א. לפני בית הדין מונח ערעורה של האם על החלטות בית הדין האזורי, החלטות שקבעו שאין סמכות לבית הדין לדון בתביעתה לאחר שבחרה להגיש את התביעה לבית המשפט ולא לבית הדין.
בית הדין הוסיף שאף אם תביעה זו (של המשמורת, הסדרי השהות וענייני החינוך) התגלגלה בהמשך לצו מניעה שהוציא האב, צו שאסר עליה לשנות את מקום מגוריה, התביעה התפתחה לדיון כולל על הסדרי השהות והמשמורת, כשהאם שיתפה פעולה עם הליך זה. במעשיה אלו האם היא שנתנה סמכות לבית המשפט ולכן בית הדין הרבני מנוע מלדון בענייני הילדים.
בית הדין שמע את דברי הצדדים בקשב רב. מסתבר שהתביעה והערעור הוגשו ממניעים אמוציונליים שנגרמו גם מתוצאות הפסיקה שקיבלו הערכאות השיפוטיות ובעיקר ממצבם הרוחני ודרך החיים שמנהלים כיום ילדי הצדדים, דרך חיים שאינה תואמת את דרך החיים של הצדדים בעת נישואיהם וכנראה גם לא לעת הגירושין. עם זאת הערעור שלפנינו הוא לעניין קביעת הסמכות השיפוטית. וחובתנו להכריע בסוגיה משפטית זו במנותק ממצבם הרוחני של ילדי הצדדים כיום, שלטענת האם הוא בכי רע (ואין ספק שעל פי החומר שבתיק אורח חייהם של הילדים השתנה מאוד, ואולי מן הקצה אל הקצה, מאורח החיים של הצדדים בעת הנישואין).
חובתנו להבהיר: בדיון שאל בית הדין פעמים מספר, בין את באת כוח האם ובין את באת כוח האב, מהיכן נובעת סמכותו השיפוטית של בית הדין לדון בסוגיה זו. שאלה זו נותרה תלויה באוויר ולא קיבלה מענה, ומסתבר שגם באות כוח הצדדים אינן מודעות לעניין זה וכפי שיתבאר.
נקדים תחילה את העובדות: הצדדים נישאו בשנת 98 מנישואין אלו נולדו שלושה בנים. הצדדים התגוררו בישוב [ב']. עקב משבר בין הצדדים, שכנראה נגרם בעטיו של המשיב, החליטו הצדדים להתגרש, נערך ביניהם הסכם גירושין, כנראה בעזרתו של הרב [א'] – רב היישוב [י'], ההסכם נחתם ביום כ"ו במרחשוון תש"ע (13.11.09). בהסכם נקבעו משמורת הילדים אצל האם, מזונותיהם והסדרי שהות מפורטים ונרחבים לאב.
בסעיף 12 להסכם נקבע שהאישה והילדים יגורו בדירת הצדדים ביישוב [ב'], דירה שתעבור לבעלות האישה.
בסעיף 22 להסכם נקבע:
בכל מקרה של מחלוקת ו/או סכסוך שיתגלעו בין הצדדים בגין הסכם זה (לרבות ביצועו ו/או פרשנותו) יפנו הצדדים לבורר שימונה על ידי הרב [א'] (רב היישוב [ב'] המכהן כיום) ואשר החלטתו תהיה סופית ומוחלטת.
הבורר הנ"ל לא יהיה כפוף לסדרי דין ולדיני ראיות ולא יהיה חייב לנמק את החלטתו. חתימת הצדדים על הסכם זה, כמוה כחתימה על הסכם ושטר בוררות המסמיכים את הנ"ל להיות בורר כאמור.
הבורר הנ"ל יהיה רשאי למנות בורר במקומו והצדדים מסכימים כעת לקבל על עצמם מינוי זה באותו אופן שהסכימו לעיל לגבי מינוי של הנ"ל בעצמו.
נוסח ההסכם מורה שכוונת הצדדים הייתה להביאו לאישור בפני בית הדין הרבני. בפועל הובא ההסכם לאישורו של בית המשפט, קיבל תוקף של פסק דין ביום ג' בטבת תש"ע (20.12.09), והצדדים התגרשו בכ' בשבט תש"ע (6.1.10).
בשנת 2014 פנה האב לבית המשפט וביקש להוציא צו האוסר על האם לעבור עם הילדים לירושלים, מכיוון שמעבר זה סותר את סעיף 12 להסכם. צו זה התבקש כסעד להבטחת הסדרי השהות שנקבעו בהסכם הגירושין. ביום כ"ז בסיוון תשע"ד (25.6.14) הוצא צו האוסר על האם לעזוב את [ב'] ולעבור לירושלים. בית המשפט דן בבקשה זו, ואף הוגש תסקיר שבחן בקשה זו.
לאחר זמן ביקשה האם להפסיק ההליך בבית המשפט ולהעביר עניין זה לבוררות על פי סעיף 22 להסכם. בית המשפט דחה את בקשתה משני טעמים: א. עניין מעבר הדירה אינו כלול בהסכם ולכן אין זו מחלוקת בעניין פרשנות ההסכם וביצועו; ב. ההליך בבית המשפט נמצא בעיצומו ולקראת סיומו, ואין מקום להעבירו לבוררות בשלב זה. בית המשפט אף חייב את האם בהוצאות בגין בקשה זו. בסופו של דבר אסר בית המשפט על האם לעבור לירושלים. הוגש ערעור על החלטה זו והערעור נדחה. בינתיים האם נישאה וילדה בן נוסף, עקב שינוי הנסיבות ביקשה האם בבית המשפט המחוזי לאשר לה לעבור לירושלים, בית המשפט המחוזי הורה לזרז את ההליך בבית המשפט לענייני משפחה.
