1. המדינה מבקשת את מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים בתיק העיקרי, בו הם עומדים לדין באשמה של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) בצירוף סעיף 29(ב) לחוק העונשין תשל"ז-1977. המשיבים טוענים כי לא קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס להם בכתב האישום, ולחלופין כי העוצמה של ראיות אלו חלשה במידה ניכרת באופן הדורש את שחרורם לחלופה של מעצר בית חלקי.
כתב האישום
2. כתב האישום מתייחס לאירוע שהתרחש ביום 29.7.07 סמוך לשעה 16:30 בחניון המצוי מול הקונסוליה האמריקאית במזרח ירושלים (להלן -
החניון). אין חולק (והדבר גם מוכח מהתעודות הרפואיות בתיק החקירה) כי בסיומו של אירוע זה מצא את עצמו איברהים טוויל (להלן -
המתלונן) כשעל גופו מספר חתכים: בפנים, בגב ובחזה, ועל כולם שני חתכים עמוקים: חתך עמוק בצוואר באורך של כ-20 ס"מ, וחתך עמוק חודר בבטן באורך של 5 ס"מ. כמו כן נגרמו למתלונן שבר בידו וחבלות קהות באזורים שונים בגופו. המתלונן הובהל לבית החולים כשהוא מחוסר הכרה, ואושפז למשך שישה ימים, במהלכם נתפרו החתכים בגופו וידו השבורה גובסה.
כתב האישום מייחס למשיבים, שהנם אחים, מעורבות בתקיפת ובפציעת המתלונן. בפתח כתב האישום וכמבוא לו מצוין כי המתלונן חייב למשיב 1 סך של כ-50,000 דולר. עובדה זו אינה שנויה במחלוקת. לא עוד אלא שהמשיבים טוענים כי סכום החוב של המתלונן למשיב 1 גדול יותר ועומד על כ-70,000 דולר.
בהמשך כתב האישום נטען כי המשיב 2, ועמו גברים אחרים שזהותם אינה ידועה למאשימה, ארבו למתלונן בחניון כשהם מזוינים באלות, במוטות ברזל ובסכינים. המתלונן ובנו מוחמד (להלן -
מוחמד) הגיעו לחניון ונכנסו לרכבם שחנה בו. המשיב 2 והחבורה שנלוותה לו הקיפו את הרכב. אחד מבני החבורה קרב לרכב ודקר את המתלונן באמצעות סכין בפנים ובחזה. לאחר מכן משכה החבורה את המתלונן ובנו מוחמד בכוח אל מחוץ לרכב. המשיב 2 ואחד מהחבורה הכו מספר פעמים את רגלו של מוחמד, באמצעות מוט ברזל, כשהוא שרוע על הארץ. החבורה הכתה את המתלונן באלות ובמוטות ברזל, ודקרה אותו בסכינים בפלג הגוף העליון מספר פעמים. המשיב 2 דקר את המתלונן באמצעות סכין בגבו ובכתפו, ואמר לו במהלך הדברים "
זה מסר מסולימן אללו", כלומר מהמשיב 1. בשלב מסוים נחלץ המתלונן מהחבורה והחל להתקדם בריצה לכיוון היציאה מהחניון כשהוא פצוע ומדמם. חבורת התוקפים באה בעקבותיו. בסמוך לשער הכניסה לחניון נתקל המתלונן במשיב 1 שהגיע זה מקרוב למקום כשהוא אוחז בידו מוט ברזל. המתלונן ניסה להימלט על נפשו אך כשל ונפל ארצה בפתח הכניסה לחניון. המשיב 1 הכה בגופו של המתלונן באמצעות מוט הברזל, והוסיף ואמר לאחד מהחבורה "
תרצח אותו". אותו אחד דקר בסכין את המתלונן בצווארו. החבורה המשיכה להכות את המתלונן במוטות ברזל, עד שהתמוטט ואיבד את הכרתו. לאחר מכן עזבו המשיבים והחבורה את החניון.
