כתבי הטענות
1. התביעה עניינה פיצוי ופרסום התנצלות בגין הוצאת לשון הרע.
על פי כתב התביעה התובע הוא דמות ציבורית מוכרת בעולם הדתי-לאומי ועומד בין היתר בראש מוסד מדעי-תורני המייעץ בענייני הלכה וטכנולוגיה לגופי ציבוריים שונים. המכון גם יסד והפעיל את מנהל הגיור והתובע עמד בראשו מספר שנים. התובע גם חבר בפורומים ציבוריים שונים לרבות נשיאות מרכז המפד"ל. התובע מוכר לא רק בצבור הדתי-לאומי אלא גם בצבור החרדי. על פי כתב התביעה הנתבע 1 הינו אחד משני העיתונים היומיים המרכזיים הפונים למגזר החרדי, הנתבעים 4-5 הינם עורכי העיתון והנתבעים 2-3 מפרסמים בו כתבות. ביום 11.2.05 פרסמו והפיצו הנתבעים מאמר בעיתון שכותרתו "הוכיח סופו על תחילתו" בו נכתבו דברי לשון הרע חמורים על התובע לרבות שימוש בביטויים כגון "עכברוש עלוב", "שוטה", טיפש", ו"עם הארץ". התובע הוצג כמי שעוסק באופן שיטתי בכיפוף ההלכה לצרכי ממון וכמי שפסיקותיו מושפעות משיקולי רווח אישי. נכתב על התובע כי "תאוות הממון" מעבירה אותו על דעתו ושהפעיל "פס ייצור לגיורים המוניים" תוך יצירת רושם שהפך את תהליך הגיור לחוכא ואיטלולא כדי להתעשר באופן אישי. ביום 17.2.05 פרסמו והפיצו הנתבעים מאמר נוסף בו התהדר הנתבע 3 בפרסום המאמר הראשון בהסבירו כי אמונות התובע הן "אמונות כזב לאומיות" וכי התובע הוא "כסיל" שיש "לענותו דרך בזיון" וכי המאמר הראשון הפך את התובע "לדמות נלעגת ולבדיחה מהלכת". על פי כתב התביעה בשני המאמרים אין המדובר בהבעת דעה לגיטימית ומקובלת אלא במאמרים שהתפרסמו בכוונה לפגוע בתובע, להוציא דיבתו רעה ולפגוע בפרנסתו. עוד נטען בכתב התביעה כי פרסום הכתבות גרם לתובע נזק אדיר. הוא הובך והושפל קשות בפני בני משפחתו. על פי כתב התביעה המוסד שהתובע עומד בראשו הוא מוסד ללא כוונת רווח והצגת התובע כמי שפסיקותיו ההלכתיות משרתות רווח פרטי שלו היא בגדר הוצאת דיבה. גם בעניין הגיור מדובר בבתי דין שהינם חלק ממוסד הרבנות הראשית והתובע לא קיבל מהמתגיירים כל שכר במישרין או בעקיפין. הצגת התובע כמי שהצלחת הגיורים על ידו הייתה פונקציה של ביצוע התשלום היא בגדר הוצאת דיבה. המאמרים פורסמו בעקבות מאמר של התובע בעלון המחולק בבתי כנסת ובו הבעת דעה פוליטית כנגד הצטרפות יהדות התורה לממשלה. הפרסומים נועדו לבזות את התובע, לשימו למטרה ללעג ולשנאה וזאת אף לדבריהם של הנתבעים עצמם. על פי הפסיקה גידופים וקללות עלולים להשפיל ולבזות לא פחות מפרסומי לשון הרע אחרים. על פי כתב התביעה אם בצבור הכללי מדובר בהוצאת דיבה, בקרב הצבור בו חי התובע וזה הנמנה על קוראי העיתון הדברים חמורים שבעתיים. על פי כתב התביעה הפרסומים מהווים עוולה של הוצאת לשון הרע ולנתבעים לא עומדת הגנה מהחוק. כן מהווים הפרסומים עוולה של רשלנות בגין פרסום שקרים והתעלמות מדרישה להתנצלות והכחשה. התובע דורש פיצויים כמו גם את חיוב הנתבעים לפרסם על חשבונם מודעת התנצלות.
