החלטה בבקשה לסילוק על הסף - העדר עילה

עניינה של החלטה זו הוא עתירה לסילוק התובענה מושא הליך זה על הסף.

רקע כללי

1. המשיב בן 77 ערירי.

המשיב הוא אחיו של המבקש 1.

המבקשים הם בני זוג הנשואים זה לזה.

הצדדים כולם מתגוררים יחד בדירה נושא הליך זה.

2. בתביעתו עותר המשיב לביטול הסכם אשר מכונה על ידו "הסכם מתנה" ונחתם ביום 14.08.1994 (להלן: "ההסכם משנת 1994") ולסעד הצהרתי לפיו הדירה היא בבעלותו. טענותיו העיקריות של המשיב בהליך זה הן, כי במסגרת ההסכם המדבר הוא העביר למבקשים זכויותיו בדירה ללא תמורה כפוף לקבלת זכות המגורים בה למשך כל ימי חייו; כי העברת הזכויות בדירה למבקשים מקורה ברצונו שהם יטפלו בו בערוב ימיו; כי ההסכם נחתם מתוך עושק וניצול מצבו ומצוקתו הרגשית; כי מאז פרש לגמלאות ונוכח ההתדרדרות במצבו הרפואי,  בעטיים הוא חדל מהעברת כספים שהוא נהג להפקיד בידיהם, הפנו לו המבקשים עורף והתעלמו מקיומו. לפיכך עותר הוא לביטול הסכם המתנה.

3. המבקשים, כאמור, הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף, שעה שלדידם היא קנטרנית, טורדנית ונעדרת עילה. לטענתם, המשיב נוהג בחוסר תום לב ואינו פורס בפני בית המשפט התמונה במלואה. כך, בין היתר, לא צוין על ידו, כי הם רכשו ממנו הזכויות בדירה באמצעות הסכם מכר שנחתם בין הצדדים ביום 04.06.1993 (להלן: "ההסכם המכר משנת 1993"). המבקשים צירפו לבקשתם הסכם המכר, העתקים של המחאות שנמשכו לפקודת המשיב מיום חתימת ההסכם וכתב העברת הזכויות מיום 04.07.1993 החתום ע"י המשיב. עוד טוענים הם, כי ההסכם משנת 1994 מפנה להסכם המכר משנת 1993. לדידם, ההסכם משנת 1994 אינו הסכם מתנה כי אם הסכם המעניק למשיב זכות מגורים בדירה למשך כל ימי חייו, ועל שום כך נעדרת התביעה עילה. כן נטען על ידם, כי המשיב פנה בחוסר תום לב לרשם המקרקעין וקיבל צו מניעה אודותיו נודע להם רק לאחר שהוגשה התביעה מושא ההליך שבכותרת.

4. בתגובתו טוען המשיב, כי הבקשה אינה מנומקת דיה, וכי המשיבים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח שהתביעה נעדרת עילה. לטענתו, עם קבלת כתב ההגנה נודע לו אודות ההסכם המכר משנת 1993 (סעיף 6 לתגובה). כן נטען על ידו, כי המבקשים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להראות שהוא קיבל ההמחאות היות שההמחאות שהוצגו על ידם התקבלו בידיהם עבור מכירת הזכויות בדירתם. לדידו, מנסח הרישום עולה, כי הזכויות בדירה הועברו ללא תמורה, ולא ברור האם דווח לרשות המסים אודות העסקה מושא הסכם המכר משנת 1993. כן נטען על ידו, כי אם אכן נחתם בין הצדדים הסכם המכר משנת 1993, לא ברור מדוע נחתם הסכם נוסף בשנת 1994 ומדוע הסכימו המבקשים ליתן לו זכות מגורים בדירה במשך 30 שנה, ואף לא ברור מדוע המבקש 1 פנה אליו במס' הצעות לשם הסדרת עזיבתו את הדירה. המשיב מפנה להלכה הפסוקה לפיה סעד של סילוק על הסף הוא קיצוני, אשר על ביהמ"ש לתיתו במקרים חריגים בלבד.

דיון והכרעה

5. כידוע, קולמוסים רבים נשברו בעניין הזהירות הנדרשת מצד בית המשפט בדונו בבקשות לסילוק על הסף, משתוצאת ההיעתרות להן היא נעילת דלתות בית המשפט בפני בעל דין – צעד קיצוני השמור למקרים חריגים בלבד.

ראו בעניין זה פסיקת בית המשפט העליון: "מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה, ופתרון ענייני של כל מחלוקת, לגופה, הוא לעולם עדיף. רצוי, על כן, שבית המשפט יבכר תמיד דיון ענייני בפלוגתא על פני פתרון דיוני-פורמאליסטי...מכיוון שכך, קבעה הפסיקה מבחנים צרים וברורים ורק בהתקיימם ייאות בית המשפט לנקוט דרך מקוצרת והחלטית זו בלי להידרש לסוגיה שבמחלוקת גופא" (ע"א 50/89 פרופ' רות לוטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', פ"ד מה(4)18).