר בסמוך למנוחה כמעט כל חייו, בעת עריכת הצוואה המנוחה לא הייתה עצמאית, והייתה תלויה במשיב פיזית ונפשית, ונתונה להשפעתו.

33. התובע ניצל את מצבה של המנוחה כדי להשתלט על רכושה, שלט בו באופן מלא לרבות שותפות בחשבון הבנק שלה. למנוחה היה רכוש רב עקב מכירת מניות הקיבוץ ב***** נהנו כלל החברים.

34. נישול שני בניה מצוואתה הוא נדבך נוסף להשתלטות התובע על רכושה. תוכן הצוואה עומד בסתירה לרצונה המפורש של המנוחה שעיזבונה יחולק בין בניה שווה בשווה. למרות רצונה, הצוואה מיטיבה עם התובע ומדירה את שני אחיו, בלי שום הסבר מניח את הדעת.

35. המתנגד מוסיף כי האח השלישי ג' מסוכסך עימו, וקיים ביניהם נתק מוחלט, ועל כן מצודד בתובע.

36. כן נטען כי התובע לא המציא עותק של צו קיום הצוואה ליורשים על פי חוק כנדרש, אף שאינם כתובים בצוואה, וזאת בניסיון לקבל צו קיום במחטף .

37. המתנגד העלה טענות כלפי העדים, ביניהם עו"ד ג' שערך את הצוואה ומכיר את המנוחה והתובע, ואף ייצג אותו בבקשה למינוי אפוטרופוס למנוחה – התנהלות המעלה חשש לכאורה לניגוד עניינים. זאת ועוד, התובע הסיע את המנוחה אל עורך הדין ואף נשא בהכרח בשכר טרחתו עבור עריכת הצוואה, שכן ענייניה הפיננסיים של המנוחה היו בשליטתו.

38. מעדות העדים ברור כי הצוואה לא הוקראה למנוחה, אף שאין ספק שלא יכולה הייתה לקרוא אותה בעצמה.

39. לשיטת המתנגד הוא ורעייתו היו בקשר טוב עם המנוחה, ונכדיו נהגו לבקר את סבתם בקיבוץ באופן קבוע. כאשר המנוח היה בחיים נהגו הוא והמנוחה להתארח אצל המתנגד ב**** והם חגגו יחד חגים.

40. משנת 2006 לערך, נוכח מצבו הרפואי של המתנגד תדירות הביקורים פחתה, אך הוא ומשפחתו שמרו על קשר טלפוני עם אימו המנוחה. לא היה ביניהם כל סכסוך ואין כל עילה לנישולו מהצוואה, למעט התערבותו של התובע.

41. לסיכום, יש להורות על פסלות וביטול צוואת המנוחה. הצוואה אינה מבטאת את רצונה האמיתי של המנוחה. המנוחה חתמה על מסמך שלא יכולה הייתה לקרוא בשל עיוורונה ולא הוקרא לה כנדרש. כמו כן, המנוחה הייתה תחת השפעה בלתי הוגנת של התובע, שהיה אף מעורב בעריכת הצוואה.

     

    תמצית טענות המשיב/התובע:

42. דין ההתנגדות להידחות. צוואות המנוח והמנוחה, הינן בבחינת "העתק הדבק". שתיהן משקפות את רצון המצווים להוריש את רכושם לנתבע שנשאר סמוך אליהם לדאוג לכל צרכיהם וללוות אותם עד יומם האחרון. הצוואה נערכה בעקבות ביצוע שיוך הדירות בקיבוץ *****, אך פרטיה זהים לחלוטין לצוואות ההדדיות שנחתמו על ידי המנוחים עוד בשנת 1993 (כאמור, הוצגה צוואה מנוח בלבד וצוואת המנוחה לא נמצאה).

43. המנוחים היו מודעים היטב לרצונם ולכך שהם עורכים צוואה הדדית והמנוחה ידעה כי היא מצווה את רכושה לבנה שטיפל בה עד יומה האחרון. המנוחה לא שינתה צוואתה לאורך כל השנים, גם זה מלמד על כך שהיא משקפת את רצונה.

44. בתעודת רופא מיום 16/5/2016, כ-4 שנים לאחר עריכת הצוואה, ציין הרופא ד"ר דניאל טיאר כי המנוחה לקוית ראייה, משתפת פעולה, דיבורה תקין ומבטאת את רצונה שבנה מ' יטפל בכל ענייניה הרפואיים והחומריים. עד שנת 2014 הייתה המנוחה יוצאת מביתה ומתנהלת לבד.

45. חרף טענות המתנגד, התובע ניהל את רכושה של המנוחה כדין ולא נמצא כל פגם בהתנהלותו, הן בפן הרכושי והן בפן האישי. עוד בשנת 2009 הכניסו המנוחים את התובע להיות שותף מורשה בחשבון הבנק שלהם. כמו כן, התובע סעד את האם שנים רבות ודאג לכל מחסורה. גם את ניהול חשבון הבנק עשה בדרך ישירה ואמינה וניתן לראות שמצב החשבון נמצא ביתרה גבוהה כך שאין כל ראייה לטענות מעילה וניצול.

46. המתנגד בעצמו לקוי ראיה ומחזיק בתעודת עיוור עוד משנת 2006, מעולם לא טיפל בהוריו ולא סעד אותם. לא דאג לתרופות ולכל צרכיהם ומחסורם כפי שעשה התובע ואף לא הגיע להיפרד מאמו.

47. האח הנוסף, ג', העיד על הטיפול המסור של התובע באם ולא העלה כל טענה נגד התובע על שימוש לרעה בנכסיי ההורים.

48. לטענת התובע הוא נחשף לאפשרות של צוואה מוקדמת כאשר בשנת 2020, לאחר מות האם, נמצאו בביתה מסמכים רבים וביניהם מעטפה משנת 1993, עליה רשום "צוואה בפני עדים", שמות המנוח והמנוחה ומספרי זהותם. ואולם, בתוך המעטפה נמצאה רק צוואת המנוח משנת 1993, כאשר גם בה מופיע התובע כיורש יחיד. התובע פנה למשרד עורכי הדין ******* עורכי צוואת המנוח בתקווה למצוא בארכיון את גם צוואה של האם, אך הצוואה לא נמצאה. חרף האמור, משוכנע התובע כי לאם המנוחה הייתה צוואה זהה משנת 1993.

