רקע
1. ביום 30.3.08 ניתן פסק דין בתביעה כספית שהגיש המבקש (להלן - "
בית החולים") נגד מדינת ישראל (משרד הבריאות, להלן - "
המשרד") בגין הפרשים שבין תעריפי אשפוז שפורסמו ע"י המשרד לבין הסכומים ששולמו לבית החולים בפועל עבור מתן שירותי אשפוז בשנת 2005. פסק הדין ניתן על יסוד ההסכמות שהושגו ונרשמו בפרוטוקול הדיון, ולפיו חוייבה "הנתבעת [מדינת ישראל - צ.ז] לשלם לתובע [בית החולים - צ.ז] סך של 2,508,248 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדיון מיום 26.12.05". עוד נפסק, כי על מדינת ישראל לשלם לבית החולים "את אגרת המשפט וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור 15% מסכום פסק הדין ובתוספת מע"מ".
2. בית החולים פנה למשרד ביום 13.4.08 בדרישה להחזר סכומי האגרה, בהתאם לאמור בפסק הדין. בבקשה זו העמיד את סכום האגרה הכולל על 68,260.60 ש"ח בהתבסס על שתי המחאות שרשם בית החולים לצורך תשלום האגרה: 36,000 ש"ח מיום 21.12.05 (המחאה שנעשתה לפקודת באי כוחו דאז של בית החולים) ו-32,260.60 ש"ח מיום 10.4.08 (המחאה שנרשמה לפקודת גזברות בית המשפט). לאחר שפנייתו זו לא נענתה, פנה בית החולים בשנית למשרד ביום 14.5.08 ולאחר מכן בשלישית ביום 2.6.08, אולם גם פניותיו אלו לא נענו. זה הרקע לבקשה שהוגשה בתיק דנן.
3. ביום 10.7.08 הגיש בית החולים בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט (להלן - "
הפקודה") נגד המשיב, הוא מנכ"ל משרד הבריאות, בגין אי קיום פסק הדין בעניין החזר סכומי האגרה לבית החולים.
ביום 4.8.08 קיימתי דיון בבקשה, במהלכו הצהיר בא-כוח בית החולים, כי המשרד העביר לו בימים 28.7.08 ו-3.8.08 סכומים כהחזר על חשבון אגרת המשפט. הסכום שנותר במחלוקת, לטענתו, הוא הפרשי ריבית והצמדה בגין האגרות, והוצאות המשפט בבקשה דנן. ב"כ המשיב, אשר ייצג גם את הנתבעת בתיק העיקרי, בקש כי יינתנו למשרד 30 ימים לביצוע יתרת התשלום (דהיינו, הפרשי הריבית וההצמדה על סכומי האגרות), ובהתאם לכך החלטתי, כי עד ליום 3.9.08 יודיע ב"כ בית החולים האם יתרת הסכום שולמה, ואם לא, האם מבקש הוא לקבוע דיון נוסף בבקשה לפי הפקודה. הצדדים הותירו את פסיקת ההוצאות בגין הבקשה דנן לשיקול דעת בית המשפט, ובהתאם לכך החלטתי, כי במידה ועד ליום 3.9.08 לא תתקבל כל הודעה כאמור מטעם ב"כ בית החולים, או שהתשלום האמור יבוצע במלואו וככל שלא יידרש דיון נוסף, תינתן החלטתי בשאלת ההוצאות.
4. ביום 11.8.08 הגיש ב"כ המשיב הודעה, לפיה עיון חוזר בפסק הדין העלה, כי לא נקבע בו שתשלום החזר האגרה יישא הפרשי ריבית והצמדה, וזאת, בשונה מהסכום העיקרי בו חוייב משרד הבריאות. ב"כ המשיב הדגיש, כי בית החולים לא ערער על פסק הדין ולא בקש את תיקונו. מכאן הטענה, כי משרד הבריאות קיים את פסק הדין במלואו. בתגובה טען בית החולים, כי בדיון מיום 4.8.08 הודה בא-כוח המדינה בחובתה לתשלום הפרשי ריבית והצמדה על האגרות, וכן עשה זאת בפנייתו לחשב המשרד ביום 23.7.08, בה התבקש החשב להורות על ביצוע ההחזרים "כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום ועד היום". עוד נטען, כי יש לראות את האמור בפסק הדין כטעות סופר, מאחר שאין כל סיבה להותיר בקופת המדינה את הסכומים שצמחו לה מהפקדת האגרה, כאשר את האגרה עצמה יש להשיב לידי בית החולים, וזאת במיוחד נוכח העובדה שמקובל, לטענת בית החולים, להורות על השבת האגרה בתוספת הפרשי ריבית והצמדה. לעניין זה טוען בית החולים, כי מקום בו נמנע בית המשפט מלפסוק הפרשי הצמדה וריבית בשל השמטה מקרית, יש להיעתר לתיקון הטעות גם לאחר שחלף המועד הקבוע לכך בחוק.
