1. התובע 1, מר ירחמיאל אפלבוים (להלן - התובע), הגיש בשנת 1984, תביעה כספית נגד הנתבעים, יוסף חכמי, הבנק הבינלאומי הראשון ועו"ד אמיר אלעד. בתביעתו טען כי התקשר בהסכם עם חכמי, בו התחייב להעמיד לרשות חכמי ערבות בנקאית ע"ס 40,000 דולר על מנת שזו תסייע לחכמי לקבל אשראי מן הבנק לצורך רכישת מקרקעין בבית ג'אלה, מיורשי המנוח סלאם שחאדה רביע. בתמורה להעמדת הערבות התחייב חכמי להעביר לתובע 40/105 חלקים מכל הרווחים, בין בכסף ובין בקרקעות, שיקבל חכמי מן העסקה. חכמי, שאמור היה לרכוש את המקרקעין עם שותפים, עתיד היה לקבל 30% מרווחי העסקה. התובע הפקיד סך 40,000 דולר בבנק ובמקביל חתם על כתב ערבות לטובת חכמי. לימים נתברר שרוב כספו של התובע הוצא מחשבונו, מבלי שנתן הוראה לבנק ואף שלא ייפה איש לפעול בשמו. בתביעתו זו, תבע התובע את השבת כספו, וכן את חלקו ברווחי עסקת המקרקעין.
2. בית המשפט (כב' השופטת ד' דורנר) פיצל את הדיון בתביעה ודן תחילה בטענת הבנק כי כל הפעולות בחשבונו של התובע בוצעו על סמך הוראתו המפורשת. בהחלטתו מיום 2.3.86 קבע, כי הכספים הוצאו מחשבונו של התובע ללא הסכמתו. בהמשך ההליך, הגיעו התובע ועו"ד אמיר אלעד, להסכם פשרה. בהסכם הפשרה הסכימו השניים כי התובע "ינסה לממש את העיסקה נשוא התובענה בתיק זה", וכי לצורך מימוש העסקה יחתום אלעד על "יפוי כוח נוטריוני כללי בלתי חוזר בכל הנוגע למקרקעין נשוא תובענה זו". עוד הוסכם כי אלעד ינסה לצרף את הסכמתו של חכמי וחברת גולדפוינט להסכם, מבלי שתוטל עליו החובה לעשות כן, וכי כל הכספים שיתקבלו ממימוש העסקה, לאחר ניכוי הוצאות, יוכנסו לקופה משותפת של כל הצדדים ויחולקו ביניהם בהתאם להסכמים שביניהם. ביום 10.12.90 ניתן להסכם האמור תוקף של פסק דין ביחסים שבין אפלבוים ואלעד. זמן קצר לאחר מכן, ביום 31.12.90, ניתן פסק דין, בהעדר הגנה, גם נגד חכמי, בו חויב חכמי לשלם לתובע פיצוי בסך 3,050 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, וכן 40/105 חלקים מתוך הרווחים, "בין בכסף ובין בקרקעות, שהיו מהעסקה נושא התביעה".
3. במהלך שנת 1991 פנה התובע לבית המשפט בבקשה למנותו ככונס נכסים "על המקרקעין נשוא התובענה" כפי שפורטו בנספח לבקשתו, אשר כלל רשימה של עשרות נכסי מקרקעין. בתצהירו שצורף לבקשה טען, כי אלעד מתחמק מלקיים התחייבותו ליתן לו ייפוי כוח שיאפשר לו לממש את העסקה, וכי חכמי "ירד למחתרת" ומקום מושבו אינו ידוע. עוד טען כי נודע לו כי אלעד מנסה למכור קרקעות באזור הכפר אלחאדר, עובדה המעלה חשש כי הוא מנסה לגרוף רווחים מן העסקה, תוך התעלמות מפסק הדין. הבקשה נקבעה לדיון ליום 30.10.91, אולם אלעד לא התייצב לדיון, ועל פי בקשת התובע, ובמעמדו בלבד, מונה התובע ככונס נכסים על כל נכסי המקרקעין שנמנו בבקשתו.
4. ביום 14.7.94 התקשר התובע, בתפקידו ככונס נכסים, בהסכם מכר עם מר שמעון הכהן, לפיו מכר להכהן אחד מן הנכסים שבכינוס, נכס מקרקעין הידוע כחלקה 16 בגוש פיסקלי 4 בוואדי סאלם שבכפר אלחאדר, נפת בית לחם (להלן- הנכס בוואדי סאלם), זאת תמורת 800,000 דולר. ביום 25.10.94, נחתמה "פסיקתא", המבוססת על ההחלטה מיום 30.10.91, המורה על מינויו של התובע ככונס נכסים על הנכס בוואדי סאלם, וביום 11.1.95, אישר בית המשפט (כב' השופט י' בזק), את מכירת הנכס להכהן, בהתאם להסכם המכר שנחתם עם הכונס. מאז אישור המכר, לא נתבקשו, ולא ניתנו, כל הוראות מבית המשפט בהתייחס לנכס בוואדי סאלם וכספי התמורה שנתקבלו בגינו או בהתייחס ליתר נכסי המקרקעין שבכינוס.
