הגדלת פיצוי לאישה שבן זוגה לשעבר - שוטר במשטרת ישראל - ניסה לרצוח אותה

בפנינו שני ערעורים וערעור-שכנגד על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (סגן הנשיא מנחם הכהן) מיום 27.3.17 בתביעת פיצויים בגין נזקי גוף שהגישה המערערת בעמ"ש 46890-05-17 (להלן – המערערת) נגד בן זוגה לשעבר (המערער בעמ"ש 42631-04-17; להלן – המשיב). בהמשך תוקנה התביעה כך שצורפו אליה כנתבעים נוספים משטרת ישראל והמחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים (להלן – המדינה).

בתביעתה עתרה המערערת לפיצויים בסכום העולה על שני מיליון ₪, וזאת בשל הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהתעללות נפשית, מילולית ופיזית שנקט כלפיה המשיב במהלך חייהם המשותפים (החל מנישואיהם בשנת ..., גירושיהם בשנת ... וחזרתם למגורים משותפים ללא נישואין בשנת ... עד ...), וכן כתוצאה מאירוע שהתרחש ביום ...בו המשיב ניסה לרצוח אותה באמצעות ירי מאקדחו האישי שניתן לו במסגרת שירותו כשוטר במשטרת ישראל. המשיב כיוון את קנה האקדח לראשה של המערערת, ולאחר מאבק עמה ירה לעברה ופגע בצווארה. לאחר הירי ניסה המשיב לשים קץ לחייו באמצעות ירי לראשו, נפצע אנושות, פונה לבית חולים, ולאחר מכן עבר תהליך שיקומי ארוך. בעקבות זאת הוכר כנכה בשיעור 100%, הפך לחסוי, והוא סובל מנזק מוחי אורגני קשה ואינו מתקשר עם הסביבה. המערערת נפצעה קשה באירוע, אושפזה בבית חולים, טופלה תוך שהיא מורדמת ומונשמת, ולאחר מכן התאוששה ושוחררה.

בית משפט קמא מינה את הפסיכיאטר ד"ר גדי כהן-רפפורט כמומחה מטעמו לצורך הערכת הנכות הנפשית שנגרמה למערערת עקב האירוע. המומחה קבע בחוות דעתו כי נכות נפשית זו עומדת על 30%.

בפסק הדין נותחו וכומתו נזקיה של המערערת בראשי הנזק השונים, ובכלל זה פיצויים מוגברים ופיצויים עונשיים בגין התנהגותו הפוגענית המכוונת של המשיב, שהגיעה עד כדי ניסיון רצח. סך הפיצויים שנפסקו למערערת בראשי הנזק השונים עומד על 957,600 ₪, בצירוף הוצאות משפט בסך 80,000 ₪. אשר לחלוקת האחריות בין המשיב לבין המדינה, נקבע כי עיקר האחריות המוסרית רובץ על המשיב, אולם מאחר שהמשטרה לא פעלה כנדרש לאכיפת הנחיה פנימית שלה שאסרה על המשיב להחזיק בנשק מחוץ לשעות העבודה, חויב המשיב בשיפוי המדינה בשיעור של 90%.

תוך כדי ניהול ההליך בבית משפט קמא, הגיעו המערערת והמדינה להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין (ביום 1.11.15) לפיו המדינה שילמה למערערת פיצוי בסך כולל של 600,000 ₪.

המערערת מלינה בערעורה על גובה הפיצוי שנפסק לה. טענתה העיקרית היא שבהתחשב בכך שהתנהגות המשיב כלפיה הייתה זדונית וקיצונית בחומרתה, והגיעה עד כדי ניסיון רצח באמצעות נשק חם שגרם לה פציעה קשה, וכן לאור ההתעללות והאלימות המילולית והנפשית שהפעיל כלפיה המשיב לאורך שנים רבות, הרי שהיה מקום להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל על סך של 500,000 ₪ (במקום 200,000 ₪ שנפסקו), ולהוסיף עליו פיצוי עונשי בסך מיליון ₪ (במקום 100,000 ₪ שנפסקו) ופיצוי מוגבר בסך 200,000 ₪ (במקום 50,000 ₪ שנפסקו). בנוסף טוענת המערערת, כי בית משפט קמא שגה כאשר הפחית בשליש את הפיצוי שפסק לה בגין הפסד השתכרות לעתיד בהשוואה לתחשיב האקטוארי המבוסס על שיעור נכותה (30%) בהכפלה של שכרה עובר לאירוע (כ-7,000 ₪). כמו כן, לטענתה, לא היה מקום לדחות את תביעתה לפיצוי בגין אובדן הכנסה והפעלת אלימות כלכלית במהלך החיים המשותפים טרם ניסיון הרצח. לעניין הפיצוי בגין הוצאות רפואיות עתידיות טוענת המערערת כי מאחר שהמומחה קבע כי היא זקוקה לטיפול פסיכולוגי בתדירות של פעם בשבוע, ולאור גילה באירוע (...) וכיום (...) והערכת בית משפט קמא (המבוססת על ראיות שהביאה לפניו) כי עלות הטיפול היא 400 ₪ למפגש, הרי שבית המשפט שגה כאשר פסק לה על דרך האומדן פיצוי בסך של 100,000 ₪ (הכולל הוצאות נסיעה), ויש להגדיל את הפיצוי ב-240,000 ₪.

