המחוזי: בית-הדין הרבני מוסמך לדון בנישואין וגירושין של בני זוג קראים

סגן הנשיא נ. הנדל:

1. אברהם ושרה נישאו זה לזו כדת משה וישראל. בני הזוג משתייכים לעדה הקראית. הם הסכימו להתגרש בבית הדין הרבני. בית הדין נעתר לבקשתם, אך הורה לבית המשפט לענייני משפחה להחליט מי המוסמך לדון בעניין הכתובה, נוכח עמדת שרה שהיא מסכימה כי בית הדין ידון בסידור הגט אך לא בעניין הכתובה. סוגיה זו היא העומדת לדיון בערעור זה. על מנת להכריע בה, נדמה שיש להתמקד בשני נושאים עיקריים: סמכותו של בית הדין הרבני לדון בענייני נישואין וגירושין של בני זוג הנמנים על העדה הקראית, וטיב סמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעה לכתובה.

העובדות הקונקרטיות הנדרשות להכרעה הן כדלקמן: הצדדים הינם אזרחי מדינת ישראל ותושביה שנישאו זה לזו כדמו"י בסוף שנת 1987. משעלו הנישואין על שרטון, פנו השניים לבית הדין הקראי אשר סירב לדון בעניינם. המערערת הגישה לבית המשפט לענייני משפחה באשדוד תביעה כספית בעלת שני ראשים: חיוב המשיב בכתובה וחיובו בדמי שימוש ראויים בגין שימוש ברכב. המשיב הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי באשדוד. הצדדים הופיעו לדיון בפני בית הדין הרבני והודיעו על הסכמתם להתגרש. בית הדין החליט כי "א. הצדדים יתגרשו זה מזה כהסכמתם. ב. כל העניינים בין הצדדים נדונים בביהמ"ש פרט לנושא הכתובה שבו יש מחלוקת בין הצדדים אם הסמכות לביה"ד או לביהמ"ש וביה"ד ממתין להחלטת ביהמש"פ בנושא זה".

בהליך קמא העיד מטעם המערערת פרופ' מיכאל קורינאלדי, מומחה בדיני משפחה בכלל ובענייני הקראים בפרט. הוא כתב ספר ומאמרים בעניין מעמדם האישי של הקראים ותרומתו לקהילה אף צוינה בפסק דין מורד (בג"צ 866/78 מורד נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד (2) 657). בית משפט קמא (כב' השופטת מ. ברנט) החליט בבש"א 1589/05 לדחות על הסף את התובענה הכספית בגין הכתובה מחמת העדר סמכות עניינית והורה על החזרת הדיון לבית הדין הרבני. נפסק כי בית הדין הרבני מוסמך לדון בעניינם של הצדדים נוכח הסכמתם לגירושין ושהכתובה היא עניין של נישואין וגירושין. המערערת מתמקדת בטענה שהסכמתה צומצמה לנושא הגט ולא כללה את נושא הכתובה אשר אינה חלק מענייני נישואין וגירושין. לגישתה, השתייכותם של הצדדים לעדה הקראית מחזקת את עמדתה. המשיב תומך בפסק דינו של בית משפט קמא וסבור כי בית הדין הרבני הוא המוסמך לדון בענייני נישואין וגירושין של הצדדים ושהסכמה זו כוללת את עניין הכתובה.

2. מעמדה של העדה הקראית הוא סוגיה מרתקת. אין היא נחלת התקופה המודרנית בלבד אלא שורשיה נעוצים עוד מלפני כ- 1300 שנה. היא חצתה גבולות של מקום ושל זמן. העדה מאופיינת בקבלת התורה שבכתב כמחייבת אך איננה מכירה בסמכותה של התורה שבעל פה (ראה מאמרו של פרופ' דניאל לסקר מאוניברסיטת בן גוריון בנגב:"Karaite Judaism" The Encyclopaedia of Judaism IV Supp. 1(2003)). בענייננו כדי להכריע בערעור ניתן לצמצם את היריעה- כיוון שכך, ראוי לנהוג כן.

