בעניין: קטינה ילידת 2013
- עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופטת ליאת דהן חיון) מיום 19.2.19 ב-ה"ט 13271-09-16 (להלן: "ההחלטה קמא"), במסגרתה פסק בין היתר, כי יש לחדש את המפגשים בין המשיב לקטינה שלא אגב פיקוח במרכז קשר כפי שהתקיימו עד כה, באופן מדורג, בהתאם להנחיות העו"ס לסדרי דין.
הפיקוח הוטל עקב תלונות הקטינה כי אביה, המשיב, ביצע בה מעשים מגונים בהיותה כבת שלוש וחצי.
רקע בזעיר אנפין וההחלטה קמא
- המבקשת והמשיב יהודים אשר נישאו זל"ז בשנת 2012 והתגרשו ביום 11.7.16. מנישואיהם נולדה הקטינה.
- לאחר גירושי הצדדים התקיימה ביניהם תקשורת בעניינים הנוגעים לקטינה, עד אשר עלה החשד אצל המבקשת כי המשיב מבצע בקטינה מעשים מגונים ומתעלל בה מינית.
הקטינה נחקרה ב"בית לין" בתל השומר, במשטרה ע"י חוקרת ילדים וכן נגבו תלונותיה של המבקשת והודעותיהן של הסבתא והגננת של הקטינה. המשיב זומן לתחקור במשטרה ובסופו של יום הוחלט לסגור את התיק במשטרה מפאת חוסר ראיות.
ביני לביני, ביום 7/9/16 הגישה המבקשת בקשה לצו הרחקה בבית משפט לענייני משפחה בת"א. בו ביום נערך דיון בבקשה במעמד צד אחד ובסופו ניתן צו הרחקה נגד המשיב והתיק הועבר לדיון בבית המשפט קמא בקריות.
- בדיון שנערך בבית משפט קמא (כבוד השופט נאמן) ביום 14.9.16 הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה, ולפיה הצו יבוטל תוך שזמני השהות בין האב לקטינה יתקיימו בפיקוח מרכז קשר בלבד וזאת עד לקבלת תסקיר עו"ס.
- בהתאם להמלצת העו"ס מיום 25.9.16 הופנה המשיב להערכת מסוכנות, וכך גם בהחלטה מיום 13.11.16. יצויין כי המשיב לא ביצע עד כה את הערכת המסוכנות כפי שהתבקש.
- ביום 2.9.17 הוגש תסקיר עו"ס במסגרתו הומלץ על חידוש זמני השהות בין המשיב לקטינה במתכונת קרובה להסכמות אליהן הגיעו הצדדים בהסכם הגירושין (להלן: "ההסכם").
- ביום 10.12.17 התקיים דיון בבימ"ש קמא, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה ולפיה יערכו אבחונים פסיכו-דיאגנוסטיים לצדדים ולקטינה, וכי זמני השהות ימשיכו להתקיים בפיקוח מרכז קשר.
- ביום 2.12.18 הוגשו לתיק תוצאות האבחונים אותם עברו הצדדים והקטינה. בין כלל ההמלצות הומלץ באבחונים על חידוש זמני השהות בין המשיב לבין הקטינה באופן מיידי בהתאם להסכם, ובכלל זה הסרת הפיקוח אשר תחתיו התנהלו המפגשים בין המשיב לקטינה עד כה.
- הצדדים שלחו שאלות הבהרה לעורכות האבחונים, וביום 16.1.19 התקיים דיון בבימ"ש קמא במסגרתו נתבקשה המבקשת להודיע עמדתה להמשך ניהול ההליך.
ביום 19.2.19 ניתנה ההחלטה קמא, להלן יובא חלקה האופרטיבי העיקרי:
"18. מכל האמור, הנני מורה על הרחבת זמני השהות בין האב לבין הקטינה שלא במרכז קשר וזאת באופן מדורג ובהתאם להנחיות עו"ס לס"ד.
עו"ס לס"ד תגיש תסקיר וזאת בתוך 7 ימים, בו תפרט את תוכנית המפגשים בהתאם להחלטתי לעיל.