5. יצוין כי תיק התביעה המקורי, בו ניתנו פסקי הדין החלקיים וההחלטות שתוארו לעיל, בוער לפני שנים. השתלשלות העניינים שתוארה לעיל, מיוסדת על פסק הדין שניתן בה"פ 7410/08 (ע"י מותב זה), ולוקטה מתוך מסמכי התביעה שהוגשו ע"י התובע.
התובענה בה"פ 7410/08
6. בשנת 2008 פנתה לבית המשפט קבוצה של אנשים, בתובענה עצמאית, שהוגשה נגד התובע ככונס נכסים, וכן נגד שמעון הכהן, חכמי ואלעד. בתובענתם טענו כי הם בעלי הזכויות בנכס בוואדי סאלם וכי לבעלי הדין בתביעה זו אין כל זיקה לנכס. לפיכך, עתרו לביטול החלטת בית המשפט המורה על מינויו של התובע ככונס נכסים על הנכס בוואדי סאלם, ולביטול אישור מכירתו לשמעון הכהן. אלעד וחכמי לא הגישו תשובה לתובענה ולא התייצבו לדיוניה, ולפיכך התנהל הדיון מול התובע ושמעון הכהן, רוכש הנכס. במהלך ההתדיינות הוסכם על הצדדים, כי הפורום הנכון לבדיקת הזכויות בנכס היא הועדה לרישום ראשון במינהל האזרחי באיו"ש, וכי זכויות הבעלות בנכס יתבררו בפניה, בכפוף להחלטת בית המשפט באשר לתוקפן של ההחלטות שנתבקש ביטולן. בפסק הדין שניתן ביום 26.1.11 נקבע, כי אין בהחלטות בית המשפט (ההחלטה על מינויו של התובע ככונס נכסים וההחלטה המאשרת את מכירת הנכס להכהן), כדי להקנות לתובע או להכהן זכויות בנכס בוואדי סאלם, ככל שזכויות אלה היו שייכות, עובר למתן ההחלטות, למבקשים. לפיכך, כך נקבע, ככל שהזכויות בנכס היו בבעלות המבקשים עובר להחלטה על מינויו של התובע ככונס נכסים, יש לראות את ההחלטות כבטלות בכל המתייחס לנכס. בשולי פסק הדין הוספה התייחסות לפעילותו של התובע ככונס נכסים, כמצוטט להלן:
"בפרשת רוט (שם) נתן בית המשפט הנחיות ביחס לכינוס נכסים לאחר מתן פסק דין. בית המשפט קבע כי יש להקנות סמכויות לכונס לביצוע משימות מוגדרות ולפרק זמן קצוב, שאיננו ממושך. במהלך פרק זמן זה על הכונס לבצע את כל אשר לאל ידו כדי לאתר את הנכסים ולבחון את סיכויי מימושם. בתום התקופה עליו להתייצב לפני בית המשפט ולהניח לפניו את ממצאיו על מנת שיוחלט האם יש טעם להאריך את המינוי או שיש להפנות את הזוכה ללשכת ההוצאה לפועל. בענייננו, מאז מינויו בשנת 1991, פועל אפלבוים, שאיננו עורך דין, ככונס נכסים באופן עצמאי, ללא פיקוח בית המשפט ומבלי לקבל את הוראותיו. אפלבוים גבה, לטענתו, כספים מהכהן אולם לא פנה לבית המשפט בבקשה לקבלת הוראותיו ביחס לגורלם של הכספים. למותר לציין כי קיומו של כינוס נכסים לאורך תקופה של כ-20 שנה איננו עומד בהנחיות שנקבעו בענין רוט. העולה מן האמור הוא כי על אפלבוים לפנות לבית המשפט בהליך מתאים לשם קבלת הוראותיו. יצוין כי הערות אלה הועלו בפני הצדדים במהלך ניהול ההליך ולאחרונה נמסר ע"י אפלבוים כי אכן נקט הליך כזה".
התובענות בה"פ 8484/09 ובה"פ 5204/06
7. התובע, ככונס נכסים, היה מעורב בהליכים נוספים, מבלי שדיווח על כך לבית המשפט ומבלי שקיבל את אישורו. בשנת 2009 הגיש התובע תובענה למתן פסק דין הצהרתי המורה כי יפוי כוח בלתי חוזר שנתן, בכובעו ככונס נכסים, לאחד, עבד אל חכים שוקרי לחאם, בטל ומבוטל. בפסק דין שניתן (אף הוא ע"י מותב זה) ביום 7.3.11, נתקבלה התובענה. ושוב, בסיפת פסק הדין נאמר כדלהלן:
"בשולי הדברים יצוין כי המבקש פעל בנכסים הנדונים מכוח מינויו ככונס נכסים ע"י בית המשפט, בהחלטה שניתנה לפני כשני עשורים. על מינוי זה עמדתי גם בפסק הדין שניתן לאחרונה בה"פ 7410/08.