המפתח לשאלת הסמכות של בית הדין הרבני מצוי בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי הדין רבניים (נישואין וגירושין), התש"יג- 1953. וזו לשונו: "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים". סעיף 2 הינו המשך ישיר לכך - "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה". הצדדים נמנים על אזרחי ישראל ותושביה. מה הדין בדבר יהדותם?

בבג"צ סיהו נקבע כי בית הדין הקראי פועל ללא בסיס חוקי ולכן אין תוקף להכרעותיו. המסקנה השלילית מבליטה את הצורך לקבוע באופן חיובי - מי כן מוסמך. נחלקו הדעות. השופט לנדוי כתב שאין לכפות שיפוט של בתי דין רבניים על בני זוג קראים שאינם מסכימים לכך. מכאן "אין מניעה לכך שיהודי קראי בישראל המבקש התרת נישואיו עם קראית, ואין שניהם מסכימים מרצונם לשיפוטו של בית הדין הרבני, יוכל לפנות לבית המשפט המחוזי שלו קנויה הסמכות...". לעומתו, קבע השופט שרשבסקי, כי "לשון החוק ברורה, היינו שלדיון בעניני נישואין וגירושין של יהודים, אזרחי ישראל או תושביה, אין סמכות אלא לבית- הדין הרבניים. "יהודים" אומר החוק, כלומר כל מי שהוא יהודי, כפוף לשיפוט הייחודי ההוא ולפיכך אין להבדיל בין אלה השומרים דין תורה, כלומר תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ובין אלה שסוברים כי רק דין תורה שבכתב מחייב אותם..הקראים הינם יהודים..אין אפוא על-פי החוק כל יסוד להוציאם מהכלל הנ"ל של הסמכות הייחודית של בית-הדין הרבני"(בג"צ סיהו נ' בית הדין הדתי לעדת היהודים הקראים, פ"ד לא (1) 13, 20).השופט שרשבסקי הוסיף ש "אין בית משפט המחוזי מוסמך לדון בענייני נישואין או גירושין של קראים". השופט השלישי במותב- השופט י. כהן - כתב שאין צורך להכריע בסוגיה. הגם והמחלוקת בין השופט שרשבסקי והשופט לנדוי היא קוטבית, יושם אל לב שגם השופט לנדוי מסכים שהקראים הינם יהודים (השווה לעמדתו בעניין מורד, בג"צ 866/78 מורד נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד (2) 657, לפיו נדחתה עתירה להכיר בעדת הקראים כעדה דתית מוכרת). העמדה לפיה הקראים הם בכלל ישראל ובבחינת יהודים לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים זכתה קודם לכן לאישור בפסק דין שנכתב על ידי השופט י. כהן אליו הצטרפו יתר חברי המותב (בג"צ 35/70 מרזוק נ' שר הפנים, פ"ד כד (2) 628). פסק דין מרזוק הפנה לחוות דעת של ועדת זילברג שהוקמה על מנת לדון במעמד הקראים וזו עיגנה את יהדותם של הקראים במקורות המשפט העברי. לצורך ההכרעה בערעור זה די לאזכר את דברי הרמ"א, הפתחי תשובה והט"ז על השולחן ערוך אבן העזר סימן ד', סעיף סו ותשובת הרדב"ז חלק א' סעיף רי"ט. ההלכה היהודית במשך תקופה של מאות שנים ועד לימינו (ראה, למשל דעתם של הרבנים הראשיים ניסים ואונטרמן בדו"ח חוות דעת זילברג) הגיעה בפועל להכרעה לפיה הקראי- יהודי הוא. אף המומחה מטעם המערערת פרופ' קורינאלדי כתב בחוות דעתו שיהודים קראים הם יהודים. אין בכך תמה. המשפט העברי אינו מתנה יהדותו של פלוני במעשיו או אמונתו. לא אחוז שמירת המצוות וטיב האמונה, הם המדדים הקובעים מיהו יהודי (ראה מאמרו המעורר מחשבה של פרופ' יעקב בלידשטיין מאוניברסיטת בן-גוריון    Israel Law Rev. Vol. 11 (1976) "Who is not a Jew - The Medieval Discussion ", בעמ' 369). במובן זה, ההלכה רואה את היהודים כמעין משפחה שההשתייכות אליה איננה עניין סובייקטיבי, פרט לכך שגויים רשאים להתגייר וכי אז משתייכים גם הם למשפחה המורחבת.