5. בתשובת המשיב לתגובת בית החולים נטען, כי טעותו של ב"כ המדינה אינה יכולה להקים חיוב יש מאין, ואין להיתלות בה כדי לחייב את המדינה בתשלום בו לא חוייבה על ידי בית המשפט. עוד הודגש, כי פנייה לבית המשפט בדבר תיקון טעות סופר, צריכה להיעשות באמצעות הגשת בקשה בכתב בליווי תצהיר.
דיון
6. כאמור, לפי הודאת בית החולים, הועבר לידו סכום כולל של 68,260.60 ש"ח כהחזר עבור סכומי האגרה ששלם, כארבעה חודשים לאחר מתן פסק הדין. המחלוקת נוגעת להפרשי הריבית וההצמדה על סכומים אלה. באי כוח הצדדים לא הבחינו בין הפרשי הריבית וההצמדה שנצברו מיום הפקדת האגרה בקופת בית המשפט ועד למועד פסק הדין, לבין הפרשי הריבית וההצמדה שנצברו מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום החזר האגרה לבית החולים. אבחנה זו מתייתרת ביחס לתשלום החצי השני של האגרה, שהופקד רק לאחר מתן פסק הדין וממילא לא צבר הפרשים עד למועד פסק הדין.
אשר להפרשי ריבית והצמדה לתקופה שלאחר מתן פסק הדין, לסכום בו חוייבה המדינה בגין החזר האגרה יש להוסיף הפרשי ריבית והצמדה מכח הוראת סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, וזאת אף אם הדבר לא צויין בפסק הדין. לעניין זה אשוב ואתייחס בהמשך.
נמצא, כי טענת המשרד שאין הוא חייב בהפרשים כיוון שהדבר לא נקבע בפסק הדין, נוגעת רק למחצית הראשונה של האגרה ולתקופה שמיום תשלומה (26.12.05) ועד למועד מתן פסק הדין (30.3.08).
7. ככל שבית החולים מבקש, כי בהליך דנן אורה על תשלום הפרשי ריבית והצמדה ממועד תשלום המחצית הראשונה של האגרה ועד מועד פסק הדין, דין בקשתו זו להדחות.
ראשית, המשיב בבקשה דנן אינו מי שחוייב בפסק הדין. שנית, מקובלת עלי טענת ב"כ המשיב, לפיה חובת תשלום הפרשי ריבית והצמדה אינה יכולה לקום אך בשל כך שסבר בטעות, בעת הפנייה לחשב המשרד ובמועד הדיון, כי המשרד חוייב בפסק הדין בהשבת האגרה בתוספת זו. ממילא, השאלה האם חיוב כספי עשוי לצמוח במקרה דנן על יסוד התנהלות ב"כ המשרד לאחר מתן פסק הדין, אינה יכולה להתברר במסגרת דנן, של בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, העוסקת בהפרה של חיוב שנפסק בפסק דין.
8. נותרה טענתו של בית החולים, לפיה חיוב המשרד בהשבת האגרה ללא תוספת ריבית והצמדה מיום תשלומה לקופת בית המשפט, מהווה השמטה מקרית, וכי יש לאפשר תיקון טעות סופר, וזאת על אף שחלף המועד להגשת בקשת תיקון, מועד הקבוע בסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.