גרסת המשיבים
3. המשיבים מודים בהימצאותם בזירת האירוע: המשיב 2 בחניון עצמו, והמשיב 1 בכניסה לחניון ואף בתוך החניון (ראה שו' 12 להודעתו מיום 2.8.07: "
ויצאנו אני ומאהר מהמגרש"). אולם המשיבים מכחישים את הטענה המייחסת להם נקיטת אלימות כלפי המתלונן, בוודאי שלא אלימות יזומה, או דקירת המתלונן, או מתן הוראה לרצוח אותו. להיפך: המשיבים טוענים כי המתלונן הוא זה שהחל לתקוף ולהכות אותם, ואילו הם פעלו להדוף אותו מעליהם ולהוציא מידיו את כלי התקיפה, שכללו שברים של בקבוק ומוט ברזל.
זוהי, בקווים כלליים, הגרסה של המשיבים. להלן נראה כי ככל שמנסים לפרוט יותר את גרסת המשיבים מתגלות סתירות קשות הן בגרסה שכל משיב מסר בהזדמנויות שונות והן בהשוואה בין משיב למשיב. מטעם זה קשה להציג גרסה קונקרטית ולומר עליה כי היא זו שמבטאת נאמנה את גרסת המשיבים.
הראיות הלכאוריות - הודעות המתלונן ומוחמד
4. הרובד הראשון של הראיות הלכאוריות הנן ההודעות שמסרו המתלונן ובנו מוחמד. ההודעה הראשונה נגבתה מהמתלונן בבית החולים למחרת האירוע (30.7.07). המתלונן תיאר בה שמונה אנשים שהקיפו את רכבו, לאחר שנכנס אליו עם מוחמד, כשבידיהם סכינים ואלות. ביניהם היה המשיב 2. חלק מהאנשים הנוספים מוכרים למתלונן כקרובי משפחה של המשיבים (אך אין הוא יודע את שמותיהם) והיתר אינם מוכרים לו. בשלב זה התקרב לחלון שליד הנהג תאאר אללו, בנו של המשיב 1 (להלן -
תאאר), ודקר את המתלונן בפנים ובחזה באמצעות סכין יפנית. המתלונן ובנו יצאו מהרכב וניסו להימלט, כשהחבורה תוקפת אותם באלות ובסכינים. תוך כדי כך דקר המשיב 2 את המתלונן בגב ובכתף באמצעות סכין יפנית. בהגיעם ליציאה מהחניון ראו את המשיב 1, כשהוא מחזיק בידו צינור מברזל, ועמו שבעה אנשים נוספים. המשיב 1 והאנשים הנוספים תקפו אף הם את המתלונן. בשלב זה, בו עוד היה בהכרה, שמע המתלונן את המשיב 1 אומר לבנו תאאר "
תרצח אותו תרצח אותו". תאאר נעתר לבקשה ודקר את המתלונן, שכבר שכב על הארץ, באופן קשה בצוואר. החבורה המשיכה להכות את המתלונן באלות, כאשר המשיב 1 מכה את המתלונן באמצעות מוט הברזל שבידו. בשלב זה המתלונן איבד את ההכרה. משנתבקש לתאר את תאאר השיב המתלונן: "
הוא דומה במבנה גוף לאביו אבל קצת יותר גדול והפנים שלו דומה לאביו, יש לו עיניים ירוקות, ואני גידלתי אותו כאשר היה קטן".
