הזדקקות בית הדין לבחון ראיות למרות אמירת אגב של בית הדין הגדול בהליך קודם כי לכאורה אין כאלה

בקשה דנא

לפניי בקשת רשות ערעור שנייה באותו עניין שעימה – וכדי לאפשרה למעשה – בקשה לעיון חוזר בהחלטתי הקודמת שבה דחיתי את בקשת רשות הערעור הקודמת.

דחיית הבקשה במישור התקנוני

נעיר תחילה כי בהיבט התקנוני אין מקום להגשת בקשות ממין זה כלל, דחיית בקשת רשות ערעור היא החלטה סופית בתיק – ולכל היותר רשאית הייתה המבקשת הטוענת כי החלטה זו חסרה הייתה נימוקים , לבקש כי בית הדין ינמק את החלטתו.

בית הדין הגדול אינו משמש ערכאת ערעור על החלטותיו הסופיות שלו עצמו. בקשה לעיון חוזר שהיא למעשה בקשה לסתירת הדין – בין שמושאה הוא החלטה של דחיית בקשת רשות ערעור ובין שהוא כל החלטה אחרת – מצריכה עמידה בתנאי סף הקבועים בתקנות הדיון בהקשר של סתירת הדין, היינו הצבעה על עובדות או ראיות חדשות שלא היו לפני בית הדין עת נתן את ההחלטה שמבוקשים העיון הנוסף בה וסתירתה והנמקה בדבר אי־היכולת להביא את אותן עובדות או ראיות לפני בית הדין בפעם הראשונה.

בהעדר קיומם של תנאים אלה מן הדין לדחות בקשה כזו על הסף.

דחיית הבקשה לגופה

ברם גם לגופו של עניין דין בקשה זו להידחות וכפי שיבואר להלן.

אליבא דהמבקשת:

ביום 9.9.19 פסק בית הדין הגדול [...] אין תוקף להסכם הגירושין [...] וזכותו של כל אחד מיחידי הצדדים להגיש תביעה לאיזון משאבים [...]

אולם כאשר [...] מתבקש לבצע התחשיב [...] נערם מכשול [...] בזבוז כספיה של המבקשת במימון האקטואר ולחוסר תכלית [...] הצדדים היו נשואים מאז 2003 [...] הנכסים [...] נצברו בתקופת החיים המשותפת [...] ולטענת המבקשת מאז שנת 1998. במסגרת פסק הדין קבע בית הדין [...] הסכם הממון שנחתם בין בני הזוג בחודש יוני 2003 בוטל [...] משמעות פסק הדין [...] בני הזוג לשעבר הנם שותפים בכל משאבים שצברו [...] בתקופת החיים המשותפים. הסכם הממון עובר לנישואין בוטל.

לאחר דברים אלה מצטטת המבקשת, לכאורה כאסמכתה להם, מהאמור בפסק דיננו:

מעתה עצם רישום הדירות החדשות על שם שני הצדדים מורה על כוונת מתנה – כוונת שיתוף שמבטלת את הסכם הממון.

לאחר ציטוט זה ממשיכה היא לטעון כי לאור האמור דברי בית הדין האזורי בהחלטתו שבה מונה האקטואר לצורך איזון הנכסים כי "בית הדין עורך חלוקת רכוש על פי חוק כפי שהסכימו הצדדים, זאת בהתחשב גם בהסכם הממון שנערך על ידם בזמן נישואיהם" יביאו להיותו של תחשיבו של האקטואר חסר משמעות ושכר טרחתו שאותו תשלם ישולם לשווא, שהלוא "בתחשיב האקטואר ייאלץ הוא לעשות הבחנה מה נכנס תחת הסכם הממון [...] כאשר [...] הסכם הממון בוטל". היא מוסיפה לטעון כי תחשיב זה גם יהיה בלתי אפשרי שהרי בית הדין הגדול כבר קבע בפסק דינו האמור כי כספי הצדדים "התערבבו" כהגדרתה.

לו הכרנו את פסק דיננו רק מתוך בקשת המבקשת היינו אכן תמהים על בית הדין האזורי, אלא שלפחות את דברינו שלנו מכירים אנו באופן בלתי־אמצעי. בית דיננו קבע בפסק דינו כי להסכם הגירושין שכרתו הצדדים אין כל תוקף, למרות אישורו בשעתו בבית הדין, מהטעמים שפורטו בפסק הדין. אולם לגבי הסכם הממון שכרתו הצדדים טרם נישואיהם לא נכללה קביעה קטגורית בדבר בטלותו במסקנות פסק דיננו.

הציטטה שהביאה המבקשת לקוחה מנימוקיו של החתום מטה, לא ממסקנות פסק הדין, ואף בזיקה לנימוקי החתום מטה הרי שהיא לוקה בהוצאת דבר מהקשרו. להלן נביא שוב את הציטוט כפי שהביאתו המבקשת ולאחר מכן נביא את הציטוט בהקשרו המקורי. אך קודם לכן נזכיר ונסביר גם כמה עובדות וכמה עקרונות יסוד משפטיים שהמבקשת התעלמה מקיומם ושאף מטעמם אין טענותיה צודקות ואין רלוונטיות לציטוט שהביאה מדבריי.

עובדות ועקרונות משפטיים

א.       פסק דיננו עסק בערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי שקבע כי הסכם הגירושין בתוקף ובכלל זה סעיף 36 לו שעסק בחלוקת רכוש הצדדים וקבע למעשה כי לא יחול עליהם משטרו של חוק יחסי ממון וכל אחד מהם ייוותר בעליהם של הזכויות והחובות הרשומים על שמו. זה עניינו של פסק הדין שעליו הוגש הערעור וזה עניינו של פסק הדין שבו אכן התקבל הערעור: הסכם הגירושין, לא הסכם הממון.