49. בשנת 2016 ניתן צו לקיום צוואת האב החורג המנוח, שלאחריו התברר כי צוואות המנוח והמנוחה היו צוואות הדדיות וכי התובע הוא היורש היחיד בצוואות. חרף האמור, המתנגד לא התנגד לצוואת האב החורג.

50. מעיון בתוכן הצוואה עולה כי הצוואה משנת 2012 זהה לצוואה משנת 1993 ורצונם של המנוחים זהה בשתיהן והוא להוריש את רכושם לתובע.

51. לתיק בית המשפט הוגשו עדויות, חוות דעת ואישורים רפואיים המעידים שחרף מצבה הרפואי של המנוחה, עד יומה האחרון היא הייתה צלולה ודעתנית. זאת ועוד, אין כל מסמך שמעיד כי היא הייתה עיוורת לחלוטין. מהמסמכים הרפואיים עולה כי המנוחה הייתה עיוורת בעין אחת אך עדיין יכלה לקרוא.

52. עדי הצוואה העידו שלא זכור להם אישה עם מוגבלות, לא כל שכן עיוורת עם מקל הליכה, אלא אישה עצמאית שהגיעה ועלתה לקומה שנייה (ללא מעלית) וחתמה על צוואתה, בד בבד עם חתימת בעלה על צוואתו, באותו מועד ובאותו מעמד, מרצונה החופשי. עו"ד ג' העיד כי לו היה נכנס אל משרדו אדם שעל פניו נחזה להיות עיוור הוא היה קורא לו את צוואתו בקול רם והיה מוודא כי הוא מבין אותה – לא כך היה במקרה של המנוחה.

53. מבוקש לדחות את התנגדות המתנגד לצו קיום צוואת המנוחה ולהורות על התובע כיורש על פי צוואה.

     

    דיון והכרעה:

54. אקדים ואומר כי דין ההתנגדות לצוואה להידחות. לא הוכח בפניי כי המנוחה לא ידעה על מה היא חותמת, וכי צוואתה לא הוקראה לה והיא לא הייתה מודעת לתוכנה. לאחר בחינת הראיות שהובאו ושמיעת העדים אין ספק בידי כי הצוואה משקפת את רצונה של המנוחה.

55. כאמור המתנגד ביסס התנגדותו על שתי טענות עיקריות:

    • בצוואה נפל פגם מהותי שכן היא לא הוקראה למנוחה כנדרש, חרף היותה עיוורת והמנוחה לא ידעה על מה חותמת ;

    • השפעה בלתי הוגנת של התובע על המנוחה;

       

      המסגרת הנורמטיבית

56. עיקרון העל בדיני הירושה הוא "המצווה לקיים דברי המת" (ע"א 1212/91 קרן ליב"י נ' פליציה בינשטוק ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מח (3), 705). מקורו במשפט העברי, והוא חוזר ומופיע בספרות ובפסיקה. בכל הנוגע לצוואות ניתנת חשיבות מיוחדת לרצונו של הנפטר ו"ההכרה בזכותו של אדם לשלוט על חלוקת נכסיו לאחר מותו" (ע"א 122/86 משה שפיר נ' סם קליבנסקי, מד(1) 738 (פורסם במקורות (1990)).

57. המחוקק העניק משקל רב לזכות המצווה להחליט מה ייעשה בנכסיו לאחר פטירתו אפילו תוך הדרת יורשיו על פי דין מצוואתו (ע"א 7506-95 מיכל שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון ישראל, פ"ד נד(2) 215 (פורסם במקורות, 30/04/00))

58. נראה אדם כיודע להבחין בטיבה של צוואה, אם בעת עריכתה של הצוואה הוא הבין שהוא חותם על צוואה, הבין כי הוא נותן את רכושו ולמי הוא נותן, ידע את ההיקף רכושו והיה מודע לציפיות של אלה שהוא מיטיב עמהם, ושל אלה שהוא מדיר מצוואתו (ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רינה מרום, מט(1) 318 (1995)).

     

    האם נפל פגם בצוואה/ האם המנוחה ידעה כי היא חותמת על צוואה ומה תוכנה?

59. בענייננו מדובר בצוואה בכתב ובעדים, אשר על פניה נחזית להיות תקינה, ועל כן חזקה כי היא תקפה. הנטל להוכיח כי אין אלו פני הדברים מוטל אפוא על הטוען לכך, הוא המתנגד (ר' ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965", הוצאת נבו(1992) כרך א' בעמ' 232). כפי שיובהר להלן, לאחר ששקלתי את הדברים מסקנתי היא כי הנתבע לא עמד בנטל זה ויש לדחות את טענות ההתנגדות.

60. כאמור, טענת המתנגד הייתה כי שנים רבות הייתה המנוחה כבדת ראייה ועברה ניתוח בעיניה, שלאחריו ראייתה המשיכה להתדרדר בהדרגה עד לעיוורון מוחלט או כמעט מוחלט. מכאן, שבשנת 2012 בעת עריכת הצוואה לא ידעה מה תוכנה, שכן חרף היותה עיוורת עו"ד ג' לא הקריא לה אותה כנדרש. לא מצאתי לנכון לקבל טענה זו.

61. אמנם, המנוחה הייתה כבדת ראייה באופן שהקשה עליה את הקריאה, ואף החזיקה בתעודת עיוור/לקוי ראייה (על כך ארחיב בהמשך), אך אין ספק בליבי כי המנוחה ידעה על מה היא חותמת, וכי צוואתה משקפת את רצונה. המנוחה הייתה אישה דעתנית שידעה היטב מה רצונה, והדבר משתקף גם מתיק האפוטרופסות בו ביקשה לבטל את האפוטרופסות על רכושה, כ-4 שנים לאחר עריכת הצוואה.

