השבת כספים לקופת כינוס – אכיפה ישירה כהוצל''פ ועקיפה ע''פ פקודת הביזיון

(א)  קיצור ההליכים הנוגעים לעניין

א.         הצדדים שלפנינו, המערער (להלן גם: "האיש") והמשיבה (להלן גם: "האישה") ניהלו בבית הדין הרבני הליך גירושין ארוך שנים שהתחיל בהגשת תביעת גירושין כרוכה – לפני למעלה מעשור שנים, בתחילת שנת תשס"ו סוף שנת 2005 – אשר בסופה נתן בית הדין הרבני בתאריך ג' בטבת תשס"ח (12.12.2007) פסק דין ארוך ומפורט בו קבע כי על הצדדים להתגרש והכריע במכלול ענייני הסכסוך שביניהם כולל גם בענייני הרכוש. כשלוש שנים לאחר מכן, בתאריך כ"ב במרחשוון תש"ע (9.11.2010), סודר בין הצדדים גט פיטורין. בפסק דינו של בית הדין האזורי, מהתאריך ג' בטבת תשס"ח (12.12.2007), קבע בית הדין לגבי דירת הצדדים:

דירת הצדדים ברח' [...] X הידועה כגוש [...] חלקה [...] תת חלקה [...] תימכר ותמורתה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים. אם יהיו עיכובים במכירת הדירה, ימנה בית הדין כונס נכסים לצורך זה, וכן ישקול לחייב את הצד המעכב לשלם לצד השני שכר דירה ראוי.

ב.         ואכן בתאריך י"ד בתמוז תשס"ח (17.7.2008) נאלץ בית הדין למנות את עו"ד חנה (ברק) איזק, מי שהייתה אז באת כוח האיש, ככונסת נכסים למכירת הדירה ולחלוקת חשבונות הצדדים. הליך מכירת הדירה היה גם הוא ארוך ולווה בקשיים לא מעטים. בתאריך ב' בניסן תש"ע (17.3.2010) הודיעה כונסת הנכסים לבית הדין כי נסתיימה מכירת דירת הצדדים וכי יתרת חלוקת היתרה בין הצדדים היא כדלהלן: לאישה 999,196 ש"ח ולאיש 1,131,297 ש"ח. עוד העירה כונסת הנכסים כי האישה לא משתפת עמה פעולה ואינה מוסרת מידע לשם חלוקת הרכוש על חשבונות הבנק שלה ואודות עסק האדריכלות שניהלה. לכך הוסיפה כונסת הנכסים וטענה כי האישה גם פגעה בהליך מכירת הדירה, עיכבה אותו והביאה להורדת שווי התמורה, וכי על כך מרשה, האיש, מבקש שהאישה תפצהו על כך. בעקבות הודעת כונסת הנכסים הוציא בית הדין האזורי, בתאריך כ"ט בניסן תש"ע (13.4.2010), החלטה לפיה:

[...] ב. הואיל וגב' [פלונית] אינה מוסרת לכונסת הנכסים מידע בנוגע לחשבונות הבנק ולעסק שניהלה, ולא ניתן לדעת את ערכם הכספי, לכן מן הראוי היה לעכב את חלקה של גב' [פלונית] כמו שקבע בית הדין בהחלטתו הקודמת, וכמו שמציעה כונסת הנכסים בדו"ח. אולם על מנת שניתן יהיה לסיים באופן סופי את הליכי הכינוס, אנו מציעים כהסדר פשרה להעביר למר [פלוני] סך 500,000 ש"ח מחלקה של גב' [פלונית], והיתרה תועבר לידיה. למרות שלא הגישה את המסמכים כאמור, ובכך לסיים את ההתחשבנות כולה.

ג.       על הצדדים להודיע לבית הדין תוך חמישה־עשר יום עמדתם בנוגע להצעת הפשרה. אם לא תתקבל תגובה יחליט בית הדין לפי ראות עיניו.

ג.         לפי המסמכים בתיק בית הדין נראה כי האישה לא הגיבה כנדרש להצעת בית הדין, ובתאריך י"ח בסיוון תש"ע (31.5.2010), החליט בית הדין האזורי כי הוא נותן לאישה עוד שבוע ימים להגיב להצעת בתי הדין, ולא יורה על העברת 500,000 ש"ח לאיש מחלקה של האישה, בנוסף לחלקו מתמורת מכירת הדירה. וזו לשון ההחלטה:

התקבלה בבית הדין בקשת מר [פלוני] ביום י' בסיוון תש"ע (23.5.10) למתן החלטה בדבר שחרור הכספים המגיעים לו. לאחר העיון בבקשה הוחלט:

א.       על כונסת הנכסים להעביר למר [פלוני] ללא דיחוי את חלקו בתמורה שהתקבלה ממכירת הדירה.