המשיב טוען בערעורו כי מאחר שהמדינה התרשלה – לא רק כלפי המערערת אלא גם כלפיו – בטיפול בתלונות המערערת נגדו, ובפרט באי-אכיפת החלטת מפקדיו במשטרה שלא לאפשר לו לשאת נשק מחוץ לשעות העבודה, הרי שחלוקת האחריות בינו לבין המדינה צריכה להיות כך שהמדינה היא זו שנושאת במלוא נזקיה של המערערת. כמו כן טוען המשיב, כי הסכומים שבית משפט קמא פסק למערערת מוגזמים ועולים בהרבה על נזקיה האמיתיים. לטענתו, "הוא, ורק הוא, ניזוק אנושות מאותו אירוע טראגי, והמערערת כלל לא נפגעה באירוע, או נפגעה באופן קל ביותר". זאת ועוד, המשיב סבור כי בית משפט קמא שגה גם בכך שדחה את טענת ההתיישנות אותה העלה, בשים לב לכך שהתביעה הוגשה בחודש דצמבר 2010 בעוד הפיצויים שנפסקו למערערת מתייחסים גם לתקופת החיים המשותפים שקדמה לחודש ....

המדינה טוענת בערעורה-שכנגד, כי בהתחשב בחומרה הקיצונית של מעשי המשיב, אשר רק בשל מצבו הבריאותי הקשה הופטר ממתן הדין בהליך הפלילי (הדיון בכתב האישום שהוגש נגדו בחודש ... בעבירה של ניסיון לרצח הופסק ביום ...), הרי שבמערכת היחסים בינה לבין המשיב, לא היה מקום להחיל עליה חבות כלשהי, אלא היה על בית המשפט לחייב את המשיב בשיפוי מלא.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בכתבי הטענות שהגישו לנו ובטיעון המשלים בעל-פה שהתקיים לפנינו היום, הגענו למסקנות הבאות:

• בית משפט קמא פסק למערערת פיצוי בסך 80,000 ₪ בגין השפלה והתעללות נפשית ומילולית עד לניסיון הרצח. לא מצאנו מקום להתערב בקביעה זו ולהגדיל את הפיצוי ב-40,000 ₪ נוספים כפי שמבקשת המערערת. מדובר בשומת הנזק המסורה לשיקול הדעת של הערכאה המבררת, והעולה בקנה אחד עם הראיות שהוגשו לבית המשפט.

• בית משפט קמא דחה את בקשת המערערת לפיצויים בגין אובדן הכנסה והוצאות שוטפות טרם ניסיון הרצח, בנימוק שהנזק לא הוכח, וכי בכל מקרה מדובר בניסיון לתבוע בצורה עקיפה מזונות לתקופת העבר, דבר שהדין אינו מאפשר. גם קביעה זו מקובלת עלינו ולא מצאנו מקום להתערב בה.

• הסכום שפסק בית משפט קמא למערערת בגין נזק לא-ממוני (כאב וסבל ואובדן הנאות החיים), הוא כאמור 200,000 ₪. בהינתן שנכותה הרפואית של המערערת עקב ניסיון הרצח עומדת על 30%, הרי שמדובר בסכום הולם, העולה בקנה אחד עם גובה הנכות ועם אמות המידה המקובלות בפסיקה.

• הפיצוי המוגבר והפיצוי העונשי שפסק בית משפט קמא מסתכם ב-150,000 ₪. להשקפתנו, עת נלקחות בחשבון הנסיבות הקיצוניות בחומרתן במסגרתן פגע המשיב במערערת, לרבות ניסיונו המכוון לרצוח אותה באמצעות ירי מאקדח והפגיעה בצווארה שגרמה לה חבלה קשה, הרי שהיה מקום להעמיד את הפיצוי המוגבר והפיצוי העונשי יחד, על סכום המשתווה לפיצוי בגין נזק לא-ממוני. בהקשר זה נודע משקל גם לעובדה שהמשיב לא נדרש בסופו של דבר לתת את הדין על מעשיו במסגרת ההליך הפלילי, וזאת בשל מצבו הרפואי הקשה.

• בית משפט קמא לא זיכה את המערערת בפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר בתקופה שמאז ניסיון הרצח ועד להגשת התביעה (15 חודשים) וזאת מהטעם שסכום זה כלול בפיצוי שנפסק בגין כאב וסבל (פסקה 175 לפסק הדין). הנמקה זו שגויה, שהרי מדובר בראשי נזק נפרדים. התייחסות לעניין זה תובא בפסקה הבאה הדנה בפיצוי שנפסק למערערת בגין הפסד ההשתכרות בעבר בתקופה שמאז הגשת התביעה ועד למתן פסק הדין.