62. התנהלותה זו של המנוחה לא מתיישבת כלל עם טענות המתנגד. גם אם לפנינו אדם שאינו רואה אבל מתפקד ודעתן, לא יעלה על הדעת להניח כי אדם אחר, קרוב אליו ככל שיהיה, יכול לקחת אותו ולהחתימו על מסמך מבלי שיגיב, ישאל שאלות ויבין על מה חותם.

63. גם עדי הצוואה, וביניהם עוה"ד ג', העידו כי אופן התנהלות המנוחה והמנוח לא עורר אצלם כל חשד כי היא עיוורת ואינה רואה את צוואתה, או כי נדרש להקריא לה אותה.

    כן העיד עו"ד ג' כי הוא אינו זוכר אם הקריא למנוחה את צוואתה אך העיד לגבי נהלי העבודה במשרדו: "בדרך כלל יש פניה של הלקוח הוא מקבל טופס פרטים לפני הכנת הצוואה שאותו אני או ב' מעבירים ללקוח, אח"כ מקבלים את הטופס ומכינים טיוטת צוואות, מחליפים טיוטות עם הלקוח עד לגיבוש נוסח מוסכם ואז קובעים פגישת חתימה. בפגישה הזו אנו עוברים שוב עם הלקוחות על הצוואות, מקריאים את התוכן ומדגישים את נושא העדר השפעה ואיום וכו' ואז הם חותמים בפנינו. " (עמ' 12, ש' 19 – 24) (ההדגשה שלי ר.א.)

    עוד בעניין זה העיד עו"ד ג':

    ש.ב' אמרה קודם כי מה שאתם עושים זה שאתם שולחים למצווים לקרוא את הצוואה, זה נכון

    ת.כפי שאמרתי אנחנו מטפלים בהרבה מאוד צוואות, ככל שהם יכולים וכשירים לקרוא הם קוראים אבל אנחנו בדר"כ גם משוחחים עימם ומדברים איתם במיוחד על האזהרה ועל תוכן הצוואה. כאשר זה צוואה הדדית אני באופן אישי מקפיד להסביר את המשמעות של צוואה הדדית וכל מה שקשור בביטול שלה על ידי הצד השני. אני לא יכול לומר שבאירוע זה עשיתי ככה אבל זה מה שאנחנו עושים.

    ש.שאלתי את ב' והיא אמרה שאינה זוכרת מקרה שבו הקראת צוואה למישהו מחמת זה שלא יכל לקרוא, מאשר זאת

    ת.אני לא זוכר כרגע שהקראתי למישהו כי היה עיוור או משהו כזה.

    ש.אני מניח שלא אמרת את זה סתם אלא כי אתה מקשר את זה לתיק פה, כי אתה יודע שהגברת הייתה כבדת ראייה.

    ת.אני אשיב תשובה מלאה וכנה, אמרתי עיוור בהקשר של אדם שאינו יכול לקרוא. אני לא זוכר מקרה של אדם שבא אליי לחתום על הצוואה ולא ידע קרוא וכתוב ולכן הייתי צריך לקרוא לו, למרות שאני זוכר שמישהו פעם חתם אצלי בטביעת אצבע על איזה שהוא מסמך, לא זוכר אם צוואה, אבל במקרה זה זכור לי שעלתה טענה לגבי כושר ראיה לקוי של הגברת.

    ש.אני רוצה להאמין כי במידה והיית חושד או יודע שהגברת עיוורת והקראת לה את הצוואה אז זה היה כתוב בסוף הצוואה.

    ת.זו השערה שלך אבל אני בהחלט לא נוהג בשלב החתימות לעשות שינויים כאלה. בדר"כ מגיעים אליי לחתימה כאשר הנוסח הוא סופי.

    (עמ' 12, ש' 33- 36; עמ' 13, ש' 1 – 16)

64. עדויות העדים היו ברורות ומהימנות, הגם שעו"ד ג' והגב' ק' אינם זוכרים בבירור את המקרה דנן, הרי שסביר שגם במקרה זה נערכה הצוואה עפ"י נהלי העבודה הנוהגים במשרד, ולו היה מתעורר חשד כי המנוחה אינה רואה על מה חותמת, היה עו"ד ג' רואה לנכון להקריא צוואתה בפניה בטרם חתמה עליה.

65. המתנגד נשען על האמור בפסק דינו של השופט קימלמן מיום 11/5/2017 שהתבסס על תסקיר העו"ס לחוק הכשרות וביקור בית אצל הגב' ק', שם ציין כי המנוחה איבדה את מאור עיניה כעשור קודם ומכאן, טען, שמדובר בקביעה שיפוטית.

66. ברם, גם הערת העו"ס לחוק הכשרות בתסקיר וכן התייחסותו של השופט קימלמן בפסק דינו לא הסתמכו על מסמכים רפואיים, שכן שניהם ציינו כי המנוחה איבדה את מאור עיניה "לפני כעשור" ללא זמן מוגדר. אין חולק כי לא עמדה בפני בית המשפט והעו"ס חוות דעת רפואית הקובעת כי המנוחה איבדה לחלוטין את מאור עיניה.

67. כפי הנראה התבססה העו"ס לחוק הכשרות על תעודת עיוור/ לקוי ראייה שקיבלה המנוחה, ככל הנראה לאחר שנת 2006 (הצדדים לא הביאו ראיה מובהקת בעניין זה). תעודה זו מונפקת למי שמתקיים לגביו אחד מהמצבים הבאים: היעדר ראייה מוחלט; חדות ראייה מירבית של 3/60 מטר בעין הבריאה יותר, גם אם נעזרים במשקפיים; צמצום שדה הראייה כך שזווית הראייה המירבית אינה עולה על 20 מעלות בעין הבריאה יותר, אף בעזרת משקפיים (מתוך אתר משרד הרווחה).

68. כך או כך, נראה כי לא היה עיוורון מוחלט. מהמסמכים הרפואיים שצורפו לתיק בית המשפט עולה כי המנוחה ראתה בעין אחת. כך, למשל, עולה מתעודת רופא שהוגשה לבית המשפט שם אישר ד"ר דניאל טיאר כי בביקור שנערך ביום 16/5/16 מצא כי הגב' ק' לקוית ראייה – לא נכתב עיוורת (נספח ד' לתצהיר המתנגד).