בהליך זה שוב נתברר כי אף שההחלטה על מינויו ככונס נכסים לא קבעה את סמכויותיו של המבקש ואת גדרי פעילותו, עשה המבקש בנכסים כבתוך שלו, מבלי לדווח דבר לבית המשפט ומבלי לקבל את אישורו לפעולותיו. על כך אף הערתי למבקש במהלך הדיון. בישיבת הסיכומים, ובעקבות הערות בית המשפט, הודיע ב"כ המבקש כי הגיש לבית המשפט הדן בכינוס דו"ח ביניים על פעולותיו עד היום. נוכח האמור, הנני מורה לב"כ המבקש להגיש לבית המשפט הדן בכינוס (ת"א 163/84) העתק מפסק דין זה ומפסק הדין בה"פ 7410/08".
8. יוסף כי במהלך בירור התובענה עלה כי התובע, ככונס נכסים, הגיש תובענה קודמת נגד אחד, חסן עיסא, לביטול יפוי כוח שנתן לו, המייפה את כוחו לפעול בנכסי הכינוס. תובענתו נתקבלה בהעדר הגנה (ה"פ 5204/06). מתן יפוי הכוח, ביטולו, והגשת התובענה לבית המשפט נעשו אף הם ללא נטילת רשות מבית המשפט וללא דיווח.
ה"פ 219/95 - עסקת הימנותא
9. בעקבות פסקי הדין האמורים, הגיש התובע לתיק זה "דו"ח ביניים על פעולות כונס הנכסים". בעקבות דו"ח זה ופסקי הדין האמורים זומן הכונס לדיון בהמשך כינוס הנכסים. בהחלטת בית המשפט שניתנה ביום 14.9.11 נתבקש הכונס להגיש לבית המשפט דיווח על פעולותיו, לרבות תצהיר תומך, המפרט את כל פעולותיו מאז מינויו ככונס נכסים, את כל התקבולים שקיבל במסגרת הכינוס, מועד קבלתו של כל תקבול ומה נעשה עם התקבולים. עוד נתבקש הכונס לצרף לתצהירו אסמכתאות מתאימות, לרבות תיעוד על קבלת כספים והוצאתם. כן נקבע כי לאחר הגשת כל המפורט, ייתן בית המשפט החלטתו באשר לכינוס הנכסים. הובהר לכונס כי אין הוא רשאי, בשלב זה, לעשות כל פעולה ככונס נכסים, מבלי ליטול את רשותו של בית המשפט.
10. מן התצהיר שהוגש עולה, כי התובע, בכובעו ככונס נכסים, הגיש, עוד בשנת 1995, תובענה נגד חברת הימנותא בע"מ, גברא חמיס ועו"ד אלעד, בה ביקש להורות לחברת הימנותא להעביר אליו כל סכום שעליה לשלם בקשר להסכם לרכישת זכויות במקרקעין מיום 10.2.81 מגברא חמיס ואמיר אלעד, בהתייחס למקרקעין הידועים כחלקת אל-רואסת שבסמיכות להר גילה, הכלולים בנכסי הכינוס (ה"פ 219/95). בפסק דין שניתן ביום 4.8.97 נתקבלה התובענה ובית המשפט הורה על העברת כספים לתובע ככונס נכסים. גם כאן הוגשה התביעה ללא נטילת רשות מבית משפט וללא דיווח. לא דווח לבית משפט זה גם על הכספים שנתקבלו בעקבותיה, ולא נתבקשו הוראותיו.
ההליכים בתיק זה
11. התובע הגיש, כאמור, תצהיר המפרט את פעולותיו מאז מינויו ככונס. מתצהירו עולה כי מאז מינויו מכר את הנכס בוואדי סאלם לשמעון הכהן תמורת 800,000 דולר, מתוכם שילם הכהן לתובע סך 117,000 דולר, ועוד כ-40,000 ש"ח ריבית פיגורים, ובסה"כ 477,635 ש"ח (יצוין כי בהתדיינות בה"פ 7410/08 טענו התובע והכהן כי הכהן שילם עד היום סך 117,000 דולר, ועוד 30,000 דולר ריבית פיגורים). עוד קיבל, ביום 15.2.98, מהימנותא סך 429,437 ש"ח, מתוכם הועבר סך 58,070 ש"ח לבא כוחו, ועוד כ-100,000 ש"ח למיופה כוחו של חמיס, באישור בית המשפט שדן בתובענה (לא בתיק זה). בסה"כ קיבל הכונס, על פי דיווחו, בשתי העסקאות, 907,072 ש"ח.
12. מתוך הסכומים שקיבל, טוען הכונס, כי נותר בידיו סך 111,303 ש"ח בלבד, והשאר הוצא על ידו לצורך הוצאותיו ככונס, ביניהן הוצאות נסיעה לאורך 20 שנה (25,800 ש"ח), הוצאות משרדיות (24,000 ש"ח), תשלומים ליורשי רביע עבור "רכישת" יפוי כוח שטיבו לא נתברר (75,000 ש"ח), הוצאות משפטיות לעורכי דין ולתשלום אגרות, סכומים שנטל לעצמו, המגיעים לו, לטענתו, על פי פסק הדין, ועוד.