ב.       הואיל ועד היום לא התקבלה תגובת גב' [פלונית] על החלטת בית הדין מיום כ"ט בניסן תש"ע (13.4.10): אם לא תתקבל תגובתה תוך שבעה ימים, תעביר כונסת הנכסים למר [פלוני] סך 500,000 ש"ח מחלקה של גב' [פלונית], והיתרה תועבר ליד גב' [פלונית] למרות שלא הגישה את המסמכים שהתבקשה, ובכך תסיים כונסת הנכסים את תפקידה.

ד.         בעקבות החלטה זו של בית הדין האזורי הגישה האישה בקשת רשות ערעור. בית הדין הרבני הגדול קיבל בתאריך ג' באב תש"ע (14.7.2010) את בקשתה לרשות ערעור, הוציא צו עיכוב ביצוע על ההעברה, ואפשר לאישה להשלים את ערעורה תוך ארבעה־עשר יום, ובתאריך י"ג בתשרי תשע"א (2.9.2010) האריך לאישה את מועד השלמת הערעור בעשרה ימים נוספים. אולם, בתאריך י"ג במרחשוון תשע"א (31.10.2010), הוציא בית הדין החלטה שלפיה:

מאחר שבא כוח המבקשת לא פעל על פי החלטת בית הדין מהתאריך י"ג תשרי תשע"א ולא השלים את הליכי הערעור בפרק הזמן שנקצב לו, לכן הבקשה לרשות ערעור נדחית והתיק סגור.

בעקבות סגירת תיק הערעור וביטול עיכוב הביצוע, הוציא בית הדין האזורי, בתאריך כ"ו במרחשוון התשע"א (3.11.2010), החלטה בו הוא חוזר על החלטתו מיום י"ח בסיוון תש"ע (31.5.2010) ומורה מעתה לכונסת הנכסים להעביר את 500,000 ש"ח שקבע מתמורת האישה אל חשבונו של האיש, וכונסת הנכסים העבירה את הסכום לרשות האיש.

ה.         אלא שבתאריך 1.11.2010 הגיש בא כוח האיש בקשה לביטול החלטת בית הדין הגדול למחיקת הבר"ע, וזאת משום שלטענתו הוא דווקא כן הגיש את השלמת הערעור עוד ביום י"ג במרחשוון תשע"א (31.10.2010), היום שעד אליו הקציב והאריך לו בית הדין את מועד הגשת הערעור. בעקבות כך הוציא בית הדין בתאריך א' בכסלו תשע"א (8.11.201) החלטה המקבלת את טענת האישה, ומודיעה כי בבדיקה נוספת התגלה כי השלמת הערעור של האישה סווגה בטעות במקום לא נכון במחשב בית הדין ומשום כך לא הבחין בכך בית הדין. על כן הוראה בית הדין כי יש לפתוח את תיק הערעור מחדש ולקבוע לצדדים דיון בערעור כנגד החלטה זו של בית הדין להעביר חצי מיליון ש"ח אל האיש.

ו.          בית הדין קיים דיון בטענות הצדדים בתאריך י"ח בשבט תשע"א (23.1.2011) והכריע בפסק דינו מיום כ"ט בשבט תשע"א (3.2.2011) כי הוא מקבל את ערעור האישה וכי בית הדין האזורי אכן טעה בהחלטתו להעביר סכום זה לכספי האיש. בעקבות כך ביטל בית הדין הרבני הגדול את החלטות בית הדין האזורי בנדון, והורה לאיש "להחזיר את הסכום של 500,000 ש"ח שקיבל מחלק האישה לכונסת הנכסים או לקופת בית הדין".

ז.          האיש לא שעה להוראת בית הדין הרבני הגדול בפסק דינו ולא החזיר את הסכום של 500,000 ש"ח שהועבר אליו אל קופת כינוס הנכסים של בית הדין.

בעקבות כך פנה בא כוח האישה בתאריך ט"ו בתמוז תשע"ג (23.6.2013) אל בית הדין כדי שיאכוף את פסק דינו בהתאם לסמכויותיו לפי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז – 1956 (להלן: "חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון)). בקשת האישה הוגשה לתגובת האיש, וזה השיב כי לא ידע שעליו להחזיר את הכספים מידית.

בית הדין הרבני הגדול, בהחלטתו מיום באדר ב' התשע"ד (5.3.2014), דחה את טענות האיש וחזר והורה כי "על מר [פלוני] להחזיר את הכסף לקופת הכינוס", וכן הורה "שמכאן ואילך הדיונים והחלטות [בבית הדין האזורי] יהיו בשלושה דיינים". אולם האיש המשיך להימנע מהעברת הסכום לקופת הכינוס, ולאחר פניה נוספת של האישה, הוציא בית הדין בתאריך, י' בניסן התשע"ד (10.4.2014), החלטה ובה הורה מכוח סמכותו לפי 7א(א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), כדלהלן: