הסכם שנטען כי נעשה שלא ברצון חופשי ולא הובן וכי היה רק למראית עין

לפנינו ערעור של הגב' [פלונית] (להלן: האישה) על פסק דינו של בית הדין האזורי.

פרטי המקרה פורטו בהרחבה רבה בדברי אב בית הדין במסגרת פסק הדין של בית הדין האזורי. עיקר הדיון הוא בנושא הסכם הגירושין שבין הצדדים שעליו חתמו הבעל והאישה ושקיבל תוקף של פסק דין. בהסכם נכתב שזכויות האישה בדירה המשותפת יעברו לרשות הבעל והבעל יפרע את המשכנתא ואת חובות המשפחה. כמו כן ויתרו הצדדים על השיתוף בזכויות שיש לכל אחד מהם ממקום העבודה של האחר.

האישה מבקשת לבטל את ההסכם, שלטענתה מקפח אותה מאוד כיוון שלא קיבלה דבר בתמורה לוויתור על חלקה בדירה, בטענה שבשעה שחתמה עליו לא הבינה את המשמעות של הדברים, ובנוסף, לטענתה, אמר לה הבעל שהם ימשיכו לחיות יחד וההסכם אינו אלא הסכם פיקטיבי, וכפי שאכן קרה בסופו של דבר – לטענתה – שמייד לאחר הגירושין חזרו לחיות יחד במשך כמה שנים (כולל קיום יחסי אישות באותו יום שבו התגרשו בבית הדין), עד לסכסוך הנוכחי. כמו כן, לטענתה, היא בעלת אישיות תלותית ועשתה ככל אשר אמר לה בעלה לעשות, ובנוסף טענה שהסכימה לחתום על ההסכם באונס, מפני שחששה שהבעל יפרסם את דבר הבגידה שלה ברבים.

הבעל טוען שהאישה חתמה על ההסכם בדעה צלולה, כמו כן לטענתו ההסכם אינו מקפח את האישה, כיוון שהיה עליו לכסות חובות כבדים שהיו מוטלים על המשפחה.

דיון

הטענות בדבר היות ההסכם מקפח, אי־הבנתו ועשייתו למראית עין

לגבי טענת האישה שההסכם מפלה אותה לרעה: גם אם נקבל דברים אלו, מכל מקום אין זו סיבה מצד עצמה לביטול ההסכם, וכל עוד הייתה האישה כשירה מבחינת ההלכה לחתום על ההסכם (וכמדומה שעל נקודה זו אין ויכוח בין הצדדים), לכל היותר תועיל הטענה לראיית הסכם הגירושין כהסכם מתנה, ולא כהסכם הדדי וכעין מכירה.^[1]

את טענת האישה שלא הבינה את מה שחתמה עליו, יש לדחות על פי המבואר בשולחן ערוך (אבן העזר סימן סו סעיף יג):

במקום שאין רגילים לחתום בכתובה אלא הראויים להעיד, לא יחתום מי שאינו יודע לקרות. הגה: ולכן עם הארץ שבא לגרש, ואמר אחר כך שלא הבין מה שהיה כתוב בתנאים או בכתובתה – אינו נאמן, דודאי העדים לא חתמו מה שלא העידו בפניו תחלה על פה.

מקור הדברים הוא מדברי הרשב"א בתשובה (חלק א סימן תרכט):

נשאל [הרשב"א] ביהודי עם הארץ שבא לגרש את אשתו ואמרו לו בית דין שיפרע לה כתובתה, ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה והמתנה ולא הבין התנאי. ואמר כי שאלו את פי הרב רבי מאיר [מהר"ם מרוטנבורג] ז"ל, והשיב דשומעין לו, והוא [הרשב"א] אומר דאין שומעין לו, דחזקה שהעידו עדים בעל פה ועל פיו חתמו בו, ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים דכולן יטענו כן. ואין אלו [דברי מהר"ם] אלא דברי תמה, "אבל מה אעשה שכבר הורה זקן יושב בישיבה, חכם עם איש שיבה".

משמע שהרשב"א לא רצה לפסוק כנגד דעתו של מהר"ם מרוטנבורג. אבל הרמ"א הכריע כדעת הרשב"א ולא חשש כלל לדעת מהר"ם, וכנראה שהיינו על סמך דברי הבית יוסף שם:

ואיני יודע למה נחבא אל הכלים משום דחזא גברא, כיון דתיובתא לא חזא. ולענין הלכה נראה לי כדברי הרשב"א משום דאם לא כן לא שבקת חיי, דכל עמי הארץ יאמרו כן.

על כל פנים ברור לכאורה שכל הנידון הוא במקרה שידוע שהחותם עצמו אינו יודע לקרוא או אינו מסוגל להבין את מה שכתוב בשטר התנאים או בכתובה. אבל בלי זה חזקה על כל אדם שחותם על הסכם כזה או אחר שידע מה כתוב בהסכם ובלא זה לא היה חותם עליו.

וכן מבואר בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סימן עז):

שאלה: הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של כותים מהו – כיון דלא ידיע למקרי לא מהני, או דילמא דלא אתמר אלא בעדים דליתנהו בתורת עדות כיון דלא ידעי למקרי, אבל בהודאת בעל דין הא אודי כל מה דכתיב עליה.

תשובה: כל שחתם ידו יוצא עליו גובין ממנו מבני חרי. דאפילו לכשתמצא לומר דכשאינו יודע לקרות לא מתחייב, מכל מקום מסתמא אני אומר כל שהוא חותם ודאי קרא ואחר כך חתם, ומאן לימא לן שאינו יודע. ואף על פי שאין רובן של ישראל יודעים לקרות בשטרי ארמאי. כיון דאפשר דידע חזקה כיון דחתם ידע וקרא [...]

ברשב"א שם הוסיף יותר מזה: