בפנינו בקשתה של המבקשת, להיתר נישואין עם בן עדתה שאף הוא פתח תביעת היתר נישואין.
הנ"ל יוצאת עדת "בני ישראל" מבומבי אשר בהודו, שהשאלה על כשרותם הינה עתיקת יומין.
את הנידונים אודות כשרותם, החלטת הרבנות הראשית, פסקי ההלכה שכתבו גדולי הדיינים דאז, רשמי מסע של נוסעים מלפני יותר ממאה שנה ודבר הקהילות אשר היו בקשר רציף עם קהילה זו, כונסו לידי קובץ אחד על ידי הרבנות הראשית לישראל בשנת תשכ"ב קובץ שנקרא "בני ישראל". להלן ציטוטים וסיכומי השיטות והדעות שהובאו שם, וכן דברי פוסקים נוספים שהתייחסו לדין של "קהל בני ישראל". המסקנות העולות מכך יהיו תקפות אף לשאר בני קהילות שונות שעלו לארץ ישראל וביקשו להכיר בהם כיהודיים אך לא הצליחו להפיג את החששות שיש ביחס למוצאם היהודי.
ראשית, נצטט מקצת מהאמור במבוא לקובץ הנ"ל, אודות ההיסטוריה של עדה זו:
"בעיית בני ישראל ימיה כימי החורבן. היסטוריונים וחוקרים וכן מסורות העדה עצמה מסכימים כולם שראשוניהם הגיעו לחופי הודו לפני אלף ותשע מאות שנה עד לפני אלף ושש מאות שנה, אם מארץ ישראל אם מפרס ותימן. ניתוקם מיתר הקהילות והסתגרותם בקרב עצמם גרמו שנשתכחה מהם תורה ולא ידעו על כל המצוות, ברם, מנהגים רבים ששרדו בקרבם בטרם באו במגע עם יהודים ממקומות אחרים מעידים על אמונתם.
כקדמותם הרבה בהודו כן מיעוט מהקורות המוסמכים על קורותיהם ומנהגיהם, וכמעט שלא נודע עליהם דבר מלפני כמאתיים שנה, על כל פנים העדות ההיסטורית הנאמנה הראשונה עליהם היא מראשית השלטון הבריטי בהודו. אחד מנשואי הפנים בקהילת קוצ'ין ר' יחזקאל רחבי חקר ומצא בשנת תקכ"ז בערך על פי מנהגיהם ואורחותיהם שיהודים הם ואינם מתערבים בגוים וכשיראו אורח יהודי הולך אצלם מקבלים אותו באהבה גמורה ומתנדבים לו ולארץ הקדושה וכו'.
כשישים שנה אחר כך החלו לבוא לבומבאי, מרכזם של בני ישראל, יהודים מבבל ומחלב טרם יסדו בתי כנסיות ואירגנו קהילות היו מתפללים בבתי כנסת של בני ישראל וקוברים מתיהם בבתי הקברות שלהם וכו'.
השאלה הראשונה לגבי היתר הנישואין עמהם נתעוררה כנראה בשנת תר"ג. ראשי קהילת כלכותה פנו אל חכמיה בבגדאד ומתוך השאלה עולה היחס הנלבב של יוצאי בגדאד לבני ישראל: "כולם מתנהגים כמונו כמשפט הרבנים שומרים כל מצות ונזהרים מכל מה שאסרו זה ואינם מפילים דבר מדבריהם ז"ל".
בעיית יחוסם של בני ישראל וההתרחקות מהם נתעוררה איפוא סמוך לפני שנת תר"ל, מאז לא חדלה הבעיה לעלות בפני חכמי ארץ ישראל ובגדאד שמהן היתה תורה יוצאת לקהילות הודו, אך לא זו בלבד שהמקורות ההיסטוריים על עדה זאת נעלמו מאתנו, אלא גם תשובות שנכתבו לא הגיעו לידי המשיבים עצמם, וכך מצאנו שבשנת תרע"ד השיבו חכמי בגדאד וחכמי ירושלים על שאלה שבאה מחזן וגבאי בית הכנסת בבומבאי שלא היו בני תורה בהתאם לשאלה ואסרו חיתון עמהם מבלי שהיו יכולים להיזדקק לבדיקת עובדות ותשובות קודמות בענין זה וכו'.
ברם אחד מאצילי בני בבל איש תמים בהליכותיו וצדיק ר' סלימאן דוד ששון בעלה וכו' והכריז בשנת תרמ"ג: "בגלל זה שהחינוך העברי והדתי הוזנח והיה כמעט לדבר בלתי ידוע בעדת בני ישראל וכן בגלל העם ארצות והאי זהירות בקשר לשמירת המצוות הדתיות החשובות, חשבו יהודים שבאו ממקומות אחרים מתוך רושם מוטעה שבני ישראל התבוללו עם ילדי הודו".