5. בהודעה נוספת שנגבתה ממנו בביתו כעבור 6 ימים (ביום 5.8.07) שינה המתלונן את הגרסה באשר לזהות האדם שדקר אותו לראשונה בסכין בעת שהוא ובנו מוחמד עוד ישבו ברכב. בעוד שבהודעה מיום 30.7.07 ייחס המתלונן את הדקירה לתאאר, המוכר לו, הפעם טען המתלונן כי הדוקר אינו מוכר לו, ותיאורו: "
בחור קירח מבנה גוף מלא". לגבי חלקו של המשיב 2 באלימות ציין המתלונן כי המשיב 2 היכה אותו באמצעות מוט ובאמצעות סכין. עוד הוסיף כי במהלך ניסיון מנוסתו מהתוקפים הוא הגיע לחדר של שומר החניון וניסה לדחוף את דלת החדר, אך השומר סירב לפתוח לו אותה. או אז הוא פנה לכיוון השער של החניון, שם ראה את המשיב 1 עם אנשים נוספים. אחד מהם, בחור גבוה שהנו קרוב משפחה של המשיב 1, הפיל את המתלונן ארצה. סביב המתלונן התקהלו אנשים רבים, והמשיב 2 "
התחיל לצעוק שזה עניין של כבוד, ואמר לאנשים מי שמתערב נשחט אותו כמוני". המשיב 1 אמר לאותו בחור גבוה "
תרצח אותו". המתלונן ניסה לברוח, הגיע עד לשער החניון, אך שם התמוטט. בשלב זה, הבחור הקרח שחתך לראשונה את פני המתלונן בעת ישיבתו ברכב, התקרב אליו וחתך אותו בצוואר. לאחר מכן הכה אותו המשיב 1 באמצעות מוט הברזל. בסיום ההודעה התבקש המתלונן להסביר מדוע בהודעתו הראשונה ייחס לתאאר מעורבות בתקיפה, שעה שתאאר מתגורר בארצות-הברית. תשובתו של המתלונן הייתה: "
אולי מישהו דומה [ש]לו כי אני משנת 2000 לא בקשר עם משפחת אללו".
6. גם ממוחמד נגבו שתי הודעות. ההודעה הראשונה נגבתה ממנו בבית החולים כשלוש שעות לאחר האירוע. לדבריו, לאחר שהוא ואביו נכנסו לרכב בחניון, הופיעו לפתע מספר אנשים שאחזו כולם במוטות ברזל, וחלק מהם גם בסכינים. עמם נמנו המשיב 2 ותאאר. יתר האנשים אינם מוכרים לו. בני החבורה צעקו למתלונן ולמוחמד לצאת מהרכב, משכו אותם החוצה מהרכב, והיכו את מוחמד ברגל באמצעות מוטות הברזל. בין המכים, הן של מוחמד והן של אביו, היו המשיב 2 ותאאר. תאאר החזיק בידיו "
מוט שקשור לסכין כמו רומח". באותו הזמן ראה מוחמד את התוקפים כשהם דוקרים ושורטים את אביו, שנפל על הרצפה והיה מגואל בדם. מוחמד שמע את המשיב 2 אומר לאביו "
זה המסר מסולימאן לו", כלומר מהמשיב 1. לאחר כמה דקות אכן הופיע המשיב 1 בריצה מחוץ לחניון, עודד את התוקפים להמשיך במעשיהם, והחל בעצמו להכות את המתלונן באמצעות מקל. המתלונן ניסה להימלט מהתוקפים, אך לבסוף נפל בכביש שמחוץ לחניון. לדברי מוחמד, השומר של החניון ראה את האירוע אך סירב להתערב. משנשאל "
האם אתה מכיר את סלימאן והבן שלו תאאר והאם זיהית אותם בוודאות", השיב מוחמד: "
מאה אחוז". כן ציין מוחמד כי תאאר הנו כבן 20-25 שנה, ו"
בעל מבנה מלא נמוך". הוא זכר מה לבש המשיב 1 אך לא זכר מה לבשו המשיב 2 ותאאר.
