הרשעה בעבירות איום ומעשי פזיזות ורשלנות כלפי עובדי מע"צ

השופט י. אלון

א.      הכרעת הדין והערעור

1.         המשיב ומשפחתו מתגוררים מזה שנים בחווה החקלאית הידועה כ"חוות פיליפ", השוכנת לצד הכביש הראשי קרית גת - באר שבע [כביש מס' 40].

            ביום 31.10.02 בשעות הבוקר הגיעו למקום עובדי מע"צ, מלווים בשוטרים, והחלו בהקמת מעקה וגדרות שיחסמו הכניסה מהכביש הראשי לעבר דרך העפר המובילה ממנו לחווה.

            אין חולק כי לא נמסרה למשיב הודעה מוקדמת כלשהי בדבר הגעת אנשי מע"צ, וכי מע"צ לא פנתה בטרם מעשה לקבלת צו או היתר שיפוטי לפעולת חסימת הכניסה לביתו של המשיב.

            הרקע והמניע להחלטת מע"צ לחסימת דרך העפר הנ"ל, היה בסיכון הבטיחותי שנוצר כתוצאה מכניסת ויציאת רכבים לאותה דרך עפר - מהכביש המהיר ומהכביש המהיר לדרך העפר - בצומת שאינה מוסדרת ומוכשרת לכך כל עיקר.

2.         בכתב האישום שהוגש נגד המשיב בבימ"ש השלום בקרית גת [ב-16.1.03], נטען כי המשיב בנסותו למנוע מעובדי מע"צ את חסימת הגישה לחווה, אמר להם כי אם ימשיכו בביצוע העבודה "יישפך דם".

            עוד נטען כנגדו, כי "עלה עם מלגזה על הכביש כשהוא גורם למכוניות אחרות לסטות הצידה כדי למנוע תאונה תוך סיכון חיי אדם", ופגע באמצעות המלגזה במכונת ה"פטישון" באמצעותה אמרו עובדי מע"צ לתקוע לצד הכניסה לחווה את יתדות המעקה והגדרות.

            בשל מעשים נטענים אלה, יוחסו לו בכתה"א עבירות של איומים - לפי ס' 192 לחוק העונשין; פזיזות ורשלנות - לפי ס' 338 (א) לחוק הנ"ל; וגרימת היזק לרכוש בזדון  לפי סעיף 452 לחוק.

            עם תום פרשת ראיות התביעה, נקבע - בהסכמת המאשימה - כי אין מקום להשיב לאשמה בעבירת ההיזק בזדון.

            בהכרעת הדין מיום 17.5.05, קבע בימ"ש קמא [כב' השופטת ט. חיימוביץ] כי הוכחו כל היסודות הנדרשים להתקיימות עבירות האיומים ועבירת הפזיזות והרשלנות.

            עם זאת, בימ"ש קמא קבע כי בנסיבות הדברים והראיות, כפי שהובאו בפניו, קמה למשיב הגנת "הצורך" הקבועה בסעיף 34 י"א לחוק העונשין, ועל כן זיכה את המשיב מהעבירות האמורות.

            בימ"ש קמא הוסיף וקבע בהכה"ד, כי בנסיבות הדברים כפי שהוכחו בפניו "...נהגה הרשות שלא כדין ולא כראוי במהלכיה מול הנאשם, ולמעשה הביאה אותו לבצע פעולות התנגדות כדין למנוע את רוע הגזירה [חסימת הכניסה לביתו ולחווה -י.א.]. על כן, הגשת כתה"א בגין אותן פעולות אינה אלא רדיפה של הנאשם... היה מקום להורות על ביטולו של כתה"א מחמת הצדק".

3.         בערעור זה שבפנינו מערערת המדינה על זיכויו של המשיב מן העבירות. וביתר פירוט, על קביעתו של בימ"ש קמא לפיה נתקיימו בנסיבות העניין סייג האחריות הפלילית של הגנת ה"צורך", ועל קביעתו הנוספת בדבר התקיימות חריג "ההגנה מן הצדק".

            ב"כ המדינה פירט בהודעת הערעור, בטיעוניו בע"פ ובהשלמתם שבכתב, כי לא התקיימו בנסיבות המקרה האלמנטים הנדרשים להתקיימות הגנת הצורך.

            לטענתו, אפילו נפגע המשיב ממעשה הרשות, אין המדובר בפגיעה חמורה וממשית שהצדיקה את תגובתו במידה בה הגיב.

            אשר ל"הגנה מן הצדק", טוען ב"כ המדינה, כי אין נסיבות המקרה כפי שהוכחו ונקבעו ע"י בימ"ש קמא מקימות את אותה ההגנה למשיב.

            סנגוריתו המלומדת של המשיב, עו"ד חלק, תומכת לעומת זאת בכל הנמקותיו ומימצאיו של בימ"ש קמא, לעניין התקיימות אותן ההגנות.

            מוסיפה היא וטוענת, כי דין היה שהמשיב יזוכה בבימ"ש קמא גם לעיצומן של העבירות שיוחסו לו [עוד קודם שייבחנו טענות ההגנה].