על פי כתב ההגנה התובע הינו דמות שנויה במחלוקת בעולם הדתי הקורא תיגר על ערכים, עקרונות ואסורים מפורשים. הטור בו פורסמו הדברים הינו טור הומוריסטי. התובע העמיד עצמו מול גדולי הדור בהלכה והכתבה בדרך הומוריסטית ביקשה להעמידו במקומו. המאמר השני בא להבהיר את תוכנו וסגנונו של המאמר הראשון תוך הפנייה למקורות הלכתיים הקובעים כיצד יש לנהוג כלפי בני סוגו ומינו של התובע. על פי כתב ההגנה חופש הביטוי כולל חופש הבעת דעה בדרך זו. בקורת המלווה במשלים והאנשה היא ביקורת מקובלת, מוכחת ושגורה. גיור כהלכה אינו גיור כהלכת התובע. על פי כתב ההגנה הפרסומים הם בגדר הבעת דעה. הנתבעים מודים בפרסום ומאמינים בתכנו. הפרסומים נעשו בתום-לב ומתוך חובה עיתונאית. לטענת הנתבעים מי שנוטל חלק בפוליטיקה צריך לקחת בחשבון שעלול לעמוד בחזית קרבות.
2. לבקשת התובע ובהסכמת הנתבעים פוצל הדיון כך שתחילה תידון שאלת האחריות. בעקבות זאת ולנוכח האמור בסעיפים 24 ו-29 לכתב ההגנה לפיהם מודים הנתבעים בפרסומים נשוא התביעה, ויתר התובע על זכותו להגיש תצהירי עדות מטעמו בשאלת האחריות (ר' הודעה מיום 14.3.06). מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של הנתבעים 2 ו-5. ב"כ התובע ויתר על חקירתם של המצהירים מטעם הנתבעים (ר' פרוטוקול מיום 2.7.06) וב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב.
הטענות בסיכומים
3. לטענת ב"כ התובע בסיכומיו על תובע בתיק לשון הרע להוכיח את יסוד ה"פרסום" ואת יסוד "לשון הרע". מאחר ומרכיב ה"פרסום" אינו מוכחש, לא היה על התובע להביא ראיות בעניין זה. גם לגבי מרכיב "לשון הרע" אין על התובע להביא ראיות כלשהן שכן המבחן הוא אובייקטיבי והשופט שיושב בדין הוא שיעיין בפרסום ויקבע מה המשמעות שהקורא הסביר היה מייחס למילים. לטענת התובע שני המאמרים במאמר הראשון שפורסם ביום 11.2.05 הוצג התובע כמי שעוסק באופן שיטתי בכיפוף ההלכה לצרכי ממון וכמי שפסיקותיו ההלכתיות מושפעות משקולי רווח אישי. המאמר גם כולל אמירות שהן בגדר קללות וגידופים. לטענת התובע לנוכח האמור ברור כי המאמר כולל לשון הרע מן הסוג החמור ביותר. במאמר השני אשר פורסם ביום 17.2.05 הסבירו הנתבעים כי את המאמר הראשון הם פרסמו בדעה צלולה, ביודעין, בכוונת מכוון והכל כדי להשפיל את התובע ולבזותו. גם מאמר זה מהווה לטענת התובע לשון הרע כמשמעות המונח בחוק. לטענת ב"כ התובע מעיון בכתב ההגנה ובתצהירי הנתבעים לא ניתן להבין בבירור לאילו הגנות הם טוענים, למעט טענה סתמית בכתב ההגנה המפנה ל"הגנות המפורטות בסעיפים 13, 14, ו-15" לחוק. ההגנות על פי סעיף 13 לחוק אינן רלוונטיות לענייננו ואילו את ההגנה לפי סעיף 14 של "אמת דיברתי" לא ניסו הנתבעים כלל להוכיח בתצהיריהם. אשר להגנת "תום הלב". זו טעונה הן הוכחתו של תום לב בפרסום והן כי הפרסום בוצע באחת הנסיבות המפורטות בפסקאות המשנה של סעיף 15. התנאי הראשון לא התקיים בענייננו הן מאחר ואין חולק כי הנתבעים יזמו את ביצוע הפרסום בכוונת תחילה, מתוך החלטה מודעת ללעוג לתובע, לבזותו ולהשפילו והן משום שמתקיימות בנסיבות העניין החזקות הקבועות בסעיפים 16(ב)(2), 16(ב)(3) ו-17 לחוק. לטענת התובע אפילו היו הנתבעים מוכיחים כי הפרסום בוצע בתום לב, הרי ברור כי הפרסום לא בוצע באחת הנסיבות המפורטות בפסקאות המשנה של סעיף 15.
לטענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו יש לבחון את הפרסום בהקשר בו נאמר וכן לנוכח מעמדם של ברי הפלוגתא. הפרסום הראשון נעשה במדור הלכתי סאטירי וכך יש לקוראו. הבטוי
"עכברוש עלוב" אשר נכתב שם, כשלעצמו אינו מהווה לשון הרע, נכתב כמשל ויש לקוראו באותו הקשר בו נכתב - תאור פערי המעמדות והחשיבות שבין התובע לבין מנהיגי הצבור החרדי. גם בנוגע לביטוי "שוחד" אשר כנגדו מתקומם התובע, הוא שהחל להשתמש בו כלפי פוסק הדור, הרב אלישיב, באותו מאמר שפרסם הוא עצמו ושקדם לפרסומים נשוא התביעה. לטענת הנתבעים הביטויים במאמר הם לגיטימיים כמקובל במאמרים פובליסטיים מעין אלה, המדובר באלגוריה ויש לפרש את הכתוב תוך מתן הגנה מקסימאלית לחופש הביטוי. עוד נטען בסיכומים כי מי שבחר לעסוק בענייני צבור ולהביע דעתו בצבור מעמיד עצמו במצב בו הצבור לא יחסוך בקורתו ממנו. לטענת ב"כ הנתבעים עומדת לנתבעים ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע וזאת לנוכח הפרסום שפרסם התובע בעצמו מחד ולנוכח תפקידו של עיתון יתד נאמן ושל הכותבים בו, מאידך. די אם הוכיח נתבע כי עומדת לזכותו אחת ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק על מנת שתחול הוראת סעיף 16(א) לחוק בדבר חזקת תום הלב, אלא אם הצליח תובע להוכיח את אחת הסיבות המנויות בסעיף 16(ב). הנתבעים בתצהיריהם אשר לא נסתרו הוכיחו כי חלה עליהם החובה המוסרית וההלכתית לפרסם את הפרסום. עוד טוענים הנתבעים יש לבחון את הפרסום בהתאם לצבור אליו הופנה הפרסום, הנסיבות בהן נכתבו הדברים, ברי הפלוגתא והלשון המקובלת ביניהם. לאור אלו אין לראות באמירות משום לשון הרע. לטענת הנתבעים עומדת להם גם ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק שכן שני הפרסומים הם בגדר הבעת דעה בתום לב על התנהגותו של התובע, בקשר ישיר עם פעולותיו במסגרת הפעילות הציבורית. הרקע לפרסום שפרסם התובע עצמו הוא ויכוח פוליטי ציבורי, ובמקרים אחרים בהם השתמשו בביטויים חריפים לעין שעור דחו בתי המשפט תביעות לשון הרע אשר נסובו סביב עניינם ציבוריים, פוליטיים. לטענת ב"כ הנתבעים מי שמעמיד עצמו לתפקיד ציבורי מקבל על עצמו חשיפה לביקורת, וביקורת איננה עדינה ואיננה מתחשבת. לבסוף טוענים הנתבעים כי הניחו תשתית ראייתית ראויה לטענות ההגנה שלהם בתצהיריהם, ומשלא נחקרו והתובע בחר שלא להגיש תצהירים מטעמו, הרי שראיות אלו לא נסתרו.