אין לקבל טענה זו. ראשית, פסק הדין ניתן על יסוד ההסכמות שהושגו בדיון ושפורטו בפרוטוקול. בדיון הסכימו הצדדים, "כי בית המשפט יתן פסק דין על-פי הסכום הנקוב בכתב התביעה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין וכן החזר אגרה ושכר טרחת עורך דין" (עמ' 40 ש' 16-17). לא הוסכם דבר לעניין ההפרשים על החזרי האגרה. שנית, על אף שלא נעלם מעיני ש"כאשר לא היה נימוק כלשהו להימנע מלפסוק הפרשי הצמדה וריבית, וההימנעות קרתה בשל השמטה מקרית, יש להיעתר לתיקון הטעות גם לאחר שחלפו 21 ימים" (א. גורן,
סוגיות בסדר דין האזרחי, מהדורה תשיעית, עמ' 368), הרי שכפי שטען ב"כ המשיב, לשם כך יש להגיש בקשה מפורשת לתיקון פסק דין. בקשה כזו לא הוגשה, וודאי שלא בליווי תצהיר, וללא פירוט הנימוקים המיוחדים המצדיקים את הארכת המועד להגשתה לאחר שזה חלף, כנדרש (ראו ב"ש 1061/85
רובקין נ'
קלאצ'ק, פ"ד לט(4) 252). שלישית, כאמור לעיל, המדינה, הנתבעת בתיק העיקרי ומי שאמורה לשלם את ההפרשים, כלל אינה משיבה בהליך דנן.
9. נותרה שאלת ההוצאות בבקשה שלפי הפקודה. תחילה יצויין, כי קיימת שאלה, שהתשובה עליה אינה פשוטה כלל ועיקר, אם בית החולים היה זכאי לנקוט בהליך דנן.
בענייננו מדובר בפסק דין שניתן נגד המדינה, בעוד שהבקשה הוגשה נגד מנכ"ל המשרד. ב"כ המשיב ציין בדיון, כי הגשת בקשה על-פי הפקודה אינה דרך המלך לאכוף על המדינה ביצוע פסק דין, לכל הפחות במקום בו מדובר בפסק דין שהטיל חיוב כספי על המדינה, ובמיוחד כאשר הבקשה מוגשת נגד בעל תפקיד בשירות המדינה. אמנם, אם תתקבל טענה זו, הדבר יקשה עד מאד על מי שזכו בפסק דין נגד המדינה, ואף לא ניתן לשלול על הסף את הטענה לפיה ניתן לפתוח בהליכים מכח הפקודה גם נגד המדינה (ר' פסק דינה של הנשיאה ארד שניתן אך לאחרונה בבית משפט זה, ב"ש 251/08
אבנים מור בע"מ נ'
מינהל מקרקעי ישראל ואח', וההפניות שם), ואולם, שאלה זו אינה פשוטה בעיניי, וודאי שלא במקרה בו הבקשה מוגשת נגד עובד המדינה שלא היה צד להליך המקורי ושלא חויב בפסק הדין. ממילא, לא ברורה גם אחריותו של המשיב לביצוע פסק הדין האמור. שאלות אלה לא התבררו במסגרת הטיעונים ששמעתי ואין צורך להכריע בהן. די לציין, כי כלל לא ברור שבית החולים היה יכול לזכות בסעד על פי הפקודה בנסיבות המקרה דנן.
10. עוד אציין, כי מעיון בחומר שבתיק עולה, על פי הקבלות שהונפקו על-ידי גזברות בית המשפט, שהתשלום הראשון של האגרה לא היה בסך 36,000 ש"ח, כטענת בית החולים, כי אם בסך 31,528 ש"ח (קבלה מיום 26.12.05). נראה כי הפער נובע מכך שבית החולים דרש החזר על יסוד סכום ההמחאה שמסר למי שהיו פרקליטיו לצורך תשלום האגרה, ולא על יסוד סכום האגרה ששולם בפועל לבית המשפט. יוצא, כי המשרד החזיר לבית החולים סך של 4,472 ש"ח, מעבר לסכומי האגרה ששולמו בפועל.
לא ברור אם בסכום זה יש כדי לכסות את ההפרשים המגיעים לבית החולים על פי הדין לתקופה שלאחר מתן פסק הדין, ואולי אף מעבר לכך.