- נקבע לדיון לחקירת עורכות חוות הדעת הפסיכו-דיאגנוסטית, ליום 28.5.19 בשעה 10:00-11:30.
הנני מחייבת את האם להפקיד סך של 1500 ₪ בגזברות בית המשפט, וזאת עד ליום 10.3.19 לצורך הבטחת שכר העדות; לאחר ביצוע ההפקדה תפעל ב"כ האם לזמנן את העדות במסירה אישית ותוודא את התייצבותן לדיון".
בגין החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור זו.
בקשה לעיכוב ביצוע
- בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, המבקשת הגישה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור.
- בהחלטתי מיום 20.2.19, קיבלתי את הבקשה והוריתי על עיכוב ביצוע ההחלטה קמא, תוך שציינתי בהחלטתי כי אין בעיכוב לפגוע בקיום המפגשים בין המשיב לקטינה, והם יקויימו כפי שהתקיימו עד כה ובאותה המתכונת. היינו – במרכז הקשר ותחת פקוח.
תמצית טענות המבקשת בבקשת רשות הערעור
- המבקשת טוענת כדלקמן:
א. המשיב לא עבר הערכת מסוכנות וזאת חרף הפניות חוזרות ונשנות מגורמי הרווחה ומביהמ"ש. בכל פעם סיפק תירוץ אחר עד שהעניין "התמסמס" אולם המבקשת עומדת על חיוב המשיב לבצע הערכת מסוכנות כפי שנקבע. כמו כן, בדיון בבימ"ש קמא ביום 14.9.16 המשיב הביע הסכמתו לבצע בדיקת פוליגרף אולם בהמשך חזר בו, חרף הצעת המבקשת כי אף היא תבצע בדיקת פוליגרף. המבקשת מבקשת בבקשת רשות הערעור דנן להורות למשיב לבצע בדיקת פוליגרף כאמור.
ב. נפלו כשלים באבחונים הפסיכו-דיאגנוסטיים שהוגשו לבימ"ש קמא ביום 2.12.18 (להלן: "חוות הדעת") אשר על בסיסם הכריעה השופטת קמא בהחלטה קמא. חרף העובדה כי המשיב הופנה לעריכת האבחונים בין היתר לשם הערכת מסוכנות, לא בוצעה הערכת מסוכנות במסגרת האבחונים האמורים. אף הקטינה לא נשאלה בהקשר של מיניות, מעשי אביה ודברים שאמרה בעבר, ועל בסיסם התלוננה המבקשת על המשיב. עורכות האבחונים זומנו לחקירה בבימ"ש קמא לדיון שייערך אך בחודש מאי 2019.
ג. קיימת מסוכנות ברורה של המשיב כלפי הקטינה, כפי שזו באה לידי ביטוי בדברים שאמרה הקטינה ואשר הוקלטו ע"י המבקשת. כמו כן הפגינה הקטינה התנהגות מינית חריגה וכשנשאלה על כך סיפרה כי "עושה כמו שאבא (המשיב - ח"ש) לימד אותי". על כן דורשת המבקשת לבטל את ההחלטה קמא בעניין הסרת הפיקוח מהמפגשים בין המשיב לקטינה ולהתיר המפגשים ביניהם רק בהשגחה.
ד. המבקשת דורשת להורות למשיב לשאת בשכרן של עורכות חוות הדעת לקראת חקירתן שנקבעה ליום 28.5.19 בבימ"ש קמא, ולא להטיל עליה את החיוב האמור.
ה. הקטינה נפגעה מינית ע"י אביה, המשיב. על כן עליה להיות מוכרת כנפגעת תקיפה מינית ולקבל טיפול מתאים וראוי, כפי שאף נקבע ע"י שירותי הרווחה. דא עקא בימ"ש קמא מסרב להכיר בקטינה כנפגעת תקיפה מינית, מהסיבה כי בשלב זה הטראומה איננה נראית לעין. בכך נמנע מהקטינה לקבל טיפול התואם למצבה.