69. בחקירתו העיד הבן מ' כי המנוחה קראה בעזרת משקפיים וכי היא לא התנהלה כעיוורת.

    ש.אתה טוען שאימך ראתה ויכלה לקרוא את הצוואה בשנת 2012

    ת.אני אומר שבאטיות רבה ובסבלנות עם המשקפיים היא יכולה הייתה לקרוא לה עם העין האחת שהיתה לה את הצוואה.

    (עמ' 38, ש' 28-29)

    ש.אתה אומר שהיא ישבה רגיל, למה הכוונה

    ת.אדם עיוור לפי הגדרה שלחו (צ"ל שלך או שלכם), אם אני קושר לך את העיניים ואתה מכיר כבר את המקום טוב כי היית שם כמה פעמים, אתה לא תדע לאן אתה הול (צ"ל הולך) אלא רק תושיט ידיים קדימה ובכל מקום תיגע כדי לדעת איפה אתה הולך. לאמא לא היה את המצב הזה ואז אני מתאר לעצמי כפי שהיא עושה בבית לאן שהיא הולכת זו בדיוק ההתנהלות כפי שהיא עושה אצלי בבית. ציינתי את המצב שלא יכול לראות בהקשר שחקרת את י' שהוא לא יכול היה לראות כמו שכבוד השופט לא היה יכול לראות את א' שהוא נכנס לפה אם הוא לא יציין שהוא כבד ראייה. את זה הסברתי.

    (עמ' 39, ש' 15 – 22)

70. זאת ועוד, אף המתנגד עצמו העיד כי הוא מחזיק כאמור בתעודת עיוור/ לקוי ראייה – הגם שאיננו עיוור לחלוטין ומסוגל לקרוא באמצעים הנדרשים:

    ש.אתה טוען בסעיף 29 לתצהירך שאתה כבד ראייה משנת 2006

    ת.יש לי תעודת עיוור משנת 2006. יש מושג שהוא כבד ראייה עיור

    ש.איך נדע להבחין

    ת.את זה רופא עיניים יודע.

    ש.כלומר אתה לא יכול לדעת אם היא עיוורת או כבדת ראיה

    ת.אני יודע שהשאלה מכשילה, היא הייתה עיוורת ואסביר.

    (עמ' 22, שורות 15 – 25)

71. לשאלת בית המשפט האם יש תעודה רק של עיוור או שכל תעודה היא גם כבד ראיה וגם עיוור ענה המתנגד "זו אותה תעודה. מדובר בתעודת עיור /כבד ראיה. אין תעודה שהיא רק לעיוור. אני יודע שאמא הייתה עיוורת כי הלכה עם מקל" (עמ' 22, שורות 35,36).

72. כאמור אין בתעודה זו כדי להעיד על עיוורון, והמתנגד עצמו מחזיק בתעודה כזאת, אף שאינו עיוור אלא כבד ראייה המסוגל לראות עם הגבלות. מעדות עו"ד ג' עלה כי כאשר הגיעה אליו המנוחה היא לא התנהלה בעזרת מקל, עלתה במדרגות אל משרדי עו"ד יחד עם בעלה ולא היה סימן נראה לעין לכך שהייתה עיוורת או משהו שיעורר חשד או יצדיק הקראת הצוואה.

73. זאת ועוד, חרף טענות המתנגד כי התובעת לא חתמה על הצוואה (טענת הזיוף) שנטענה בחצי פה ונזנחה בהמשך, אני נותן אמון מלא בעדות העדים לצוואה כי המנוחה חתמה בעצמה על הצוואה בפניהם. אילו הייתה המנוחה עיוורת כנטען, ברי כי היא לא יכולה הייתה לחתום על הצוואה ללא סיוע ועזרה. אילו המנוחה לא ראתה כלום, כטענת הנתבע, כיצד ידעה היכן לחתום? האם הגישו לה עט לחתימה או שנטלה אותה לבד? האם שאלה היכן היא אמורה לחתום? האם מישהו מהעדים לקח את ידה והנחה אותה היכן לחתום? על פי עדותו של עו"ד ג' אף לא אחת מהשאלות הללו עלתה במעמד החתימה. עו"ד ג' אומנם העיד כי מעמד החתימה אינו זכור לו, אך דווקא בשל כך הדעת נותנת כי היה מדובר באירוע חתימה על צוואה 'רגיל' וסטנדרטי. עוה"ד ג' העיד כי זכור לו שהיה פעם מקרה בו חתם מישהו בפניו עם האצבע. כלומר, אילו אכן היה מתרחש אירוע חריג בעת החתימה על הצוואה במקרה דנן, חזקה כי עוה"ד ג' היה זוכר אותו כפי שהעיד בעצמו: "למרות שאני זוכר שמישהו פעם חתם אצלי בטביעת אצבע על איזה שהוא מסמך" (ראה לעיל).

74. יתר על כן, צוואתה של המנוחה היא צוואה הדדית שנעשתה ביחד עם בעלה. עוה"ד ג' העיד והסביר כי בצוואות הדדיות הוא מקפיד להסביר את המשמעות של צוואה הדדית, וכל מה שקשור בביטול שלה על ידי הצד השני באופן אישי. עדותו ביחס לנוהל אימות ואישור הצוואה ההדדית לא נסתרה ולא הופרכה ואני נותן אמון מלא בעדותו בעניין זה.

75. נוסף על כך, מהראיות שהובאו בפני עולה, כי לא הייתה זו הצוואה ההדדית הראשונה של המנוחה ובעלה המנוח כי אם השנייה. אומנם צוואתה של המנוחה משנת 1993 לא נמצאה, אך מנוסח צוואת המנוח הדומה עד למאוד לנוסח צוואתו משנת 2012, הדעת נותנת כי מדובר בתיקון של אותן צוואות שנעשו בשנת 1993, אשר גם בהן התוצאה הייתה כי הבן מ' הוא הזוכה על פי הצוואות, ונראה כי הצורך בעשיית צוואות חדשות קם ועלה נוכח ביצוע שיוך דירות בקיבוץ.

