לפניי בקשת למחיקת התביעה על הסף בשל טענת הנתבע/המבקש כי בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בתביעה.
1.הצדדים יהודים תושבי צרפת, אשר נשאו זל"ז כדת משה וישראל בצרפת ביום 22.11.78.
2.ביום 17.6.18 הגישה המשיבה כנגד המבקש תביעה לבית משפט זה לפרוק שיתוף במקרקעין הידועים כגוש ...., חלקה ....., תת חלקה ..., דירה ברח' ...... בתל אביב, הרשומה על שם שני הצדדים בחלקים שווים (להלן: "הדירה") ואיזון משאבים אשר מתייחס לחשבונות הבנק בארץ.
3.ביום 14.11.18, ניתן פסק דין לפירוק השיתוף בדירה וב"כ המשיבה מונתה לכונסת נכסים. פסק הדין ניתן בהעדר הגנה, וזאת היות והנתבע לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לשני דיונים שנקבעו.
4.ביום 20.12.18 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק דין ועיכוב ביצוע, כאשר לטענתו בין הצדדים מתנהל בבית המשפט בצרפת הליך איזון משאבים כולל, לרבות ביחס לנכסים הנמצאים בישראל. ביום 24.1.19 ניתנה החלטתי המבטלת את פסק הדין.
5.לאחר ביטול פסק הדין טען המבקש כי המשיבה נקטה כנגדו בהליכים בצרפת במסגרתם עתרה אף לסעדים לגבי הרכוש בארץ, ומשיישנו הליך תלוי ועומד אין לדון בתובענה וכי הפורום הנאות הינו בית המשפט בצרפת. מנגד, טענה המשיבה כי ההליכים בצרפת נסגרו, וזאת מכוח החוק הצרפתי אשר קובע כי בתום 30 חודשים מיום פרוץ ההליכים וככל שהצדדים לא הגיעו להסכמות, עליהם להגיש תביעה וככל שמי מהצדדים לא הגיש תביעה תוך 30 חודשים התיק נסגר אוטומטית.
6. משהצדדים היו חלוקים באשר לשאלה האם ישנו הליך תלוי ועמוד בצרפת, קבעתי במסגרת דיון שהתקיים ביום 29.4.19, כי נדרשת המצאת החלטה שיפוטית מבית משפט מתאים בצרפת או חוות דעת של מומחה אשר ימונה על ידי בית המשפט ויחווה דעתו באשר לטענות התובעת באשר לדין הצרפתי הנוהג והאם אכן למעשה אין הליך תלוי ועומד מקביל בצרפת. משהדין הזר הינו בגדר עובדה שיש להוכיחה הוריתי על מינוי מומחה לדין הזר-הוא הדין הצרפתי.
7.ביום 9.12.19, לאחר עיכובים רבים שמקורם בבקשות כאלה ואחרות של הצדדים, הוגשה חוות דעתה של ד"ר נטלי גרשון, מומחית מטעם בית המשפט לדין הצרפתי. במסגרת חוות דעתה סקרה המומחית את ההליכים שהתנהלו ומתנהלים בצרפת וקבעה באופן חד משמעי כי במועד בו מונתה כמומחית מטעם בית המשפט, לא היה כל הליך תלוי ועומד בין הצדדים. למעשה, בהתאם לחוות הדעת, המשיבה הגישה בצרפת ביום 10.12.15 בקשה לגירושין וביום 22.1.16 ניתן צו אי פיוס. כאמור בחוות הדעת, צו אי פיוס, הוא צו במסגרתו ניתנים סעדים זמניים ובין היתר משמעותו היא כי בן הזוג אשר הגיש בקשה לגירושין רשאי להגיש תביעה לגירושין בתוך 30 חודשים ממתן הצו, וככל שלא הוגשה תביעה, פוקע הצו, לרבות האישור להגיש תביעת גירושין. ביום 5.7.19 ניתן פסק דין הצהרתי של בית המשפט הצרפתי המבטל את צו אי הפיוס, וזאת היות ולא הוגשה תביעת גירושין בתוך 30 חודשים ממתן צו אי הפיוס. לאחר מכן, ביום 24.7.19 התקבלה בבית המשפט בצרפת בקשת המבקש לגירושין, כך על פי חוות דעת המומחית. היינו, ביום הגשת התביעה כאן, ואף ביום בו מונתה המומחית לא היה הליך תלוי ועומד בעניינם של הצדדים.
8.בתגובתו לחוות הדעת הודיע המבקש כי הוא מקבל את חוות הדעת, אך טען כי כעולה מחוות הדעת אין ספק שנכון לעת הזאת מתנהל הליך בצרפת, וכי בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בתביעה. ביום 1.1.20 ניתנה החלטתי הקובעת כי בהתאם לחוות הדעת בית המשפט בישראל מוסמך לדון בתביעה, תוך שאני קובע כי תגובת המבקש עולה כדי חוסר תום לב של ממש, כאשר ההליכים בצרפת חודשו על ידו רק ביום 24.7.19, וכאשר התביעה כאן הוגשה ביום 17.6.18 והמבקש שב וחזר על טענתו כי קיים הליך תלוי ועומד בצרפת. עוד קבעתי במסגרת החלטתי כי ככל והמבקש עומד על טענתו לפורום לא נאות, יתכבד ויגיש בקשה מתאימה.