המבקשת מבקשת כי בימ"ש יכיר בקטינה כנפגעת תקיפה מינית ויורה על מתן טיפול מתאים.
ו. המבקשת הגישה לבימ"ש קמא בקשה להמציא את חומרי החקירה המשטרתית (שנפתחה בנדון בעקבות תלונתה, אך התיק נסגר מחוסר ראיות, וגם ערר שהוגש בנדון נדחה) לידי בימ"ש קמא, אולם לא ניתנה בבקשה זו כל החלטה. על כן המבקשת מבקשת בבקשת רשות הערעור דנן, כי ביהמ"ש יורה למשטרה להמציא את חומרי החקירה לידי בימ"ש ולעיונו בלבד, לרבות חקירת הקטינה.
ז. המותב הקודם בבימ"ש קמא, כב' השופטת מלר-שלו נתנה החלטה ביום 25.4.18 אשר לפיה יערוך בימ"ש קמא מפגש עם הקטינה לאחר שיוגשו האבחונים. עם זאת ולאחר שהתחלף המותב בתיק קמא, קבעה השופטת קמא כי היא לא תיפגש עם הקטינה.
המשיבה מבקשת לערער גם על נקודה זו, ולהורות לבימ"ש קמא להיפגש עם הקטינה בלשכת השופטת קמא.
תמצית טענות המשיב בבקשת רשות הערעור
- כטענה מקדמית טוען המשיב כי בקשת רשות הערעור מנוסחת באריכות רבה, בנוסח סיפורי באופן שאינו כולל את נימוקי הערעור בצורה תמציתית, בניגוד לתקנות 413(6) ו-414 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). די בכך לדחות הבקשה, או לפחות למחקה.
- באשר לסעד המבוקש בבקשה, כי בית משפט קמא סרב להכיר בקטינה כנפגעת תקיפה מינית ולהעניק לה טיפול רגשי ראוי, יש לדחות סעד זה מכל אחד מהנימוקים הבאים:
א. מעולם לא הוגשה לבית משפט קמא בקשה להכיר בקטינה כנפגעת תקיפה מינית.
ב. בבקשה זו מבקשת המבקשת להפוך את בית משפט קמא לערכאה עוקפת משטרת ישראל והליך פלילי. הרי בקשתה כי הקטינה תוכר כנפגעת תקיפה מינית כמוה כבקשה מבית משפט קמא לקבוע כי המשיב אכן פגע מינית בקטינה, בניגוד לממצאי המשטרה שסגרה את תיק החקירה נגד המשיב, וערר שהגישה המבקשת על החלטת הסגירה נדחה.
ג. אין גם כל ראיות כי הקטינה אכן נפגעה מינית על ידי אביה. כל עמדות בעלי המקצוע והמומחים שהובאו בפני בית משפט קמא, לרבות עמדת משטרת ישראל, עו"ס מרכז הקשר, פקידות הסעד והמומחים עורכי האבחון, הן כי המשיב אינו מהווה סכנה לבתו, וכי יש לחדש את הקשר שלו עם הקטינה באופן מיידי, שלא בפקוח מרכז הקשר. מכאן כי לא היתה יכולה השופטת קמא בכל מקרה לקבוע כי הקטינה נפגעה מינית על ידי אביה.
ד. אין מקום, ואין הליך כזה, להכיר בנפגע עבירה במסגרת הליכים המתנהלים בבית משפט לענייני משפחה. על כן מדובר ממילא בסעד שאין ערכאת הערעור יכולה לתת אותו, באשר הוא אינו קיים במסגרת זו.
ה. גם לא ברורה התעקשות המבקשת להכרה בקטינה כנפגעת תקיפה מינית, שהרי על הטיפול הרגשי המבוקש יכול בית משפט קמא להורות ללא צורך באותה הכרזה כאמור. במקרה דנן בית משפט קמא כבר הורה על מתן טיפול לקטינה בכל מקרה, אלא שהמבקשת לא טרחה לקחתה לטיפול.
- באשר לסעד המבוקש בבקשה, כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה המבקשת עותרת בהליך זה לבירור השאלה אם היה מקום להמשיך ולחקור טענתה בדבר פגיעה מינית בקטינה, יש לדחותו מכל אחד מהטעמים הבאים:
א. אין עסקינן בהחלטה אופרטיבית של בית משפט קמא עליה היה מקום להגיש בקשת רשות ערעור. עסקינן בהבעת דעתה של השופטת קמא, כי הליך מניעת הטרדה מאיימת לא נועד לקבוע ממצאים בנוגע לטענת האם כי בוצעה תקיפה מינית בקטינה.
ב. בכל מקרה דעתה של השופטת קמא בנדון היא נכונה, ואין מקום להפוך הליך של הטרדה מאיימת, לערכאה עוקפת ו/או מבררת של הליך פלילי.
- באשר לערעור בבקשה על קביעתו של בית משפט קמא, כי המבקשת תפקיד סך של 1500 ₪ לצורך הבטחת עדותן של עורכות הדעת באבחון ולהורות למשיב לשאת בשכרן של עורכות האבחון בעת החקירה שנקבעה ליום 28.5.19, הרי מדובר בהחלטה דיונית שגרתית הנוגעת לניהול ההליך, ואין מקום להתערב בה.
- באשר לסעד המבוקש, להורות למשיב להשלים את האבחון הפסיכו דיאגנוסטי ולעבור מבחן MMPI (הערכת מסוכנות), יש לדחותו מכל אחד מהטעמים הבאים:
א. מדובר בנסוח מטעה, שכן המשיב השלים את האבחון הפסיכו דיאגנוסטי, וביצע כל מבחן ואבחון שנדרש על ידי המכון שביצע האבחון.
ב. המבקשת רוצה להשיג על דרך עבודת המכון והסקת מסקנותיו, אך זאת אין לעשות במסגרת ערעור על החלטת הערכאה הדיונית.
ג. עורכות האבחונים הפסיכודיאגנוסטיים פעלו בהתאם להוראות בית משפט קמא (לבצע אבחון פסיכודיאגנוסטי לצדדים, אשר יבחן את מצבה של הקטינה בשים לטענות הצדדים מזה ומזה ולתת המלצות בענין הסדרי הקשר בין האב לקטינה). מכאן ברור כי מלכתחילה מטרת האבחון לא היתה "איתור מסוכנות", כטענת המבקשת בבקשה.
ד. המלצות התסקיר לא היו הרחבת הסדרי הראיה מעבר לקבוע בהסכם (הסכם הגירושין) אלא להחזיר המצב לקדמותו כפי שהיה בהתאם להסכם.
ה. אין גם מקום לתקוף את המבחנים בהם בחרו המומחים להשתמש במסגרת האבחון.
- באשר לסעד המבוקש, להורות למשיב לעבור בדיקת פוליגרף במיוחד כשהסכים לכך, יש לדחותו מכל אחד מהטעמים הבאים:
א. על פי ההלכה הפסוקה בית משפט אינו מוסמך להורות לצד לדיון לעבור בדיקת פוליגרף, באשר אין מדובר בראיה קבילה, אלא רק אם הצדדים הסכימו לכך במפורש. ההסכמה המפורשת צריכה להינתן לא רק על עצם הבדיקה אלא גם על ההשלכות הראייתיות והמשקל שיינתן לבדיקה, וזאת לאחר שהצדדים שקלו את הענין והשלכותיו לעומק, והבינו את משמעות הסכמה לכך.
ב. הסכמת המשיב לבדיקת פוליגרף בדיון מיום 14.9.16, הוא הדיון הראשון בתיק קמא, ניתנה כשהיה במצב של הלם לנוכח ההאשמות נגדו. לא ניתנה באמירתו זו הסכמה לבדיקת פוליגרף כנדרש בפסיקה.