76. טענת המתנגד כי לא הייתה סיבה שאמו תדיר אותו ואת אחיו מעזבונה אינה יכולה להתקבל. ראשית, הכלל הוא כי אדם יכול לצוות את עזבונו כראות עיניו, ואין הוא צריך להצדיק או לנמק את בחירתו למי הוא בחר להעניק ואת מי הוא החליט להדיר. שנית, והדבר בולט מאד בענייננו, גם המנוח א', בעלה של המנוחה, שאומנם לא היה אביהם הביולוגי של שלושת האחים אך גידל אותם כאב לכל דבר וענין, קבע בצוואתו כי הנהנה יהיה הבן מ' בלבד (במקרה בו המנוחה לא תהיה בין החיים). לצוואה זו לא הוגשה כל התנגדות על ידי המתנגד כאן.

77. המתנגד העיד כי התנגד לצוואת המנוח א' וכי לשיטתו הכל היה צריך להתחלק בין האחים באופן שווה:

    ש.בחודש יוני 2016 כאשר ניתן צו קיום צוואה לא' ק', קיבלת אותו וראית שהנהנה הוא מ'.

    ת.כן. ואז ידעתי והתנגדתי.

    ש.ומה קרה בסופו של יום בהתנגדות שלך.

    ת.בוודאי. כי רציתי שזה יחולק שווה בשווה בין האחים. בשביל זה כל הדיונים האלה. ההתנגדות הזו.

    (עמ' 28 ש' 33-34 עמ' 29 ש' 1-4)

78. טענת המתנגד בענין זה התבררה כטענה שאינה אמת. לצוואת המנוח א' לא הוגשה כל התנגדות, על אף שהמנוח א' גידל את שלושת הבנים כבניו ולפיכך סבר המתנגד כי גם הוא היה צריך לחלק את עזבונו בין שלושת הבנים בחלקים שווים. ברם, א', בדיוק כמו אשתו המנוחה, בחר אחרת. צוואתו של א' שהיא חלק מצוואה הדדית שלו ושל המנוחה קובעת כי הזוכה, במקרה ובן/בת הזוג לא יהיו בין החיים, יהיה הבן מ'. המתנגד, חרף טענותיו, לא הגיש התנגדות לצוואת המנוח א' ולטעמי לא בכדי. המתנגד ידע ידוע היטב כי אין כל עילה להגשת ההתנגדות ולפיכך בחר שלא להגישה. נוסף על כך, גם אם היה מגיש התנגדות הדבר לא היה מועיל שכן צוואתו של א' משנת 1993 נמצאה ותוצאותיה זהות לתוצאות הצוואה ההדדית משנת 2012.

79. לא זו אף זו, אלא שהמנוחה חתמה על תצהירה במסגרת תיק האפוטרופסות, שנים אחרי עריכת הצוואה, ואיש לא טען שמדובר בהליך לא תקין בשל עיוורונה.

80. מכל המפורט לעיל אני דוחה את טענות המתנגד באשר לעיוורונה של המנוחה וקובע כי המתנגד לא עמד בנטל להוכיח כי בצוואה נפל פגם מהותי המצדיק פסילתה.

    ממכלול העדויות שהובאו בפני, לרבות מסמכים רפואיים, הגעתי למסקנה כי המנוחה ידעה ידוע היטב על מה היא חותמת, תוכן הצוואה היה ידוע לה היטב, בין אם זו הוקראה לה באופן מפורש על ידי עוה"ד ג' ובין אם באמצעות הסבר מפורט על הצוואה ההדדית ובין אם היא הצליחה, חרף קשיי הראיה, לקרוא אותה בעצמה.

     

    השפעה בלתי הוגנת – מעורבות התובע בעריכת הצוואה

81. המתנגד טען כי הצוואה איננה תקפה, לנוכח ההשפעה הפסולה אותה הפעיל התובע על המנוחה במהלך השנים בהן חי בסמוך אליה. השפעה זו, כך לטענת המתנגד, והתלות הגדולה של המנוחה בתובע, הובילה את המנוחה לערוך צוואה שכלל לא משקפת את רצונה האמיתי.

82. עוד טען המתנגד, כי התובע לקח חלק בעריכת הצוואה, כאשר עיקר טענתו הייתה כי התובע הסיע את המנוחה ברכבו למשרד עו"ד ואף שילם את שכר הטרחה, ומשכך יש להורות על ביטולה.

83. אקדים ואומר כי מדובר בטענות עובדתיות סותרות, או למצער, חלופיות, שכן אם לא ידעה המנוחה על מה היא חותמת משום שהייתה כבדת ראיה והצוואה לא הוקראה לה, ממילא אין כל משמעות לטענת השפעה בלתי הוגנת. והפוך, אם התקיימה השפעה בלתי הוגנת, על מנת להשפיע על תוכן הצוואה, אזי המסקנה כי המנוחה ידעה גם ידעה על מה היא חותמת, אלא שהיא נותבה לכך על ידי מי שהשפיע עליה בהשפעה בלתי הוגנת. לשון אחר: עמידתו של הנתבע על טענות חלופיות הסותרות את טענותיו בעניין הקראת הצוואה ועיוורונה, לכאורה, של המצווה, מחלישות את טענותיו בענין "הפגם" לכאורה שנפל באי הקראת הצוואה ומכרסמות בתוקפן.

    האם התקיימה השפעה מצד התובע על אמו וככל שכן האם זו הגיעה לכדי "השפעה בלתי הוגנת" כהגדרתה בחוק הירושה?

84. סעיף 30 (א) לחוק הירושה קובע כך:

    "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה."

85. בפסיקה נפסק כי על הטוען להשפעה בלתי הוגנת להביא ראיות משמעותיות המבססות את העילה "ולא די בהוכחת חשש בלבד להשפעה זו." (ע"א 53/88 מנלה נ' ברנדווין, פ"ד מו (1), 48; דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב (2) 813).

86. עוד נקבע כי "לא כל השפעה מביאה לידי ביטול צוואה. חוק הירושה מחייב שעל מנת שתבוטל צוואה, על ההשפעה להיות בלתי הוגנת, עד כדי ניצול תלותו, חולשתו וחוסר יכולתו של המצווה לשם עשיית צוואה לטובת הנהנה." (ת"ע (משפחה ירושלים) 51286-08-17נ.י נ' י.י(נבו 15.05.2019)‏‏).