7. בחלוף 3 ימים מסר מוחמד (ביום 1.8.07) הודעה נוספת בה, כמו אביו, שינה את הגרסה בדבר המעורבות של תאאר באירוע. הפעם טען מוחמד כי התוקף, אותו זיהה בהודעה הראשונה בוודאות כתאאר, הנו "
דומה לתאאר אללו הבן של סלימאן". משנשאל מדוע אין הוא משוכנע עוד בזיהוי של תאאר, השיב מוחמד: "
כי הבנתי מאחד האנשים שסיפר לאבא שתאאר בחוץ לארץ כבר שנה ואני פעם אחרונה ראיתי את תאאר לפני שבע שנים ומי שהיה עם סלימאן ומאהר דומה מאד לתאאר ובגלל זה חשבתי שזה תאאר". בהמשך ציין מוחמד כי המשיב 2 החל להכותו ברגל באמצעות מוט ברזל עד שהפילו לרצפה. לאחר מכן המשיכו התוקפים להכותו בעודו שוכב על הרצפה, ואותו בחור הדומה לתאאר אף דקר אותו קלות ביד הימנית. לגבי אביו, המתלונן, הוסיף מוחמד כי תקיפתו החלה על ידי הבחור שדומה לתאאר, שדקר אותו בפניו בעודו יושב ברכב באמצעות סכין הקשורה למקל. לאחר מכן משכה החבורה את האב אל מחוץ לרכב, והחלה לתקוף אותו. החבורה מנתה 12 עד 15 אנשים, בהם המשיב 2 והבחור הדומה לתאאר. יתר בני החבורה אינם מוכרים למוחמד. בהודעה השניה הזכיר מוחמד גם את ניסיונו של אביו להיכנס לתוך החדר של שומר החניון ואת סירובו של השומר לאפשר לו זאת. כן תיאר את דקירת אביו בפניו על ידי הבחור שדומה לתאאר ואת דברי המשיב 2 "
זאת הסכין מסלימאן אללו". בשלב זה הגיע המשיב 1 בריצה כשהוא מחזיק במוט ברזל, תקף בו את אביו, ואמר "
תרצחו אותו תרצחו אותו".
הראיות הלכאוריות - הודעות עדי ראייה חיצוניים
8. המשטרה גבתה הודעות מארבעה עדי ראיה שצפו באקראי בחלקים אלו ואחרים של האירוע, ולא היו מעורבים בתקיפה עצמה משני צידיה. לכן נודע להודעות אלו משקל סגולי משמעותי בכל הנודע לראיות הלכאוריות. כל אותן עדויות תומכות ומחזקות בצורה זו או אחרת את גרסת המתלונן ובנו מוחמד.
9. עלי עלקם (להלן -
עלקם) עובד בשיפוצים במלון י.מ.ק.א השוכן מול החניון וצמוד לקונסוליה האמריקאית. בהודעתו מיום 5.8.07 סיפר כי בשעה 16:30 סיים את יום עבודתו ויצא מהמלון. הוא ראה אנשים רצים לתוך החניון, ורץ בעקבותיהם. אז ראה בין 5 ל-7 אנשים מכים את המתלונן (המוכר לו כמאמן שחיה בי.מ.ק.א) באמצעות אלות, צינורות וסכיני חיתוך יפניים. עלקם התכונן להתערב ולהגן על הנתקף, אך לא עשה זאת לאחר ששמע את אחד האנשים צועק "
אל תתערבו זה עניין של כבוד המשפחה". המתלונן ברח מהתוקפים, אך הם המשיכו לתקוף אותו במכות ובסכינים. בין התוקפים היה בחור כבן 17 שנה, שהחזיק סכין יפנית וחתך את המתלונן מהכתף עד הבטן ובגב כף היד. אותו בחור גם הכה את המתלונן בגבו באמצעות כבל חשמלי. משראה כי המתלונן "
כמעט מת" ניגש עלקם לטפל בו. המתלונן הצליח לצאת מהחניון והגיע לכביש הראשי מול הקונסוליה האמריקאית, שם נשען על הקיר בעודו מטושטש ומלא דם. בשלב זה קרב אל המתלונן בחור מלא, גבוה ושחרחר, שלראשו קרחת, וחתך את פניו של המתלונן בסכין. כתוצאה מכך נפל המתלונן על הארץ. אז ניגש אליו אדם ואמר לו "
וולא יא מניק אני סלימאן אללו אם לא תביא הכסף אתה לא תישאר חי בעיר הזאת". אותו אדם נראה קודם לכן על ידי עלקם כשהוא תוקף את המתלונן בכל חלקי גופו באמצעות צינור, וכן צועק לתוקפים "
תשחטו אותו תשחטו אותו". עלקם אינו מכיר את האדם שהזדהה כמשיב 1 ואין לו עמו כל סכסוך.