בסיכומי התגובה שהוגשו מטעם התובע נטען כי הנתבעים התעלמו בסיכומיהם הן מכך שהפרסומים כללו ביטויים מבזים אחרים של התובע מעבר ל"עכברוש עלוב" והן מכך שהפרסומים כללו טענות עובדתיות כלפי התובע, לא הומוריסטיות, ולפיהן הוא פוסק הלכות משיקולים של תאוות בצע. דווקא התייחסות למעמד ברי הפלוגתא מחזקת את טענת התובע כי הפרסומים מהווים לשון הרע. לטענת התובע בכל מקרה בו נטען כלפי פלוני כי הוא נגוע באי סדרים כספיים, נקבע כי הדברים מהווים לשון הרע. עוד טוען ב"כ התובע כי גם אם יקבע כי המאמר פורסם במדור סאטירי ובסגנון הומוריסטי, אין בכך כדי למנוע דיון במחלוקת בדבר תוכן ואמיתות הנכתב. אשר להגנת "החובה המוסרית לפרסם" - זו עומדת כאשר הדבר נחוץ לשם אזהרת הצבור מפני פגיעה בחייו או ברכושו. יתר על כן. המפרסם דברים שאין בהם אמת ויודע או חזקה עליו לדעת כי אין בדברים אמת, לא יוכל לטעון להגנת "החובה המוסרית לפרסם". הגנת החובה המוסרית גם אינה מתקבלת מקום בו הפגיעה מהמעשים שפורסמו הינה בצבור הקוראים כולו ולא באזרחים כפרטים. אפילו נסיבות הפרסום היו כאלו שהוא נעשה מתוך חובה מוסרית לפרסם, תכנו של הפרסום ודאי חרג מתחום הסביר כנדרש על פי סעיף 16 לחוק. אשר לטענה כי סביבת ההתייחסות היא כזו המכילה דרך קבע ביטויים דומים, אין לכך כל ראייה. אשר להגנה לפי סעיף 15(4) לחוק זו אינה עומדת לנתבעים שכן המבקש לחסות בצילה של הגנת הבעת דעה חייב להפריד בין עובדות לדעות, מה שלא נעשה בפרסומים נשוא התביעה. בנוסף, הגנה זו עומדת רק במקרה בו הדעות הובעו ביחס לעובדות שיש בהן אמת. לטענת התובע הפסיקה מכירה בכך כי האיזון בין חופש הביטוי והזכות לשם טוב נעשה בראש ובראשונה במסגרת החוק עצמו. מתצהיריהם של הנתבעים עולה כי כוונתם אחת - נקמה, ולא עולה מהם כי הנתבעים האמינו בכנות באמיתות הפרסום.
דיון
רקע
4. הרקע לפרסום המאמרים נשוא התביעה היה מאמר שכתב התובע (נספח לתצהירו של הנתבע 2) ובו הוא מוחה על החלטתה של אגודת ישראל להצטרף לקואליציה לאחר שהמפד"ל פרשה ממנה על רקע ההחלטה בדבר ההתנתקות (ר' סעיפים 5-14 לתצהירו של הנתבע 2; סעיפים 2,1 לתצהירו של הנתבע 5). המאמר שכתב התובע חולק בעשרות אלפי עותקים בבתי כנסת ברחבי הארץ (ר' סעיף 14 לתצהירו של הנתבע 2). במאמר נכתב בין היתר "
ואומר מיד, עם נציג הפלג החסידי אין לי כלל דין ודברים, "כי השוחד יעוור..ויסלף דברי צדיקים", כולל 'צדיקים' (=אדמו"רים). ומה לנו שוחד יותר מקופת המדינה כולה, הממושכנת כערובה אצל יו"ר ועדת הכספים...".