87. לאחר שבחנתי את הדברים אני סבור כי יש לדחות את טענות המתנגד. המתנגד טען להשפעה בלתי הוגנת אך לא הביא ולו ראשית ראייה להוכחת טענותיו ואלה נותרו תלויות על בלימה. הטענות נטענו ללא פירוט וביסוס עובדתי, לא נטענה כל טענה בדבר ניתוקה של המנוחה מסביבתה או כי התובע מנע מהמתנגד להגיע לבקר את האם, לא נטען כי נפגעה כשרות המנוחה לצוות.

88. טענות המתנגד להשפעה בלתי הוגנת התמקדו בכך שהמנוחה הייתה תלויה פיזית בתובע, שגר סמוך מאוד אליה, ונעזרה בו להתנייד. לטענת המתנגד, המנוחה נעזרה בתובע להגיע למשרדי עו"ד לשם עריכת הצוואה. עוד נטען כי התובע ניצל את השפעתו על המנוחה שחששה ממנו ורצתה לרצות אותו, והחתים אותה על צוואה המיטיבה עמו. אינני מקבל טענות אלה. חרף העובדה שהתובע היה האדם הקרוב ביותר למנוחה הוא התגורר בסמוך לה והיא נעזרה בו רבות, לא מצאתי כי התנהגותו עלתה לכדי השפעה בלתי הוגנת.

    התרשמתי שהבן מ' היה בן מסור להוריו, טיפל בהם ודאג לכל מחסורם וכי מערכת היחסים בין התובע לאמו התאפיינה במתן סיוע ודאגה לכל צרכיה, והוא שימש כמשענת העיקרית של המנוחה, הן בשגרה והן בימיה האחרונים. המנוחה הביעה רצונה לא אחת שמ' יהיה זה שיטפל בה וכמה היא מרוצה מטיפולו. גם הנתבע עצמו לא הביע כל התנגדות לכך שהתובע ישמש כאפוטרופוס לגוף לאמו בתיק האפוטרופוס, שכאמור התנהל שנים לאחר עריכת הצוואה. כאשר מנגד המתנגד מיעט להגיע לבקר, לא לקח חלק בטיפול בהורים וביקוריו בשנים האחרונות, לאחר שראייתו התדרדרה, היו נדירים מאד.

89. זאת ועוד, מעבר להיותה צלולה וכשירה קוגניטיבית עד יומה האחרון – ולא נטען אחרת, אין חולק כי המנוחה ידעה להביע את רצונה ולעמוד על דעתה. המנוחה התנהלה עצמאית שנים לאחר עריכת הצוואה, וכן בסיוע הבן מ' באופן שאפשר לה קיום שגרת חיים טובה ככל הניתן. כפי שנאמר לעיל, השופט קימלמן ציין בפסק דינו בתיק האפוטרופסות כי נוכח לדעת שהמנוחה "אישה דעתנית, פקחית, איתנה בדעתה ויודעת להביע את עצמה היטב". דברים אלה, שנאמרו שנים אחרי חתימה על הצוואה, לא עולים בקנה אחד עם טענה של השפעה בלתי הוגנת על אישה תלותית, הנתונה לחסדי בנה ומושפעת ממנו עד כדי אובדן עצמאות מחשבתית.

90. גם מעדותה של העו"ס לחוק הכשרות ניתן ללמוד כי לא היה מדובר באשה קלה להשפעה:

    ש.האם מהתרשמותך יכולת להבחין או לראות שיש מישהו בעולם שלא קשור למ' שיכול להשפיע על מ' או לומר לה מה לעשות

    ת.לא יודעת לומר אבל מ' הייתה מאוד דעתנית וציינה כל הזמן ששלושת הילדים שלה מאוד חשובים לה ויקרים לה ומ' נמצא שם תמיד ומטפל בה.

    (עמ' 18, ש' 32, 33; עמ' 19, ש' 1, 2)

     

91. אציין, כי הנתבע מצא בעדותה של העו"ס ראיה לכך שרצון המנוחה היה לצוות את רכושה לשלושת בניה בחלקים שווים, שכן שלושתם היו "מאד חשובים לה ומאד יקרים לה". אלא שהעובדה ששלושת הבנים יקרים לאמם, ענין טבעי וברור מאליו, אינה מלמדת מניה וביה כי צוואתה פסולה או אינה משקפת את רצונה.

92. עוד ייאמר, כי לדברים אלה של העו"ס שנאמרו בעדותה בשנת 2021 אין זכר בתסקירים שנכתבו על ידה בזמן אמת במסגרת תיק האפוטרופסות. בתסקיר מיום 25.1.2016 נרשם דווקא כי ביחס לבן מ' "המנוחה מאד קשורה אליו, ובעבורה הוא הדמות הקרובה והחשובה ביותר". בשום מקום לא נרשם בתסקיר כי שלושת ילדיה של המנוחה היו מאד חשובים ויקרים לה.

     

93. עדותה המאוחרת של העו"ס, לאחר שלא הייתה בקשר עם המנוחה מזה מספר שנים ונראית יותר כהערכה כללית מאשר ידיעה ממשית, אינה יכולה לשמש כמשקל ממשי למול רצון המנוחה כפי שבא לידי ביטוי בצוואה. עוד אציין, כי העו"ס מסרה עדותה (כאמור הערכה בלבד ולא ידיעה אישית) כאשר שני בניה של המנוחה – מ' וא' - נמצאים באולם ונראה כי רצונה היה לשמור על כבוד המנוחה מחד, כאמא שאהבה את כל ילדיה במידה שווה, ומאידך לא ללבות ריב ומדון בין האחים.

     

94. כאמור במקרה שפניי לא הוצגה כל ראייה בדבר השפעה בלתי הוגנת של התובע וטענות אלה נדחות.

95. כן אומר, כי מקום בו היה סבור המתנגד כי התובע מנצל את חולשתה של האם ופועל ממניעים נסתרים, היה עליו להעלות טענות אלה עוד בשלב מינוי האפוטרופוס על האם. לא זו בלבד שהמתנגד לא העלה כל טענה, אדרבא, הוא תמך במינוי התובע כאפוטרופוס על הגוף לאם, כך שטענות אלה אינן יכולות לעמוד לו בהקשר של עריכת הצוואה.