יצויין כי המתלונן הזכיר בהודעתו השניה את העזרה שקיבל מעלקם: "
היה בחור בשל עלי עלקם עובד בשיפוצים עובד בשיפוצים בימקה בא הוריד החולצה שלו וניסה לעוזר לי ולתפוס הדימום... בבית החולים מסרו לי שהחיים שלי ניצלו בגלל עזרתו של עלי עלקם".
ביום 7.8.07 השתתף עלקם במסדר זיהוי תצלומים. כאשר הוצגו בפניו 8 תצלומי פנים הכוללים את תצלום פניו של המשיב 2, הצביע עלקם על התצלום של המשיב 2 כחשוד אותו תיאור בהודעתו, והוסיף: "
הבחור הזה היה לו ברזל ביד ונתן מכות לאיברהים טוויל וצעק תשחטו אותו. אני מזהה אותו ב-70 אחוז". בסמוך לאחר מכן, כאשר הוצגו בפניו 8 תצלומי פנים בהם תצלום פניו של המשיב 1, הצביע עלקם על תצלום של אדם אחר ואמר כי הוא דומה ב-30% עד 40% לחשוד אותו תיאר בהודעתו. יצוין כי בהודעתו מיום 5.8.07 מסר עלקם את התיאור הבא לגבי האדם שהזדהה כמשיב 1 וצעק לשחוט את המתלונן: כבן 50 שנה, בהיר עור ובעל זקן קצר. תיאור זה מתאים יותר למשיב 2 (יליד 1958). הזיהוי של המשיב 2 כמי שדווקא הוא הזכיר במהלך התקיפה את החוב הכספי של המתלונן למשיב 1, מתיישב עם גרסת מוחמד לפיה המשיב 2 הוא זה שאמר למתלונן "
זה המסר מסולימאן לו" או "
זאת הסכין מסלימאן אללו". אין לשלול את האפשרות כי בלהט האירוע סבר עלקם בטעות כי הדובר הציג את עצמו כסלימאן אללו עצמו, אף שבפועל הדברים נאמרו על ידי המשיב 2 בשם המשיב 1. נזכיר עוד כי גם המתלונן עצמו ייחס למשיב 2 שימוש באיום ברצח: "
מי שמתערב נשחט אותו כמוני". עובדה זאת מסוגלת להסביר את ייחוס הדברים אודות רצח המתלונן, בהודעתו של עלקם, למשיב 2 ולא למשיב 1; והכל, שוב, בשים לב לאינטנסיביות של האירוע מבחינתו של עלקם והיותו מרוכז בנסיון ההצלה של המתלונן, נתונים העשויים להסביר ערבוב מסוים בייחוס הדברים לדוברים השונים.
10. העד החיצוני השני הוא אחמד דמירי (להלן -
דמירי) שיצא מבריכת השחיה של י.מ.ק.א כאשר אירוע האלימות היה לקראת סופו. דמירי הפסיק לראות אז תקיפתו של המתלונן על ידי המשיב 1 באמצעות מוט ברזל. על המתלונן היה דם רב. דמירי ראה את אחד מעובדי י.מ.ק.א (כנראה עלקם) שהוריד את החולצה שלו וחסם באמצעותה את הדם שזרם מצווארו של המתלונן. דמירי הוא זה שהזעיק את האמבולנס (מדלפק הקבלה של י.מ.ק.א). האמבולנס פינה את המתלונן סמוך לשער של החניון. מוחמד, בנו של המתלונן, יצא צולע מהחניון ואמר לדמירי שקיבל מכה ברגל. דמירי מכיר היטב את המשיב 1, שהנו פעיל בענף השחיה, אליו משתייכים הן המתלונן והן דמירי. דמירי אינו מכיר את האנשים הנוספים שהיו עם המשיב 1. אחד מהם היה מעט מבוגר, בעל זקן שיבה, כבן 45 עד 50 שנה. תיאור זה מתאים למשיב 2. אותו אדם אמר למשיב 1 "
בוא נברח מפה", והשניים אכן נמלטו מהמקום.