- באשר לסעד המבוקש, להורות לבית משפט קמא כי סדרי הדין בתיק יתנהלו כסדרם, תוך הגשת תצהירי עדות ראשית וקביעת מועדים לחקירות הצדדים ועדיהם, יש לדחותו מכל אחד מהטעמים הבאים:
א. עסקינן בהחלטה בענין הנוגע לשלבי הדיון בהליך ו/או לאופן שמיעת עדים, בה לא תינתן רשות ערעור בהתאם לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תנתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009, סעיפים 1(4), 5 ו-6.
ב. מדובר בהליך ה"ט (הטרדה מאיימת) ולא בתיק עיקרי. ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור עסקה גם בקיצור סד הזמנים להגשת תביעה עיקרית, אשר תתנהל בהתאם לסדרי הדין החלים עליה, ותכלול חקירות עדים ועדיהם. על כן טענותיה של המבקשת לענין סדרי הדין אינן רלוונטיות.
ג. גם אם היה מדובר בתיק עיקרי, בית המשפט קמא בהחלטה קמא נתן החלטת ביניים, בכל הקשור למפגשים שבין המשיב לבתו, ואין מניעה לכך.
- באשר לסעד המבוקש, כי טעה בית משפט קמא כשלא ניפגש עם הקטינה, וכי יש להורות לבית משפט קמא לעשות כן, יש לדחותו, מכל אחד מהטעמים הבאים:
א. עסקינן בהחלטה הנוגעת לשלבי הדיון בהליך בה לא תינתן רשות ערעור בהתאם לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תנתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009, סעיפים 1(4), 5 ו-6.
ב. מדובר בהחלטה דיונית בה ממעטת ערכאת הערעור להתערב.
ג. ההחלטה ניתנה בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט קמא, גם לנוכח בעלי המקצוע הרבים שנפגשו עם הקטינה שאף עברה אבחון (שנערך על ידי פסיכולוגית), והעבירו ממצאיהם באמצעות התסקירים והאבחון.
ד. ההחלטה ניתנה לאחר שהעו"ס לסדרי דין ציינה, כי הבאת הקטינה לבית המשפט ושמיעתה על ידי בית המשפט עלולה לגרום לה נזק.
- באשר לסעד המבוקש להורות למשטרה להמציא לעיון בית משפט את חומר החקירה בתיק שנסגר, לרבות חקירת הקטינה, יש להורות על דחייתו שכן מדובר בהחלטה הנוגעת לאופן ניהול ההליך.
יחד עם זאת המשיב אינו מתנגד כי יומצא חומר החקירה האמור לבית משפט קמא.
- באשר לסעד המבוקש, הנוגע לקביעתו השגויה כביכול של בית משפט קמא, לפיה יש להסיר את הפיקוח מזמני השהות שבין המשיב לקטינה ולהורות על הותרת הפיקוח לנוכח מסוכנותו של המשיב כלפי הקטינה, יש לדחותו מכל אחד מהטעמים הבאים:
א. החלטת בית המשפט קמא מבוססת על ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות, תוך התבססות על חוות דעת מומחים אובייקטיביים, לרבות מומחים שמונו בהסכמה, ואשר ערכו אבחון מקיף לשלושת בני המשפחה. בהחלטות מהסוג הנ"ל ממעטת ערכאת הערעור להתערב.
ב. אין די בטענות הסרק של המבקשת, לנוכח שלל המומחים וסגירת תיק החקירה בנדון על ידי המשטרה, בכדי להפוך את המשיב למסוכן כלפי בתו, תוך פגיעה חמורה במבקש ובקטינה.
ג. המשיב טען לאורך כל ההליך קמא כי הקטינה התלוננה בפניו על כאבים שונים בטוסיק ובפות, שנבעו מדלקות וזיהומי תולעים (שטופלו בתרופות), אך למרות שהמבקשת ידעה על כך, היא ניצלה את מצב הקטינה לטפול האשמות שווא על המשיב.
ד. בקשת רשות ערעור זאת אינה נובעת מפגם כלשהו בהחלטת בית משפט קמא, אלא רק מאינטרס של המבקשת עצמה, המשאירה בדרך זו את השליטה על בתה במידה רבה אצלה.