בבג"צ חיינה ציין מנהל בתי הדין הרבניים שהעמדה שהוצעה בעניין סיהו, "לפיה בית דין רבני לא ייזקק לדיון בענייני נישואין וגירושין של יהודים קראים בלא הסכמה של שני הצדדים, נהגה ככלל וככל הידוע בבתי הדין הרבניים מאז הבג"צ האמור" - עודנה בתוקף (בג"צ 6673/93 חיינה נ' בית הדין הרבני הגדול). כנראה על אף ההלכה לפיה הקראים הינם יהודים, בשל הסיבוך שנסוב סביב מעמד קבוצה זו, גם בהיבט המעשי, קבע בית הדין הרבני כי יהא נכון לדון בעניינם בכפוף להסכמתם. ברם, היותם יהודים היא הנחת היסוד של הפוסקים ודייני בתי הדין הרבניים. ראוי בהקשר זה לערוך השוואה בין הקראים לבין אלה שאינם יהודים. בעניין סרגובי, קבע הנשיא ברק לפני כשנתיים, שאין להשלים עם הפרקטיקה הנהוגה בבית הדין הרבני, לפיו ערכאה שיפוטית זו נכונה לדון בגירושין של יהודי ולא יהודי. הנשיא ברק התבסס על הוראות חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), המסמיכים את בית הדין לדון בענייני נישואין וגירושין בין יהודים ולא במצב של נישואי תערובת. הודגש שהשלמה עם גישה כזו תאפשר לבתי דין דתיים אחרים לדון בענייני נישואין וגירושין של בני זוג, שעה שרק אחד מהם משתייך אליו (בג"צ 9476/96 סרגובי נ' בית הדין הרבני ואח'). פסק הדין הובא כדי להדגיש שאין הוא בעל נפקות לשני קראים שהתחתנו הואיל וכאמור שניהם יהודים. יוצא שעל פי הדין והנוהל של בית הדין הרבני, ערכאה זו תדון בענייני גירושין ונישואין של קראים בכפוף להסכמתם לכך. לאמור, קיים רכיב אובייקטיבי - יהדותם המוכרת ע"י בית הדין הרבני, ורכיב סובייקטיבי- הסכמתם לידון בפני בית הדין הרבני. אין צורך להדרש במסגרת ערעור זה לסיבות לכך. די לציין כי דרישת ההסכמה של הקראים מולאה כהלכה אף במקרה זה בו אין מחלוקת ששני הצדדים הסכימו לגירושין. בית הדין הרבני הורה על גירושיהם של הצדדים ואקט משפטי זה הינו בתוקף. תוצאה זו אף נותנת ביטוי לכך שאין מחלוקת בין הצדדים שבני הזוג נישאו זה לזו כדת משה וישראל - על כל המשתמע מכך (ראה סעיף 1 לתביעת המערערת שהוגשה לבימ"ש לענייני משפחה).

3.         עתה, משנקבע כי בית הדין הרבני היה מוסמך לדון בגירושין שבין בני הזוג, גם מכח הסכמת המערערת, קמה ומזדקרת השאלה - האם רשאית היא לסייג הסכמה זו בכל הקשור לכתובתה. לשון אחרת, מהי המשמעות של עמדתה לפיה, היא אינה מסכימה שבית הדין הרבני ידון בנושא הכתובה, הגם שהסכימה שידון בנושא הגירושין. האם פיצול כזה אפשרי והאם ראוי להכיר בו?