96. גם עדותו של המתנגד עצמו סותרת סתירה חזיתית את טענותיו בדבר השפעה בלתי הוגנת. וכך העיד בענין זה:

    ש.אם אתה טוען שמ' השפיע על אמא כנגדך, איך אתה חותם בפני בית המשפט ומאשר לו להיות אפוט' לגופה.

    ת.מבחינה רפואית נתתי לו את האישור לטפל בה כי ידעתי שהוא גם הבן שלה. ברור.

    ש.אבל מה עם ההשפעה, לא פחדת מהשפעה.

    ת.לא פחדתי בגלל שזה בקיבוץ. אל תשכח שגם אני גדלתי בקיבוץ.

    ש.אני מבין שכל השנים אתה טוען שכל עוד אמא הייתה בקיבוץ לא הייתה עליה השפעה.

    ת.אני לא מבין את השאלה (בית המשפט מסביר לעד את השאלה)

    ש.כל השנים שאמא הייתה בקיבוץ למעשה אין השפעה כי יש מי ש"שומר עליה". נכון או לא.

    ת.(העד משתהה) ברגע שהיתה בקיבוץ לא דאגתי כי יש בקיבוץ מזכירות וקופת חולים ומזכיר ויש לי קשר עם המזכיר של הקיבוץ ואת הטלפון שלו ואני ביררתי מכל הכיוונים.

    ש.ביררת שהיא בסדר.

    ת.כן.

    ש.ז"א לא הייתה השפעה עליה כאשר הייתה בקיבוץ.

    ...בשלב זה התנגד ב"כ המתנגד לשאלה ומשהתנגדותו נדחתה נאלץ העד להשיב:

    ת:היה פחות

    (עמ' 25 ש' 18-33, עמ' 26 ש' 9

97. הנה כי כן, גם המתנגד עצמו העיד כי התמיכה הקהילתית בקיבוץ לא אפשרה, הלכה ולמעשה, להפעיל השפעה בלתי הוגנת על המנוחה ודי בעדותו זו של המתנגד כדי לשמוט את הקרקע מתחת הטענה של השפעה בלתי הוגנת.

     

    האם התובע לקח חלק בעריכת הצוואה? 

98. סעיף 35 לחוק הירושה קובע לאמור: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה".

99. בעניין זה אפנה לדברי מלומדים לפיהם "כללו של דבר, המבחן הוא מידת המעורבות ואופייה: ככל שיהיו מעורבות הנהנה ופעילותו רבות יותר, גסות יותר ועמוקות יותר, תגדל הנטייה לפסול את הצוואה גם אם מעורבות זו התבצעה בשלבים שאינם בגדר שלבי העריכה של הצוואה על פי הפרשנות המצמצמת שניתנה למונח זה" (ש. שוחט, נ, פינברג, י פלומין: "דיני ירושה ועיזבון", מהדורה שביעית, תשע"ד-2014, עמ' 138).

100. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והראיות שבפניי, לא מצאת כל ראייה לכך שהתובע לקח חלק בעריכת הצוואה. טענות המתנגד ממילא נטענו בעלמא, והתמקדו, כאמור, בכך שהתובע הסיע את המנוחים למשרדי עו"ד לשם עריכת הצוואה ולכאורה ציפה להכרת תודה. גם טענה זו לא הוכחה והיא נדחית. אין חולק כי המנוחה הגיעה למשרד עו"ד יחד עם בעלה המנוח לערוך צוואות הדדיות.

101. התובע נחקר על כך והכחיש שהוא זה שהסיע את המנוחים למשרד עו"ד:

     ש.בין יתר הטענות שלנו טענו שאתה זה שהסיע את אמא לעורך הדין לשם עריכת הצוואה.

     ת.לא מכחיש. אני אומר שלגבי הצוואה לא ידעתי. הם כנראה נסעו על דעת עצמם.

     ש.אתה אומר שיש איזה מערך היסעים בקיבוץ שההורים היו נעזרים בו. אתה יודע שהטענה שלי בין היתר היא שאתה זה שהסיע אותה לשם עריכת הצוואה. אתה יודע שזו הטענה שלי ואתה יודע שאתה מכחיש אותה ושיש מערך היסעים בקיבוץ, מדוע לא הבאת מישהו מהקיבוץ שיבוא ויאמר שהסיעו את אמא ככה וככה פעמים.

     ת.לא יודע. אני יודע שלא כל נסיעה שהם נסעו ל***** אני אחראי. אני יודע על הנסיעות שאני מסיע וזהו.

     (עמ' 36, ש' 19 – 26)

     הערה: בפרוטוקול נראה כאילו התובע מודה בטענה כאשר הוא משיב "לא מכחיש". ברם, מקריאת המשכה של התשובה ברור כי כוונת התובע הייתה "לא, מכחיש" שכמובן הופך את משמעות התשובה באופן שהיא הופכת לקוהרנטית עם המשך התשובה.

102. בין אם הסיע התובע את המנוחה או המנוחים ובין אם לאו, הסעת המנוחה למשרדו עו"ד על ידי התובע אינה מעידה על מעורבות שיש בה להעיד על השפעה בלתי הוגנת (ראו בהקשר זה ע"א 2098/97 אלברט בוסקילה נ' שמעון בוסקילה, פ"ד נה (3) 837).

103. בעניין זה נפסק כי הזמנת עורך דין לענייני ירושה לערוך צוואה, הסעת המצווה למשרד עו"ד ואף תשלום שכר טרחתו, אין בהם משום השתתפות בעריכת הצוואה שתביא לבטלות לפי סעיף 35 לחוק הירושה (ע"א 99-86 מתתיהו זיידה נ' ריקה-רבקה זיידה , מ(3) 105) (09/07/86, פורסם במקורות)). מה גם שהמתנגד כלל לא הביא ראייה להוכחת טענות אלה.

