דחיית תביעה בטענת התיישנות והעדר עילה

מבוא

1. עומדת להכרעתי בקשת הנתבעים לסילוק התובענה דנן על הסף, על דרך דחייתה או מחיקתה לפי העניין. טענות הסף עלו בכתב ההגנה והורתי על הגשת תגובה מטעם התובעות. הנתבעים הגישו תשובתם, והצדדים טענו לפני בדיון,  אשר לאחריו הוגשו סיכומים קצרים, לרבות סיכומי תשובה מצד הנתבעים. הצדדים שלפני הם בני-דודים מצד אבותיהם המנוחים, שהיו אחים. התובעות הן בנותיהם של א.נ. המנוח (להלן – "א.") ואשתו ולימים אלמנתו המנוחה ע.נ. (להלן – "ע."). הנתבעים מס' 3 – 4 הם ילדיהם של המנוח ז.נ. ושל ר.נ. המנוחה (להלן – "ז." ו"ר." בהתאמה).

טענות הצדדים בהליך העיקרי

2. בלב התובענה מצוי נכס מקרקעין, אשר לטענת התובעות היה משותף לא. וז., ועוד נטען כי זכויות השניים בנכס היו שוות. לפי הנטען, ביום 26.6.85 נחתם זכרון דברים בין א. וז. לבין פלוני המתקרא א.ב. (להלן – "ב.") למכירת מחצית הזכויות במגרש תמורת 14,000$ ששולמו במזומן, ובאופן שכל אחד מהאחים מכר 25% מזכויותיו ונותר עם 25% מהזכויות במגרש, ואף כי האחים חילקו ביניהם כספי התמורה בחלקים שווים. יובהר כי לטענת התובעות, העסקה נשוא זכרון הדברים עם ב. לא דווחה ולא נרשמה הערת אזהרה. לכאורה מכללא עולה כי לא נעשתה מכוח זכרון הדברים כל דיספוזיציה בזכויות המיוחסות לשני האחים, ככל שהיו רשומות כדין. לשם הוכחת עסקה נטענת זו, צורף לכתב התביעה העתק לכאורה מזכרון דברים בכתב יד.

3. לטענת התובעות, לאחר פטירתו של א. ביום 1.1.87, נכנסה אלמנתו ע. בנעליו כיורשתו ומכרה את מלוא זכויותיה (מחצית הזכויות בנכס, או שמא רק רבע) לפלוני המתקרא י.מ. (להלן – "י"), וזאת באמצעות הסכם מכר שנחתם ביום 1.12.88 בין ע. לבין י. בהקשר זה טוענות התובעות תרתי: כי ע. חתמה על ההסכם בהנחיית ז., שגם ניסח אותו ואף חתם במקומה על אחד מנוסחי ההסכם והכל תוך הטעייתה, בכפיה, עושק ומרמה; ושנית, כי מוכר הזכויות הלכה למעשה היה מר ב., שזכויותיו כביכול (במחצית הנכס) לא נרשמו כזכור, והוא מכר אותן לי. תמורת 15,000 $. ז., כך נטען, ניאות לקבל את כספי התמורה מי., ולהעבירם לב. התובעות טוענות כי לימים י. מכר זכויותיו לאלמונים המתקראים ה"ה א. ומ. ל. טענות התובעות מכוונות להסכם המכר בין י. לבין ע. בעוד האחרונה האמינה כי היא מוכרת לי. מלוא זכויותיה בנכס, והן מהוות 50% מהזכויות במגרש, למעשה מכרה 25% מן הזכויות, כהיקף האמיתי של זכויותיה. כך, לפי הטענה מכיוון שכפועל יוצא מהמכר-כביכול לב., ז. וא. החזיקו כל אחד ב – 25% מהזכויות כביכול. לטענת התובעים, המרמה מצד ז. הותירה בידיו מחצית הזכויות במגרש – לאחר המכר לי.מ.
4. לחיזוק טענותיהן צרפו התובעות לתביעתן מסמכים המכונים "חומר רפואי" המעידים לדידן כי ע. לא היתה כשירה להבין את משמעות חתימתה על הסכם המכר ועוד כי היתה במצוקה נפשית קשה וכי היה ידוע לכולי עלמא ש"היא כלל לא מבינה, יודעת ויכולה לטפל בעניינים שכאלה". ז. כך נטען, ניצל מצב זה ואת האמון של ע. בו, על מנת לעשוק אותה באופן שהותיר בידיו 25% מהזכויות במגרש (או לפי גרסה אחרת של התובעת, מחצית). התובעות עותרות אפוא לקבלת סעדים כלפי הנתבעים, בדמות רישום 25% מהמגרש על שמן, או לחילופין לחייב את הנתבעים לשלם לידיהן סך של 600,000 ₪ המשקף לשיטתן שווין של 25% מהזכויות.