ושוב נפנה להגדרה שבסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים- "עניני נישואין וגירושין". האם עסקינן בסוגיה רכושית מובהקת או נושא שמהווה חלק בלתי נפרד מענייני נישואין וגירושין? בבג"צ לוי כתב הנשיא ברק את הדברים הבאים: "כשלעצמי, נוטה אני לדעה כי זכויות האישה כלפי בעלה על-פי הכתובה נכללות בגדר "עניני נישואין וגירושין". עם זאת אין לנו צורך להחליט בדבר, ואני מבקש להשאיר שאלה זו בצריך עיון" (בג"ץ 2621/00 לוי נ' בד"ר האזורי ירושלים, פ"ד נד (3) 809, 814). הצורך להחליט בדבר בא לעולם לפני כחצי שנה. בית המשפט העליון פסק בעניין פלוני, "...ענייני נישואין וגירושין נמצאים תחת שלטונו המוחלט של עקרון הדין האישי-הדתי, זאת לפי הקביעה שבסימן 51 (1) לדבר המלך ומועצתו, 1922 ושבסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג- 1953. הפסיקה נתנה פירוש רחב למונח "ענייני נישואין" המופיע בסימן 51 (1) וסעיף 1 ככולל את מכלול הזכויות והחובות הנובעות ממעמד הנישואין, לרבות הזכויות והחובות הממוניות (ביד"מ 1/50 סידיס...). כלומר, כל תביעה כספית הנובעת ממעמד הנישואין, לרבות תביעת הכתובה, נכללת בגדרי הביטוי "ענייני נישואין" (מנשה שאוה הדין האישי בישראל 225 (מהדורה רביעית,  2001). על כן, עניין תביעת הכתובה הנו באופן מהותי בסמכותו של בית הדין הרבני" (ראה בג"צ 9858/07 פלוני נ' בד"ר הגדול, תק-על 2008 (1), 5924 (מיום 30.3.2008)).  

מסקנה זו, אף תואמת את דברי המלומד השופט שרשבסקי בספרו: "לכאורה עיקר הכתובה הוא דבר שבממון באופן מובהק ואפשר היה לחשוב כי ניתן להתנות על אי-קיום חיוב זה. ברם... אין עיקר כתובה ענין שבממון גרידא... אין לראות בעיקר כתובה רק ענין שבממון אלא זה נוגע לעצם ענין הנישואין. לכן תנאי שתפקידו לשלול מהאשה את עיקר הכתובה או חלק ממנו, איננו תנאי שבממון גרידא אלא תנאי לדבר שבאיסור(ראה ב"צ שרשבסקי דיני משפחה (מהדורה רביעית), בעמ'  101). אף המומחה מטעם המערערת, פרופ' קורינאלדי, הציג את העמדה לפיה: "עניין הגירושין אינו בסמכות בית המשפט לענייני משפחה ולפיכך לכאורה אין בית משפט לענייני משפחה יכול לפסוק את הכתובה לפני הגירושין" (עמ' 2 לחוות דעתו ועמ' 7 לחקירתו הנגדית). בל נשכח, שהבירור באשר לחיוב הכתובה דורש דיון בעילת הגירושין. מצב דברים זה הינו פן נוסף שמחזק את המסקנה שענייני נישואין וגירושין כוללים את הכתובה והמקום לדון בה הוא בבית הדין הרבני.

זאת ועוד. עולה מהאמור שהמשפט הישראלי רואה את הכתובה כחלק בלתי נפרד מענייני נישואין וגירושין. מסקנה זו נגזרת במשתמע מההלכה היהודית. שכן, כפי שהובא לעיל, סעיף 2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים קובע - "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה". משכך, ראוי לברר לצורך ההכרעה בערעור זה מהי עמדת ההלכה היהודית בנדון?