עד כאן תמצית ומקצת המבוא לספר "בני ישראל" שהוציאה הרבנות הראשית לישראל.
כהקדמה, חשוב להוסיף עוד עדות, שאליה התייחסו כל גדולי הפוסקים, והיא של הנוסע רבי יעקב ספיר משנת תר"כ, שהיה מחוג הפרושים תלמיד הגר"א שהתיישבו בירושלים, נשלח בשליחות הפרושים בשנת תרי"ח והעלה בספר אבן ספיר רשמי מסעותיו, וכה דבריו שם:
"מכל דבריהם וענייניהם מנהגיהם ואמונתם נראה ברור בעליל שהם מזרע בית ישראל יוצאי ירך יעקב אבינו ככל היהודים הנפוצים בגולה, ולא התערבו עם כל אומה ולשון כי אינם מתחתנים עם העמים אשר סביבותיהם רק עם בניהם, ואינם אוכלים ושותים עמהם ולא יתערבו עם הגוים כלל כמו שלא נשאר להם מאז שום ספר מספרי התורה קדושה ודת ישראל בכתב, רק זיכרון דברים של דינים ומנהגים ואמונות בעל פה [...] כן אין להם בכתב ספר מדברי ימיהם וקדמוניותיהם והימים אשר עברו עליהם מרחוק ומקרוב רק ספירות דברים והגדות כאמור".
מכאן מתחיל הנוסע רבי יעקב ספיר לתאר בפרוטרוט אילו מצוות הם שומרים וכיצד, וכך הוא מתאר את שמירת הייחוס שלהם:
"המה נושאים להם נשים גם שתים ויותר ומענייני חופה, כתובה, גיטין, יבום וחליצה לא ידעו, רק שהחתן נותן טבעת על יד הכלה ובזה היא מקודשת לו לאשה, והשאר כמנהג ההודים בנשואיהם, ואם תזנה או כי ימצא בה ערות דבר ישלחנה מעל פניו ושבה לבית אביה ותשב שממה באלמנות חיות עד יבא יומה, ועוד היום עושים כן, כי אין להם עוד סדר גט ולא יבום וחליצה והיבמה נישאת לשוק בלי דבר".
בעקבות עדותו ועדויות אחרות דנו הפוסקים בדבר כשרות "בני ישראל" שבהודו ולהלן תמצית הנידונים וההכרעות שלהם.
ראשית הדברים בסוגיה בקידושין ע"ה ע"א:
תניא, וכן רבי אלעזר אומר: כותי לא ישא כותית. מאי טעמא? וכו' אלא, רבי אלעזר סבר לה כרבי ישמעאל, דאמר כותים גירי אריות, וסבר לה כרבי עקיבא דאמר עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל - הולד ממזר [...] אלא, כי אתא רבין אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ואמרי לה אמר רבי אבא בר זבדא אמר רבי חנינא, ואמרי לה אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יהושע בן לוי, שלש מחלוקות בדבר, רבי ישמעאל סבר כותים גירי אריות הן, וכהנים שנטמעו בהם - כהנים פסולים היו, שנאמר "ויעשו להם מקצותם כהני במות" ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן - מן הקוצים שבעם, ומשום הכי פסלינהו, ורבי עקיבא סבר כותים גירי אמת הן, וכהנים שנטמעו בהן - כהנים כשרים היו, שנאמר "ויעשו להם מקצותם כהני במות" ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן - מן הבחירים שבעם, ואלא מפני מה אסרום? מפני שהיו מייבמים את הארוסות ופוטרים את הנשואות, מאי דרשי? לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, הך דיתבה חוצה - היא לא תהיה לאיש זר, אבל הך דלא יתבה חוצה - תהיה לאיש זר, ורבי עקיבא לטעמיה, דאמר יש ממזר מחייבי לאוין, ויש אומרים - לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות, מאן "יש אומרים"? אמר רב אידי בר אבין - רבי אליעזר היא, דתניא, מצת כותי מותרת, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, ורבי אליעזר אוסר, לפי שאין בקיאים בדקדוקי מצות, רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל מצוה שהחזיקו בה כותים, הרבה מדקדקים בה יותר מישראל. ואלא הכי מאי אין בקיאין? לפי שאין בקיאין בתורת קידושין וגירושין, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, ממזר מאחותו וממזר מאשת אח נתערבו בהן, מאי קא משמע לן? יש ממזר מחייבי כריתות? ניתני חדא? - מעשה שהיה כך היה, ורבא אמר עבד ושפחה נתערבו בהן, איסורא משום מאי? משום שפחה? ניתני חדא? - מעשה שהיה כך היה.