העליון דן בפרשנות המונח "הפסקה שיפוטית" של עבודות שירות בשל "נסיבות מאסריות" או "נסיבות פליליות" חדשות

השופט א' רובינשטיין:

א.         בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא דרורי) בעת"א 44792-02-13 מיום 4.3.13. במוקד הבקשה פרשנותו של סעיף 51י(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שעניינו "הפסקה שיפוטית" של עבודות שירות בשל "נסיבות מאסריות" או "נסיבות פליליות" חדשות.

רקע והליכים

ב.         בפתח הדברים ולשם הנוחות נביא את נוסחו של סעיף 51י(א)(1) שבמוקד הבקשה:

"הרשיע בית משפט עובד שירות בתקופת עבודתו בשל עבירה אחרת, יחולו הוראות אלה:

(1) גזר בית המשפט עונש מאסר בשל העבירה האחרת - וקבע שהנאשם לא ישא אותו בעבודת שירות - לא תחל עבודת השירות או תופסק ביום מתן גזר הדין, לפי העניין, ועובד השירות יישא את עונשו או את יתרת עונשו, לפי העניין, בבית הסוהר מהיום האמור או מיום אחר שקבע, בית המשפט; עובד השירות ישא את תקופות המאסר בזו אחר זו, זולת אם בית המשפט, שהרשיעו בשל העבירה האחרת, ציווה ששתי התקופות, כולן או מקצתן, יהיו חופפות;

(2) החליט בית המשפט לגזור בשל העבירה האחרת עונש אחר מזה המנוי בפסקה (1) - רשאי הוא לקבוע שעבודת השירות לא תחל או תופסק, לפי העניין, ושעובד השירות ישא את את עונשו או את יתרת עונשו, לפי העניין, בבית הסוהר מהיום שיקבע בית המשפט".

ג.          הנה תמציתהעובדות הנדרשות להכרעה בבקשה בנידון דידן; המשיב, יליד 1968, הורשע בהליך פלילי בגין עבירות של מעשה העלול להפיץ מחלה, שיווק ביצים שלא כדין והובלה והחזקה של ביצי מאכל שאינן מוחתמות וללא תעודת משלוח (ת"פ 5689/07 (השופט מילנוב)) (להלן ההליך המקורי). על המשיב נגזרו ביום 22.11.11, בהתאם להסדר טיעון, 6 חודשי מאסר, אשר נקבע כי ירוצו בעבודות שירות החל מיום 31.1.12; זאת על אף התרשמותו השלילית של שירות המבחן מן המשיב נוכח התנהגותו בעבר, לרבות "הפסקה מינהלית" בשנת 2007 של ריצוי עונש מאסר בעבודות שירות. בנוסף הוטלו על המשיב עונש מאסר על תנאי בן 3 חודשים, עונש מאסר על תנאי בן 6 חודשים שעמד נגד המשיב לריצוי בחופף, קנס בסך 30,000 ש"ח והתחייבות להימנע מעבירות שבהן הורשע.

בגזר הדין ציין בית המשפט כך:

"מבהיר ומסביר לנאשם כי חוות הדעת של הממונה על עבודות השירות בנוגע אליו היא שלילית ביותר... כדאי שיפנים את הטענות נגדו וישנה את התנהגותו השלילית כפי שהיא מפורטת במסמכים הנ"ל של שב"ס, שאם לא כן, עלולים עבודות השירות להיות מופקעים, והוא עלול להישלח למאסר ממש" (פסקה 7).

ד.         המשיב לא התייצב לביצוע עבודות השירות ולא החל בביצוען. בחודש מאי 2012 נעצר, והוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, נהיגה בזמן פסילה, שיבוש הליכי משפט, התחזות ותקיפת עובד ציבור בנסיבות מחמירות (ת"פ 49197-05-12). המשיב נעצר עד תום ההליכים (החלטה מיום 14.6.12(השופט רומנוב)). כנגד המשיב תלויים ועומדים שני הליכים פליליים נוספים (ת"פ 18806-11-11; ת"פ 38537-04-12). בעקבות מעצרו של המשיב הורה נציב בתי הסוהר ביום 26.6.12 על "הפסקה מינהלית" של עונש עבודות השירות בהליך המקורי, וקבע כי המשיב ירצה את העונש שנגזר עליו במאסר. במועד זה כבר היה המשיב אסיר וריצה עונש מאסר, שכן ביום 8.7.12 התקבל ערעור המבקשת (עפ"ג 15540-04-12 (סגן הנשיאה- כתארו אז- צבן, השופטת מזרחי והשופט כרמל)) על גזר דין מיום 26.2.12 בהליכים פליליים נוספים (ת"פ 7611-12-10 (השופט לי-רן)), ונקבע כי בין היתר ירצה המשיב 100 ימי מאסר בפועל. בעקבות עתירת אסיר שהגיש המשיב (עת"א 233/12) נקבע, בהסכמת המבקשת, כי תבוטל "ההפסקה המינהלית", וכי ירצה עונשו בעבודות שירות (החלטה מיום 6.11.12 (השופט רומנוב)). המועד לתחילתן נקבע ליום 31.1.13. ביום 9.1.13 נעצר המשיב בגין תקיפת קשיש והואשם בעבירות נוספות שעניינן איומים, תקיפה והחזקת אגרופן או סכין שלא כדין (להלן ההליך השני- ת"פ 22480-01-13). המשיב נעצר ביום 14.2.13 עד לתום ההליכים (השופטת טייב). ביום 19.2.13 (השופטת כהן-לקח) הורשע בהתאם להודאתו בעבירות של איומים ותקיפה. בגזר דין חלקי הוטלו על המשיב בהתאם להסכמת הצדדים עונש מאסר בן חודשיים שירוצה החל מיום המעצר (9.1.13) ו-3 חודשי מאסר על תנאי. נקבע, כי לעניין עונש מאסר נוסף ופיצויים תיבחן התאמתו של המשיב לריצוי העונש הנוסף בעבודות שירות לאחר קבלת חוות דעת הממונה על עבודות שירות. ביום 21.2.13 נמסרה למשיב הודעה בדבר "הפסקה שיפוטית" של עונש עבודות השירות בהליך המקורי, ונאמר לו כי עליו לרצותו במאסר. ביום 22.2.13 הוגשה עתירת האסיר נושא הליך זה (עת"א 44792-02-13) (להלן העתירה) ובצדה בקשה לעיכוב ביצוע.