104. זאת ועוד, נטען על ידי המתנגד כי התובע בהכרח שילם את שכר טרחתו של עוה"ד שכן הוא טיפל בענייניה הכלכליים של המנוחה. בהקשר זה אומר, כי מעבר לכך שנקבע בפסיקה כי גם בתשלום שכר טרחה אין בהכרח משום השתתפות בעריכת הצוואה, התרשמתי כי המנוחה דאגה וניהלה בעצמה את ענייניה הכלכליים גם אם בסיוע התובע, מה גם שהמתנגד לא הביא כל ראייה להוכחת טענות אלה. מכאן שגם טענה זאת נדחית.

105. כאמור, כיבוד רצון המצווה הוא נקודת המוצא לבחינת תוקפה של צוואה. על בית המשפט להימנע ככל הניתן מלפגוע ברצון המצווה (ע"א 724-87 ורדה כלפה (גולד) נ' תמר גולד, מח(1) 022, פורסם במקורות 30/12/93). שוכנעתי שהוראות הצוואה המיטיבות עם התובע ומנגד נישולו של המתנגד והאח הנוסף, משתלבות בנסיבות החיים והיו תוצאה ישירה של המציאות - המתנגד גר רחוק, שנים שלא הגיע לבקר את אמו, ואילו הבן מ' היה מי שטיפל בה ובמנוח ודאג לכל צרכיהם, לא רק בשעתם האחרונה, אלא משך שנים רבות.

     טענות המתנגד ביחס לעדות יחידה של בעל דין

106. המתנגד האריך בסיכומיו בעניין טענת עדות בעל דין יחיד מצדו של התובע, ולשיטתו אין לקבלה אלא מנימוקים מיוחדים, שלא התקיימו במקרה דנן. עוד טען, כי היה על התובע לזמן לעדות את האח הנוסף ג' ומשלא הביאו לעדות יש לזקוף זאת לחובתו.

      

107. אין בידי לקבל טענות אלה. כבר בהחלטה מיום 2.7.21 קבעתי כי נסיבות הענין אינן מצדיקות הפיכת נטל הראיה וההוכחה. מכאן, כי הנטל להוכיח את ההתנגדות רובצת על המתנגד דווקא ולא על מבקש צו הקיום. גם במקרה בו ישנה חזקה של השפעה בלתי הוגנת (ולמען הסר ספק חזקה מעין זו לא קיימת במקרה דנן) עדיין נותר הנטל על כתפי המתנגד. סיכם את הדברים מתוך דנ"א מרום כב' השופט שוחט בספרו:

     "עם זאת נטל השכנוע, בסופו של דבר מוטל כל כולו על שכמו של המתנגד. הוא זה שצריך לשכנע את ביהמ"ש שהמצווה עשה את צוואתו לא מתוך רצון חופשי אלא על ידי השפעה בלתי הוגנת והוא זה חייב לעמוד בנטל זה גם אם כשל מבקש הקיום ב'הבאת ראיותיו לסתור', נטל שעבר אליו עם הקמתה של החזקה. [דנ"א מרום, (שם), ש' שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שניה, 237-230]"

      

108. המתנגד עצמו לא הביא כל עדות שתתמוך בטענותיו כי התובע השפיע השפעה בלתי הוגנת על המנוחה, זולת עדותו שלו ועדות אשתו (שניהם כמובן בעלי ענין מובהק בתוצאות ההליך). בנוסף, הבחירה שלא להעיד את האח ג' עומדת דווקא לחובתו של המתנגד. האח ג' הודר אף הוא מעיזבונם של המנוחים, ממש כמו המתנגד עצמו, אך כבר בקדם המשפט העיד כי "אמא שלי כתבה את הצוואה על שמו של מ' מאחר והוא דאג והכל. אני לא מתנגד לצוואה" (עמ' 1 שורה 14)

109. דווקא עדותו של הבן ג', שהעיד בכנות ובניגוד מוחלט לאינטרס האישי שלו, מלמדת כי אילו סבר המתנגד שיש בסיס לטענותיו בדבר השפעה בלתי הוגנת או מעורבות של מ' בעשיית הצוואה, היה עליו לזמן לעדות את ג'. משלא עשה כן יש להניח כי הוא עצמו הבין כי עדותו של האח ג' תזיק נזק משמעותי לגרסתו.

     סוף דבר

110. לאור כל המפורט לעיל, ההתנגדות נדחית. לא הוכח בפניי כי בצוואה נפל פגם המצדיק ביטולה או פסלותה ושוכנעתי כי המנוחה ידעה היטב מה רצונה ועל מה היא חותמת.

111. המנוחה הייתה אישה דעתנית מאד שלא היססה לפעול באופן עצמאי לביטול האפוטרופוס שמונה לרכוש (שנים אחרי החתימה על הצוואה), וזאת בניגוד, לכאורה, לבקשת כל ילדיה, כולל מ' הזוכה על פי הצוואה.

112. כל מי שבא במגע עם המנוחה, ובכלל זה העו"ס לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, האפוטרופא לדין עוה"ד אירה אלקלעי רובין וכב' השופט א. קימלמן, שאף הגיע לביתה של המנוחה, התרשמו רושם רב מצלילות דעתה, מאיתנות דעתה ומיכולתה המרשימה להביע את רצונה באופן מובהק. כל זאת אירע בשנת 2016, כמעט 4 שנים לאחר החתימה על הצוואה ובעת שהמנוחה כבר הייתה מבוגרת יותר ומטבע הדברים חלשה יותר. קל וחומר שבשנת 2012 הייתה המנוחה כשירה לחלוטין לערוך צוואה, חרף קשיי הראיה, ולהביע את רצונה המובהק כפי שעולה מצוואתה.

113. נוכח האמור אני מורה על קיום צוואת המנוחה מיום 15/12/12. התובע רשאי להגיש צו קיום צוואה לחתימתי.

114. לאחר ששקלתי את התנהלות הצדדים, מורכבות ההליך והשקעת המשאבים בהכנתו ובניהולו אני פוסק כי המתנגד (הנתבע) ישלם למבקש צו הקיום (התובע) הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪.

     פסק הדין ניתן לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה נוסף.

     המזכירות תמציא לצדדים תסגור את התיק.

      

      

     ניתן היום, י"ח אדר ב' תשפ"ב, 21 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.