בעקבות מאמר זה התפרסם בעיתון יתד נאמן ביום 11.2.05 המאמר הראשון נשוא התביעה אשר כותרתו "
הוכיח סופו על תחילתו" (ר' נספח א' לכתב התביעה). המאמר שנכתב על ידי הנתבע 2 (ר' סעיף 3 לתצהירו) נפתח כך "
לפני שנים, התפרסם יהודי בעל נטייה להמציא פטנטים, המכונה בשם הרב ישראל רוזן, כמהנדס מומחה לכל מיני סוגיות הלכתיות. במסגרת עבודתו ההנדסית-רבנית, המציא מגוון מרתק של פטנטים טכנולוגיים מקוריים, שהתכונה המייחדת אותם היא מה שקרוי בפי עמי הארצות והפחות : 'התחשבות במגבלות ההלכה'". בהמשך, בחלק המאמר שבו ממקד התובע את טענותיו כך נאמר:
"
אם כבר מזכירים גיור המוני, מן הראוי לציין, כי את תחילת דרכו המקורית עשה הרב רוזן בהפעלת פס ייצור לגיורים המוניים, באמצעות שיטת הוקוס- פוקוס. השיטה היתה פשוטה בתכלית: נרשמים, משלמים במזומן, שומעים כל מיני הרצאות בנושאי יהדות-בדרכי-נועם, לומדים תפריטים נבחרים מהמטבח היהודי, עוברים עוד אי-אילו עניינים פרוצדוראליים, קופצים למים, ו...הוקוס-פוקוס: אתה יהודי חילוני כשר. ברוכים הבאים לעם הנצח.
באותם ימים, לא היה קשה ללמד עליו זכות. מה אתם רוצים ממנו? הפטירו מאחורי גבו. הוא לא להכעיס'ניק. הוא בסך הכל עם הארץ. זה הכל. מה הוא מבין? מה הוא יודע? אולי הוא מתכוון לטובה.
אחרי שהתחיל להתפרנס מהמצאת פטנטים לעקיפת הלכות, ועשה שטויות שאינן מתאימות גם לעם הארץ, ניסו ללמד עליו זכות אחרת. מסתמא, הוא לא מתכוון במודע להחטיא את הרבים, אמרו. כנראה הוא מרוויח על זה הרבה כסף ותאוות הממון מעבירה אותו על דעתו. זה הכל. אחרי שיתעשר, אולי יחפש לעצמו עיסוק אחר.
והנה לפני כמה ימים התברר למפרע, שכל הנסיון ללמד עליו זכות, היה בטעות. באחד מגיליונות השבת המחולקים לקהל היעד הצרכני בבתי הכנסת, פרסם הנ"ל "מאמר הילכתי" ובו מבחר "פירכות" על פסק הלכה שפורסם מפי גדולי הדור שליט"א.
כמובן, אי-אפשר לצטט מתוך הדברים החצופים האלה אפילו פסיק אחד, אבל לולי היה מדובר בהשתלחות פרועה ועזת-מצח, אפשר היה להכתיר את גיבובי המילים הללו כבדיחה המנוסחת בסגנון הלכתי, המצחיקה ביותר שנכתבה אי-פעם. לא רק עצם העובדה שעכברוש עלוב מנסה לקרוא תיגר על מלכותו של האריה מעוררת גיחוך. כמעט אי אפשר להתאפק מלצחוק, למקרא הנימוקים והסברות ההלכתיות שהברנש החצוף הצליח לשלוף מתוך "הידע התורני" שצבר וכאילו לא די בהגיון האבסורדי המבצבץ מכל מילה, עוד הוסיף לתבל את הדברים בלשון ארמית - כאילו רצה לומר: אם התוכן אווילי, לפחות שהמילים יראו דומות למשהוא מהמקורות.