החלטה בתיק ב"ש 5009/08

לפני ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' באום-ניקוטרה) בב"ש 13361/08, שניתנה ביום 28/7/08 בה קיבל (בתנאים) את  בקשת המשיב להורות על החזרת מכונית הרשומה על שמו שנתפסה כשהיא נהוגה על ידי חברו שעה שהסיע בה שוהים בלתי חוקיים.

מהן העובדות הנחוצות להתקיים על מנת להורות על תפיסה וחילוט של רכב בו נעברה העבירה על פי חוק הכניסה לישראל תשי"ב - 1952 (להלן: "חוק הכניסה"), ומהם המועדים הרלוונטיים להפעלת הסמכות לעשות כן? אלה השאלות המתעוררות בערר שלפני.

הרקע העובדתי

1.         ביום 21/2/08 נתפס לואי סליאמה ת.ז. 081031130 (להלן: " הנאשם") כשהוא נוהג ברכב GMC מ.ר. 3695718 (להלן: " הרכב") הרשום על שם המשיב, ומסיע בו ארבעה תושבי  שטחים (להלן: " הנוסעים") ששהו בישראל שלא כדין. באותו אירוע, היה הרכב ללא כיסאות בחלקו האחורי והנוסעים ישבו על ריצפת הרכב. הרכב נתפס והושב לנאשם.

ביום 22/5/08, נתפס הנאשם שוב, כשהוא נוהג ברכב ומסיע שישה תושבי שטחים ששהו בישראל שלא כדין. גם באירוע זה, היה הרכב ללא כיסאות בחלקו האחורי והנוסעים ישבו על ריצפת הרכב.

באותו היום נתפס הרכב, והוחזק על ידי משטרת ישראל וזאת על פי הסמכות המסורה למשטרה בסעיפים 33 - 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט 1969 (להלן: "החוק").

ביום 28/6/08 נתפס הנאשם שוב, כאשר הוא מסיע שמונה שוהים בלתי חוקיים ומסיע נוסעים מעל המותר ברכב מ.ר. 51 - 522 - 77 (הרשום על שם אדם שאינו הנאשם). ביום 29/6/08 הוגשו נאשם הנאשם כתב אישום בגין האירוע מיום 28/6/0 ובקשה למעצרו עד תום ההליכים.

ביום 10/7/08 הגיש ב"כ המשיב בקשה דחופה להחזרת הרכב שנתפס ביום 22/5/08 וביום 14/7/08 הגישה העוררת את תגובתה לבקשה ובאותו היום הוגש נגד הנאשם כתב אישום המייחס לו עבירות של הסעת שוהים בלתי חוקים בשני האירועים מיום 21/2/08 ו - 22/5/08 שתוארו לעיל. (להלן: "כתב האישום").

החלטת בית המשפט קמא

2.         בית המשפט קמא סקר את הפרטים הנחוצים לבקשה בדבר תפיסת הרכב והגשת כתב האישום, וציין כי המשיב טוען כי הוא הבעלים של הרכב ומסרו אותו לחבר (הנאשם) "לצורך נסיעה פרטית". מנגד טוענת העוררת כי על המקרה דנן חלה הוראת סעיף 12א' (ד2) (1) לחוק הכניסה לישראל, וטענת המשיב הינה החבר לא השתמש ברכב "בדרך קבע" וכי דינו נגזר (לענין הסעיף הנ"ל) ביום 13/7/05. בית המשפט קמא ביסס את החלטתו על הנתונים הבאים העולים מתיק החקירה:

א.         ביום 16/10/07 נרשם המבקש (המשיב כאן) כבעליו של הרכב.

ב.         ביום 22.1.08 החל המבקש (המשיב כאן) לרצות עונש מאסר בפועל והוא שוחרר לאחר שישה חודשים (לטענת סניגורו - ראה עמ' 2 ש' 11).

ג.          ביום 17/6/08 נחקר המבקש וטען, כי משנכנס לכלא - מסר את הרכב לחברו - "נתתי לו את האוטו שישים אצלו" וכן - " במקום פרייבט שיהיה לו למשפחה" ועוד הוסיף: "הוא חבר שלי אמיתי ואני לא יודע שהוא הסיע שבחים. רק היום נודע לי".

כמו כן סמך ידו בית משפט קמא על חקירת המשיב והחבר שהעיד כי הוא זה שפירק את הכיסאות על מנת להעמיס סחורה, המשיב לא ידע על כך, וכי שניהם אישרו כי גם עובר למאסרו נהג המשיב למסור הרכב לחבר לשימושו. מכאן מסיק בית משפט קמא:

"לאחר ששמעתי הצדדים ושקלתי טענותיהם, באתי לכלל מסקנה,כי בענייננו לא הוכח לי, כי החברה החזיק ברכב "בדרך קבע", שכן כאמור הוא החזיק ברכב בתקופה בה שהה הבעלים במאסר, אלא שעובר למאסר היה לכאורה הרכב בהחזקת הבעלים ומדי פעם נמסר לחבר.

בעלותו של המבקש ברכב הנו זכות קניינית, אשר ניתן לפגוע בה רק בראיות של ממש וכאלו לא הוצגו בפני בשלב זה שבפנינו.

אשר על כן, אני בספק אם בסופו של הליך ניתן יהא לחלט את הרכב.

יחד עם זאת, מאחר שברכב נעברה עבירה - הרי אני קובעת, כי ניתן יהא לשחררו לידי הבעלים הרשום בתנאים הבאים:

            א.         נאסר על הבעלים לערוך כל דיספוזיציה ברכב.

            ב.         חתימת הבעלים על התחייבות עצמית בסך של 20,000 ש"ח.