• בגין התקופה האמורה (75 חודשים) נפסק למערערת פיצוי גלובלי בסך של 80,000 ₪, לרבות הפסד פנסיה. זאת, למרות שמשכורתה של המערערת בחודש אפריל 2013 עמדה על 7,000 ₪. מדובר בפיצוי בסך של כ-1,000 ₪ לחודש. בהינתן שנכותה הרפואית של המערערת עומדת על 30%, ולפי קביעת המומחה מטעם בית המשפט גררה אחריה "הגבלה ניכרת של כושר העבודה", וכן בהתחשב בכך שבעת ניסיון הרצח הייתה התובעת במהלך לימודים לתואר ראשון אותם סיימה בשנת 2012 – סבורים אנו כי היה מקום להעמיד את הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבד על מלוא התחשיב האקטוארי, היינו 2,100 ₪ לחודש. סכום זה יש להכפיל ב-90 החודשים שחלפו ממועד ניסיון הרצח ועד לפסק הדין, ובסך הכול 189,000 ₪ (כולל הפסדי פנסיה; ויצוין כי בערעור לא התבקש סעד לעניין הפסדי פנסיה לתקופת העבר).

• מאותו טעם, איננו סבורים כי היה מקום להפחתה בפסק הדין של שליש מהפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד. בית משפט קמא נימק הפחתה זו בכך שהמערערת עובדת היום במשרה מלאה במגזר הציבורי, וסיימה תואר ראשון בשנת ... לאחר ניסיון הרצח. העובדה שהמערערת עובדת כיום במשרה מלאה לאחר שסיימה תואר ראשון, איננה גורעת מהערכת המומחה הרפואי אודות הגריעה הניכרת מכושר ההשתכרות בשל ניסיון הרצח. הדעת נותנת כי בהינתן התואר שרכשה, ועם חלוף השנים, יכולה הייתה המערערת להגיע לרמות שכר גבוהות יותר. הדבר אף עולה בקנה אחד עם התרשמותו של בית משפט קמא (בפסקה 193 לפסק הדין) "כי אכן התובעת לא יכולה לעבוד עם קהל ונכותה הנפשית מחייבת אותה לעבוד במסגרת עבודה בה עליה לשמור על 'פרופיל נמוך'", מסגרת בה "הסיכויים של התובעת להתקדם ולהתפתח באופן אישי ומקצועי נפגעו". אשר על כן, יועמד הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד על מלוא התחשיב האקטוארי בסך 421,703 ₪.

• כפועל יוצא, יש להגדיל בהתאם את הפיצוי שנפסק בגין הפסד הפנסיה בעתיד (פסקה 197 לפסק הדין), כך שזה יעמוד על 12% מהסכום שנקבע לעיל בפסקה ז'.

• הסכום של 100,000 ₪ שנפסק בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעתיד, נקבע בדרך של אומדן, בלא שעמדו בפני בית המשפט ראיות ברורות באשר לעלות הטיפול בו נדרשת המערערת לשאת (ראו למשל עדותה בעמ' 44 לפרוטוקול מיום 21.1.14), ובלא שהוברר האם ועד כמה ניתן לקבל את הטיפול הפסיכולוגי במסגרת הרפואה הציבורית. בנסיבות אלו לא מצאנו מקום להגדיל את הפיצוי בראש נזק זה, הגם שחישוב אקטוארי המבוסס על כל תקופת תוחלת החיים של המערערת מביא לסכום גבוה יותר.

• כפועל יוצא מכל האמור, לא זו בלבד שאין מקום להפחתת הפיצוי כפי שטוען המשיב בערעורו, אלא שסכום הפיצוי שנפסק למערערת גדל ב-317,707 ₪.

• מקובלת עלינו טענת המדינה כי בהתאם למבחן האשמה המוסרית, מעשיו המכוונים של המשיב חמורים עשרות מונים מהתרשלות המדינה, ועל כן יש מקום לחייבו בשיפוי מלא כלפי המדינה (ראו ע"א 2579/11 בנק הפועלים בע"מ נ' סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ (29.6.14) פסקה 25).

• ממילא, אין מקום להגדלת חלקה של המדינה באחריות, כפי שמבקש המשיב בערעורו.

• לאור התוצאה יישא המשיב בהוצאות המערערת בערעור דנן בסך של 30,000 ₪, וכן בהוצאות המדינה בסך של 10,000 ₪.

  המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

  <#7#>

  ניתן היום, י"ב שבט תשע"ח, 28/01/2018 בהעדר הצדדים.

  משה סובל, שופט	תמר בזק רפפורט, שופטת	מרים אילני, שופטת

   

  הוקלד על ידי אביטל דוד זאדה