הרמב"ם קובע - "צריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה" (היד החזקה, ספר נשים הלכות אישות פרק י' סעיף ז'). הווה אומר, הכתובה הינה תנאי לנישואין (ראה גם, שולחן ערוך אבן העזר סימן ס"ו סעיף א). חיוב הכתובה אינו שנוי במחלוקת, אם כי נחלקו הראשונים אם החיוב מכח דין תורה או דרבנן (ראה, תלמוד בבלי מסכת כתובות דף י' עמוד א', דברי התוספות - "אמר רב נחמן" ועיונו של רב עדין שטיינזלץ על אתר). הכתובה אף עברה שינויים שונים גם בתקופת התלמוד. לעיתים, תנאיה הוחמרו ונדרש יותר מהגבר ולעיתים הקלו בתנאיה (ראה תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פ"א, עמוד א' והתוספות שם). תכליתה במלאכת האיזון היא לשמור על יציבות קשר הנישואין מצד אחד ולהגן על זכויות האישה מצד אחר (ראה גם מסכת כתובות, דף לט, עמ' א'). במובנים מסויימים, הנישואין הינו קשר משפטי ממוסד על פי דין בין שני אנשים ובכך שונה הוא מקשר ארעי. הוא זכה להכרה חברתית פורמלית. על כן, כך קובע הרמב"ם, ההבדל בין קשר של גבר ואישה שחיו ביחד לפני מתן תורה לבין קשר של נישואין לאחר מתן תורה, בא לידי ביטוי בנוכחותם של עדים בזמן החתונה (ראה, הרמב"ם היד החזקה, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ראשון סעיף א' וזאת על סמך האמור בספר דברים פרק כ"ג פסוק יב'). דווקא בשל ההיבט המשפטי של קשר הנישואין, הוענק משקל רב לחוזה הנישואין שהוא למעשה הכתובה (ראה, ספרו של רב עדין שטיינזלץ: The Essential Talmud עמ' 131, וכן להיסטוריה והתפתחות של הכתובה, ראה ספרו של רב מנדל לוויטיס Jewish Marrige, פרק 3).

העולה מן המקובץ, שאם המבחן הוא - "עניני נישואין וגירושין" - הרי הכתובה היא גם עניין של נישואין וגם עניין של גירושין. היא מהווה חלק בלתי נפרד מהחופה ואף מהווה תנאי לעצם קיומו של הנישואין. יישומה מתרחש במצב בו הסתיימו הנישואין - מוות או גירושין. בין היתר, זוהי מטרתה. מכאן מתבקשת המסקנה שעניין הכתובה של יהודים שהינם אזרחי המדינה ותושביה הוא תחת שיפוטו הייחודי של בית הדין הרבני, כפי שנקבע בפסיקה.

4. השאלה המתעוררת כעת היא מהי משמעות דברי המערערת שהיא מסכימה שבית הדין ידון בגירושין של בני הזוג אך לא בעניין הכתובה. ודוק, המדובר בזוג המשתייך לעדה הקראית ועל כן מכח הנוהל של בית הדין הרבני, הסכמתם הינה תנאי שבית הדין מציב כדי לדון בעניינם. במקרה דנא, המערערת עומדת על הסכמתה שבית הדין הרבני ידון בנושא הגירושין. היא לא חזרה מעמדה זו באף שלב. צודק ב"כ המשיב כי יש משמעות לכך שהמערערת השתתפה בתהליך סידור הגט בפני בית הדין הרבני ובני הזוג אכן גרושים זה מזו. המערערת היתה מיוצגת ע"י עורך דין והיתה מודעת למחלוקת שקיימת בין הצדדים. הסכמתה שבית הדין הרבני ידון בעניין הגירושין הינה עקבית וברורה.

הסכמה זו של המערערת מחייבת אותה. משהסכימה, היא לא יכולה להכתיב לבית הדין את עמדותיו המשפטיות. לשון אחרת, משמעות הסכמת המערערת שבית הדין ידון בעניינה היא סוגיה נורמטיבית. לא בעל דין יקבע עבור בית הדין מהו עניין נישואין או גירושין. זוהי שאלה משפטית מובהקת.                           