9.ביום 8.1.20 הוגשה בקשת המבקש למחיקת התביעה היות ובית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות. היא הבקשה נשוא החלטתי זו.
10. לטענת המבקש לאור העובדה כי קיים הליך בין הצדדים המתנהל בבית המשפט בצרפת, בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות. לטענתו יש לסלק התובענה על הסף או לחילופין לעכב ההכרעה בה, וזאת מתוך חשש כי יינתנו החלטות סותרות. כן טען המבקש כי הוא הגיש תביעת גירושין בצרפת והתובעת הסכימה להתדיין שם ועל כן הציפיה של הצדדים הינה כי בית המשפט בצרפת הוא שידון בסכסוך בניהם וכי הצדדים רואים לנגד עיניהם את מערכת החוקים הצרפתית, אליה הם פנו ולא את מערכת החוקים הישראלית. לטענת המבקש בהתאם למבחן מירב הזיקות בית המשפט הצרפתי הוא הפורום הראוי לדון בתביעה שכן, בפניו עומד הליך חלוקת רכוש, מקום מושבם ועיסוקם של הצדדים הוא בצרפת, עדי הצדדים נמצאים בצרפת ורוב רכושם נמצא בצרפת.
11.המשיבה טענה כי בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות לדון בתובענה. לטענתה פתיחת ההליך בצרפת על ידי המבקש בחודש יולי האחרון נעשתה בניסיון להטעות את בית המשפט ולעכב את ההליך כאן בעוד הוא ממשיך וגובה את דמי השכירות ביחס לדירה באופן בלעדי. המשיבה טענה כי לבית המשפט בישראל הסמכות הבלעדית לדון בתביעת מקרקעין בישראל וכי לבית המשפט הצרפתי, על פי הדין הצרפתי אין סמכות לדון בפירוק שיתוף מקרקעין בישראל. כן טענה המשיבה, תוך שהיא מפנה לחוות דעת המומחית, כי מהות ההליך שהוגש בצרפת הוא הליך ישוב סכסוך אשר הסעדים הניתנים במסגרתו מוגבלים לסעדים זמניים וכי בית המשפט כלל אינו מוסמך לדון בעניין רכושי במסגרת הליך זה, כך שגם אין חשש כי יינתנו החלטות סותרות. עוד הוסיפה המבקשת כי עדי ההגנה נמצאים בישראל.
12.כפי שקבעתי בהחלטה מיום 1.1.20 לבית המשפט בישראל סמכות לדון בתביעה. משרכש בית המשפט סמכות לדון בתביעה, קמה לו חובה לעשות שימוש בסמכות זו. יחד עם זאת, במקרים מסוימים בית המשפט רשאי שלא להפעיל את סמכותו. בין המקרים הללו נמנית דוקטרינת הפורום הלא נאות, על פיה בית המשפט רשאי לקבוע כי קיים פורום זר המתאים לדון בתביעה וכי בית המשפט הישראלי אינו הפורום המתאים.
על פי הפסיקה נטל ההוכחה כי בית המשפט אינו הפורום הנאות לדון בתביעה מוטל כתפו של הנתבע, ועליו לשכנע את בית המשפט, כי המאזן נוטה בבירור ובאופן משמעותי לעבר הפורום הזר (ראה למשל: 45/90 עבאדה נ' עבאדה, פ"ד מח(2) 77, 84-82 (1994)).
יתר על כן "כיום המגמה הינה לצמצם את קשת המקרים בהם ייעתר בית המשפט לטענת פורום בלתי נאות. בעבר, עמדו בפני נתבעים שהיו נדרשים להליכים בפורום זר מחסומים גבוהים בבואם לנהל הליכים משפטיים במדינה זרה. אולם בימינו עם ההתפתחות באמצעי התחבורה ובדרכי התקשורת בין מדינות, פוחתת במידה רבה אי הנוחות הכרוכה בהתדיינות בפורום זר" (רע"א 2737/08 אורי ארבל נ' TUI AG. ( ניתן ביום 29.1.09) (להלן: "ענין ארבל") וכן ראה רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The Lockformer Co. ואח', פ"ד נב(1) 109 (להלן: "עניין הגבס").
השאלה האם הפורום הישראלי הינו הפורום המתאים לדון בתובענה מוכרעת על פי שלושה מבחנים: "(1) איזה פורום משפטי הוא בעל "מרב הזיקות" בנוגע לסכסוך; (2) מהן הציפיות הסבירות של הצדדים ביחס למקום ההתדיינות בסכסוך שנתגלע ביניהם; (3) שיקולים ציבוריים, והעיקרי שבהם הוא מהו הפורום שיש לו עניין אמיתי לדון בתובענה" (ראה ענין ארבל לעיל).
מהו אם כן הפורום הנאות לדון בתביעה שלפנינו?