5. לטענת הנתבעות- מדובר בטענות סרק ספקולטיביות הנוגעות לאירועים שהתרחשו לפני 30 שנה ויותר, ויש להפנותן, אם בכלל, לבעלי הדין הנכונים. יתירה מכך, האחים ונשותיהם היו ביחסים הדוקים שהושתתו על אמון ואהבה ואין להעלות על הדעת כי ז. יפעל לפגוע באיש, כל שכן בגיסתו האלמנה. אין ממש עוד בטענות לגבי כושרה המנטלי של ע. בהיותה דעתנית, פקחית ושנונה והמיוחס לה רחוק מלשקף את האמת. לגופן של טענות, מוסיפים הנתבעים כי אותו מכר נטען למר ב. אינו תקף וכי כך או כך "נמכרה" מחצית בלתי מסויימת במגרש ואין כל אינדיקציה למי מהאחים נותרו זכויות במגרש ולשיעורן. עוד טוענים הנתבעים כי הסכם המכר לי. לא נוסח ע"י ז. כנטען כי אם ע"י עו"ד סלומון וכי ז. כלל לא ביקש למכור זכויותיו. ע. היא שהתקשרה בהסכם למכירת זכויותיה ולשם כך נעזרה בעורך-דין וחזקה שבדין היא כי הבינה על מה חתמה. ככל שלא היתה מודעת למשמעות מעשיה, הרי לא ניתן לאבחן בין הבנתה הנטענת כי מוכרת 50% מן הזכויות במגרש, לבין חוסר הבנתה הנטען כי למעשה מכרה 25% מהזכויות. ככל שבפי התובעות טענות כלפי מכר זה, נפקותן היא בטלות ההסכם אשר הם או ז. אינם צד לו, על כן תתכבדנה ותתבענה את הצד האחר להסכם, וכי אין ממש בניסיון לייחס לז. מרמה או עושק שעה שאינו צד להסכם כלל.

 טענות הסף

6. התיישנות- לטענת הנתבעים התביעה התיישנה הואיל ובטבורה אירועים שהתרחשו כנטען בשנים 1985 – 1988. לחילופין לוקה התובענה בשיהוי. עוד טוענים הנתבעים להעדר יריבות ביניהם לבין התובעות הואיל וז. אינו צד להסכם משנת 1988, ולפיכך אף לא יורשיו. כמו כן, ושעה שבפי התובעות טענות לתרמית ומצג שווא, תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי מחייבת ציון פרטים ותאריכים שנפקדים מכתב התביעה.

7. לטענת התובעות התובענה לא התיישנה הואיל ועילתה נודעה להן רק בסמוך למינוי התובעת מס' 1 לאפוטרופא על ע. בחודש מאי 2014, ובעקבות הצורך בהגשת פרטה. או-אז ולאחר הוצאת נסחי רישום מקרקעין (שאף לא אחד מהם מצא דרכו לעיון בית המשפט), נוכחה לדעת כי לאמה אין זכויות במגרש, בניגוד לנכסי מקרקעין אחרים בהם היו האחים המנוחים שותפים. מה גם כי אימן מעולם לא רצתה למכור את זכויותיה במגרש (על אף הסכם המכר מול י.) ולא היתה לה או לתובעות סיבה לחשוד, שכן, במשך שנים המשיכו להתקבל חיובי תשלום עבור הקרקע אשר שולמו כסדרם. עם גילוי הדברים, לא שקטו התובעות, פנו לנתבעים ולעו"ד סלומון ותרו אחר מידע. עוד טוענות התובעות להשעיית מירוץ ההתיישנות משום מצבה הנפשי והתודעתי של ע. לעניין העדר היריבות, לטענת התובעות "טענה זו אינה מחזיקה את הנייר עליו היא כתובה שכן ברור הוא כי לתובעות זכות התביעה מכוח צו ירושה בו הן יורשות אם אימם המנוחה".

דיון והכרעה