טענה אחרונה של ב"כ המערערת שדורשת התייחסות היא הפנייתו לפסק הדין בעניין סימה אמיר (בג"צ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול ואח'). פסק הדין האמור קבע שאין סמכות נמשכת או ייחודית - מקורית לבית הדין הרבני לפסוק במחלוקת רכושית בין בני זוג שנולדה לאחר שהסתיים הליך הגירושין ביניהם אפילו והסכימו לכך. בהתאם, טוענת המערערת, כי משהסתיים הליך הגירושין, בית הדין אינו מוסמך לדון בעניין הכתובה שאינה אלא תביעה לסעד כספי. אכן בג"צ אמיר הוא פסק דין עקרוני וחשוב, אך יש לדייק באשר נפסק בו. בית המשפט העליון הסתייג מהמצב בו בית הדין דן בדבר הפרת הסכם הגירושין בנושא רכושי על ידי צד אחד מבני הזוג לאחר שהסתיים הליך הגירושין. הסתייגות זאת שונה מענייננו בכמה היבטים. ראשון, תביעת הכתובה עומדת להכרעה כאן. מיקוד הדיון היה בשאלה האם הכתובה מהווה חלק מענייני הנישואין והגירושין. התשובה החיובית שהוצגה לעיל גוררת את המסקנה שהנושא בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני. בג"צ אמיר דן במחלוקת רכושית שאין מחלוקת לגביה שאינה מנוייה על ענייני נישואין וגירושין וכן שבית המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון בה. הרציונאל בבג"צ אמיר הוא שבית הדין הרבני ידון רק בנושאים שהוא מוסמך להכריע בהם. זהו הבסיס למסקנה גם בענייננו.כפי שכתבה השופטת פרוקצ'יה: "מקור הסמכות הייחודית של בית הדין לדון בענייני נישואין וגירושין כאמור בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים אינו חל במקרה זה, שכן נושא התביעה הוא ענין רכושי לאחר פקיעת נישואי הצדדים, וממילא שוב אין מדובר בענין של "נישואין וגירושין". אין מדובר גם בענין "הכרוך בתביעת גירושין" לרבות מזונות אשה וילדים כמשמעו בסעיף 3 לחוק. לאחר הגירושין, תביעה רכושית בגין הפרת תנאי שיפוי אינה כרוכה בתביעת הגירושין, שתמה וחלפה מן העולם" (שם, פסקה 24). שנית, בג"צ אמיר התייחס לסכסוך רכושי-ממוני שנתגלע בין בעלי הדין לאחר מתן פסק הדין המאשר את הסכם הגירושין. כלומר, מדובר בעילה חדשה שנולדה לאחר שסיים בית הדין את מלאכתו. כאן, תביעת הכתובה הוגשה לפני הגירושין.

תם ולא נשלם. שאלת הסמכות בענייני מעמד אישי בין בני זוג המשתייכים לעדה הקראית מעלה קושיות נוספות. כך למשל -  איזו ערכאה מוסמכת לדון במקרה בו אחד מבני הזוג אינו מסכים להתגרש בפני בית הדין הרבני? האם ראוי לשנות את המצב המשפטי הקיים? ומהי עמדת פוסקי ימינו ביחס לקראים מעבר לכך שמכירים ביהדותם? כפי שציינתי בפתיחת פסק הדין, אין צורך להביע עמדה בשאלות אלו שאינן נדרשות להכרעה.מוטב לנקוט בגישה שאין לדיין אלא את אשר עיניו רואות - הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית.

5. סוף דבר. הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור. בנסיבות העניין ובהתחשב באופי ההכרעה, הייתי מציע לחייב את המערערת בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין של המשיב בסך - 5,000 ש"ח להיום.