ה.         בהחלטת בית המשפט מיום 22.2.13 (סגן הנשיא דרורי) נקבע, כי המשיב יישאר במאסר עד לשחרורו כדין, וכי לא יחל בעבודות שירות לאחר סיום ריצוי עונשו, וזאת עד למתן החלטה של בית המשפט. בהתאם להחלטת בית המשפט שוחרר המשיב (שחרור מינהלי) מריצוי עונש המאסר שנגזר עליו בהליך השני. ביום 4.3.13 נערך דיון בעתירה וניתן פסק דין. נקבע, כי סעיף 51י(א)(1) לחוק אינו חל, שכן הוא דורש את התקיימות התנאי העובדתי שלפיו "הרשיע בית משפט עובד שירות בתקופת עבודתו בשל עבירה אחרת". נקבע, כי משהמשיב לא היה "עובד שירות" עקב נסיבה אובייקטיבית שעניינה מעצרו, לא חל סעיף 51י(א)(1) לחוק, והוא ירצה את עונשו המקורי בעבודות שירות. נומק, כי ביום 19.2.13 הורשע העותר בעבירת תקיפה, אולם הוא לא היה במסגרת עבודות השירות, שכן אלה צריכות היו להתחיל ביום 31.1.13, ולא החלו עקב מעצרו. צוין, כי אם תתקבל עמדת המבקשת, "ייווצר מצב קצת מוזר: אדם נידון למאסר שישה חודשים בעבודות שירות ואותם ירצה במאסר בפועל, ואילו בעבירה השניה שעליה נידון לשלושה וחצי חודשי מאסר, יבצע מתוכם חודש וחצי בעבירות שירות, על אף שמדובר בעבירה הנוספת".

הבקשה

ו.          המדינה מבקשת רשות ערעור על ההחלטה. תחילה נטען, כי ענייננו בשאלה משפטית בעלת השלכות רוחב ובעלת חשיבות, ועל כן קיימת הצדקה למתן רשות ערעור, מה גם שקיימים פסקי דין סותרים בסוגיה. לגופם של דברים נטען, כי "הפסקה שיפוטית" לפי סעיף 51י(א)(1) לחוק היא מנדטורית ואוטומטית, ובמובן זה שונה מההסדר המנוי בסעיף 51ט לחוק, שעניינו "הפסקה מינהלית", אשר אינה מצריכה החלטה שיפוטית אחרת או נוספת, אלא מתחייבת מהרשעתו של עובד השירות בעבירה נוספת בתקופת עבודתו שבגינה הוטל עליו עונש מאסר. נטען, כי קביעותיו של בית המשפט קמא עומדות בסתירה ללשון סעיף 51י(א)(1) לחוק, שכן לשון הסעיף מתייחסת לשתי סיטואציות שונות של "הפסקה שיפוטית": האחת, שבה נגזר דינו של עובד שירות למאסר בעבירה אחרת שעה שריצה או החל לרצות את עונשו בעבודות שירות, ולפי חלופה זו תופסק עבודת השירות, ועובד השירות ימשיך את ריצוי העונש במאסר; השניה, כאשר נגזר דינו של עובד שירות למאסר בעבירה אחרת לאחר שהיה אמור להתחיל בעבודות השירות, אולם מסיבה מסוימת לא החל לבצען; במקרה זה לא יחל בעבודת השירות, וירצה עונשו במאסר בפועל. הודגש, כי תימוכין לעמדת המבקשת מצויים בהגדרת "עובד שירות" בסעיף 51א לחוק, שלפיה "עובד שירות" הוא "מי שנידון לעונש מאסר בעבודות שירות מהמועד שנקבע לתחילת ביצוע עבודות השירות". היינו, הגדרת "עובד שירות" מתייחסת למועד שנקבע לתחילת ביצוען של עבודות השירות ולא למועד התחלתן בפועל.