ביולי 2019 הגישה האם בקשה לבית המשפט לאשר לה לעבור לירושלים עם הילדים [...] האב התנגד למעבר בטענה שמעבר שכזה יצמצם הסדרי השהות שלו עם הילדים. נערך דיון ביום כ"ב בתמוז תשע"ט (25.7.19) בדיון העלה האב הצעתו להעברת משמורת הילדים אליו. בהחלטתו לא אישר בית המשפט לאם לשנות את מקום מגוריה והפנה את הצדדים למכון שלם לקבלת חוות דעת מקצועית בנושא זה. למרות החלטת בית המשפט עברה האם באוגוסט 2019 לירושלים. עקב מעבר זה פנה האב לבית המשפט וביקש להוציא צו להעברת הילדים למשמורתו. ביום כ' באב תשע"ט (21.8.19) נענה בית המשפט לבקשתו והוציא צו המורה שהמשמורת הזמנית תהיה בידי האב. במסגרת הליך ערעור על החלטה זו בבית המשפט המחוזי ביום ח' בתשרי תש"ף (7.11.19) הגיעו הצדדים להסכמה בעניין ההסדרים הזמניים וכן הסכימו שחוות הדעת של מכון שלם תעסוק גם במקום לימודי הילדים וכן בסוגיית המשמורת והסדרי השהות. ביום ט' בטבת תש"ף (6.1.20) ניתנה חוות דעת מכון שלם הממליצה על משמורת משותפת ועל הסדרי השהות.
ב. ביום כ"ג בשבט תש"ף (18.2.20) הגישה האם לבית הדין האזורי תביעה למשמורת הילדים. בכתב תביעתה טענה האם שלבית המשפט אין סמכות לדון בענייני המשמורת מכיוון שמעולם לא הוקנתה לו הסמכות בנושא זה ולא הוגשה תביעה לבית המשפט בעניין זה. לדבריה הבורר הוא שאמור להכריע בענייני המשמורת והבורר מינה את בית הדין לדון. בכתב תביעתה מגוללת האם באריכות את הנזק הרוחני שייגרם לילד בלימודיו במוסדות החינוך החילוני. מסיבה זו, לדבריה, בית הדין הוא שאמור לדון בעניינים אלו.
כאמור בית הדין דחה את תביעת האם על הסף. אין ספק שבית הדין האזורי צדק בהחלטתו. הגשת תביעת האם לבית הדין הייתה הגשת תביעה בחוסר תום לב. והיא מקבילה ודומה לבקשתה בשנת 2014 להעביר הדיון בשינוי מקום המגורים מבית המשפט להכרעת בורר, וכפי שכתב אז בית המשפט בהחלטתו מיום כ"ח בשבט תשע"ה (17.2.15) שהבקשה הוגשה כשההליך התקרב לסיומו. ואכן מאז התנהל ההליך בנוגע להעברת מקום המגורים בבית המשפט.
כאמור, בשנת 2019 נפתח הליך חדש נוסף עקב שינוי הנסיבות, נישואי האם ולידת הבן.
אם לדעת האם הסמכות לדון בעניינים אלו נתונה לבורר היה עליה להגיש בקשה לבית המשפט לקיים את ההליך המחודש בפני בורר. עם זאת יש לומר שבקביעת בית המשפט בהחלטתו הנזכרת מיום כ"ח בשבט תשע"ה (17.2.15), שעניין העתקת מקום המגורים לא נכלל בהסכם, יש להסביר את התנהלותה באי־הגשת בקשה זו, מפני שבית המשפט כבר חיווה דעתו בנושא זה. אומנם לאור הנסיבות שיצרה האם במעבר על דעת עצמה לירושלים (– מעבר שייתכן שלא היה מקום לכתחילה למנוע ממנה לעשותו אחרי הגירושין, מפני שלדעתנו אין להגביל זכות האם להמשיך את חייה לעבור להיכן שתחפוץ ובעיקר אחרי שנישאה – אף שכמובן מעבר זה משפיע בהכרח על המשמורת – בפרט אם המעבר נובע מצרכיה ולא נועד לפגוע בזכות האב להסדרי שהות, ומכל מקום בעקבותיו) התעורר עניין המשמורת שגרר בעקבותיו אף עניין החינוך של הילדים. אכן משורת הדין דיון בנושא זה מצריך אולי פתיחה פרוצדורלית של תיקים בפני הערכאה הדנה בעניינים אלו, או אם נקבל את טענת האם, העלאת הנושא בפני הבורר. על האם היה לטעון לפני בית המשפט שעניינים אלו אמורים להיות נידונים בפני בורר על פי הסכם הגירושין, אך בפועל האם לא העלתה טיעון שכזה בפני בית המשפט, ולכאורה כל הפנייה להוצאת צו המונע את מעבר האם וכן בקשתה לאשר לה לעבור נדונו במסגרת הרחבה של משמורת והסדרי השהות שנגררים לה ענייני החינוך.