ז.          עוד נטען, כי פסיקתו של בית המשפט קמא מנוגדת גם לתכליתו של סעיף 51י(א)(1) לחוק; כי ריצוי עונש בעבודות שירות הוא פריבילגיה שתכליתה שיקומית, והמוענקת לנאשם כחלופה לריצוי מאסרו בכלא. נאמר, כי "הקביעה המנדטורית, כי תופסק או לא תחל עבודת השירות של עובד שירות שנגזר עליו עונש מאסר נוסף, מעמידה את עובד השירות על החובה לנצל כראוי את ההזדמנות והפריבילגיה שניתנה לו ולהימנע מלנצלן לרעה" (פסקה 42 לבקשת רשות הערעור- הדגשה במקור). הודגש, כי התכלית החקיקתית של הוראה זו היא להרתיע את מי שנידון למאסר שירוצה בעבודת שירות, מהמשך התנהגות עבריינית, קרי למנוע מצב שבו אדם אשר זכה לענישה מקלה בדמות ריצויו בעבודות שירות, ינצל את האמון שניתן בו. עוד נטען, כי קבלת פרשנותו של בית המשפט אף יוצרת מצב אבסורדי שבו אדם שנקבע לו מועד לתחילת ביצוע עבודות שירות, ושהתייצב לביצוען, ושלאחר מכן הורשע בעבירה אחרת, ונגזר דינו לעונש מאסר, יופסק עונש עבודות השירות "הפסקה שיפוטית" אוטומטית, ואילו במקרה החמור שבו אדם לא התייצב לביצוע עבודת השירות בשל מעצרו בגין חשדות לביצוען של עבירות אחרות שבהן הורשע, לא תופסק עבודתו "הפסקה שיפוטית".

ח.         הוסף, כי אין לראות את סמכותו של נציב בתי הסוהר להורות על "הפסקה מינהלית" לאחר מעצרו של עובד שירות לפי סעיף 51ט(א)(5), כמוציאה או מאיינת את מסלול "ההפסקה השיפוטית", אשר חל במקרה החמור יותר, שבו עובד השירות הורשע בעבירה נוספת, ונגזר עליו מאסר. לבסוף נטען, כי פסק דינו של בית המשפט קמא אינו יכול לעמוד גם משום שבית המשפט קמא כלל לא היה מוסמך להורות על בטלותה של "ההפסקה השיפוטית" של עונש עבודת השירות; זאת מן הטעם שהמשיב הורשע בעבירה אחרת בתוך תקופת עבודתו, ולכן סעיף 51י(א)(1) חל באופן אוטומטי. לטענת המבקשת כיון ש"ההפסקה השיפוטית" אינה מותנית בקבלת החלטה מינהלית, וכיון שבית המשפט קמא אינו יושב כערכאת ערעור בהליך הפלילי, דין העתירה להידחות על הסף תוך הפניית המשיב להליך הפלילי.

ט.         בצד בקשת רשות הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. בקשת רשות הערעור הועברה לדיון בפני הרכב בהחלטת השופט עמית מיום 3.4.13. ניתן בהסכמה עיכוב ביצוע עד לדיון.

טענות המשיב

י.          לטענת המשיב, הבקשה אינה עומדת בקריטריונים הפסיקתיים למתן רשות ערעור, משאינה מעלה קושי פרשני לנוכח פסיקתו של בית משפט זה, ומשום שטענותיה של המבקשת נסבו על בירור פרטני של הדין ויישומו במקרה הנדון. עוד נטען, כי הזכות להגיש בקשת רשות ערעור נועדה לאסיר, ולא למדינה, כעולה מתקנה 7 לתקנות סדרי הדין (עתירות אסירים), התש"ם-1980. כנטען, למדינה שמורה הזכות לפנות בעתירה לבג"צ. לגופו של עניין נטען, שהמבקשת התנהלה בחוסר נקיון כפיים, היא מתכחשת להסדר הטיעון שנחתם עם המשיב תוך הפרה של התחייבותה כרשות שלטונית, ולמצער כרתה הסדר טיעון מבלי לציין בפני המשיב שהוא מצוי בסכנה של "הפסקה שיפוטית", באופן שיביא למעשה לסיכול ההסדר. נטען, כי לפני "ההפסקה השיפוטית" היה מקום להתריע על אפשרות הפסקתן של עבודות השירות בשלב מעצרו של המשיב, כמו גם לאחר הגשת כתב האישום, ולאפשר לו לטעון בעניין. לטענת המשיב, עובד שירות נחשב ככזה מן המועד שנקבע לתחילת ריצוי העבודות; ועוד, מעצרו של אדם הוא נסיבה אובייקטיבית המונעת ממנו להתחיל את עבודות השירות. הודגש, כי בשעת מעצרו מוחזק אדם כחף מפשע, וקשה להלום את מסקנת המבקשת כי עובד שירות שנעצר הוא עובד שהפר את האמון שניתן בו; דבר זה מהוה לשיטת המשיב חריג, על פי הפסיקה, המצדיק אי התיצבות.