דיון והכרעה
- לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתשובת המשיב לבקשה זו, החלטתי ליתן רשות ערעור מכח סמכותי על פי סעיף 410 לתקנות, לדון בבקשה כבערעור ולדחות את הערעור לגופו.
- סבורני כי צודק המשיב בטענתו כי בקשת הערעור דנן, הכוללת 20 עמודים עמוסים, אינה עונה להוראת סעיף 414 לתקנות, על-פיה:
"כתב הערעור יפרט בצורה תמציתית את נימוקי ההתנגדות להחלטה שעליה מערערים, שלא על דרך הויכוח או הסיפור...".
יחד עם זאת, ומפאת חשיבות השאלה נשוא הערעור, לא מטעם זה החלטתי לדחות הערעור.
- סבורני גם, כי טוב היתה עושה המבקשת אם היתה מתמקדת בערעור זה רק בשאלת החזרת זמני השהות שבין המשיב לקטינה למתכונתם כפי שנקבעו בהסכם, תוך ביטול הפיקוח שהוטל על זמני שהות אלה עם תלונתה של המבקשת למעשה מגונה שביצע המבקש בקטינה. זה לב ליבו של התיק קמא.
תחת זאת בחרה המבקשת להרחיב את יריעת בקשת רשות הערעור, גם על נושאים שהם בגדר החלטות דיוניות הנוגעות לניהול ההליך הנתונים לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית, בהם ממעטת ערכאת הערעור להתערב [ראו לענין זה: רע"א 1396/18 פלוני נ' בנק דיסקונט להשקעות (13.3.18)], כדלקמן:
- הוראת השופטת קמא כי המבקשת תפקיד סך של 1500 ₪, להבטחת שכר עדותן של עורכות האבחון הפסיכודיאגנוסטי.
- בקשה להורות כי המשיב יישא בשכרן של עורכות האבחון (הגם שלא הוא ביקש את חקירתן אלא המבקשת).
- בקשה להורות לבית משפט קמא כי סדרי הדין בתיק יתנהלו כסדרם, תוך הגשת תצהירי עדות ראשית וקביעת מועדים לחקירות הצדדים ועדיהם. זאת הגם שפתוחה הדרך למבקשת, לנוכח ההחלטה קמא (בסעיף 17) על קיצור תקופת עכוב ההליכים בהתאם לתקנה 16 לתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע"ו-2016, להגיש תביעה בתיק עיקרי, ולא במסגרת תיק הטרדה מאיימת, בנוגע לזמני השהות שבין המשיב לקטינה ופיקוח עליהם.
לא מצאתי כי נפלה בהחלטות השופטת קמא בנקודות הנ"ל, שהינן במהותן דיוניות, טעות שתצדיק, באופן חריג, את התערבות ערכאת הערעור.
- הוא הדין בכל הקשור לנקודות הערעור הנוגעות לחיוב המשיב לעבור בדיקת פוליגרף ונגד החלטת בית משפט קמא שלא להיפגש עם הקטינה.
בנדון האמור בתשובת המשיב לבקשת רשות הערעור, המתומצת בסעיפים 18 ו-20 לעיל, מקובל עלי.
המשיב התייחס בתשובתו לאי-קבילות בדיקת הפוליגרף ולתוכן ההסכמה הנדרש בכדי להפוך בדיקה זו לקבילה, תוך הפניה לפסיקה רלוונטית. במצב דברים זה שוכנעתי, כי הסכמת המשיב לבדיקה כאמור לא עמדה בדרישות אלה. לכן לא ניתן להורות על העמדת המשיב בבדיקת פוליגרף, כמתבקש.
באשר להחלטת השופטת קמא שלא להיפגש עם הקטינה - השופטת קמא נימקה החלטתה זאת היטב בסעיף 15 לנימוקי ההחלטה קמא, ובמילים הבאות:
"לעניין בקשת האם לקיים ראיון קטינה בבית המשפט, מוצאת אני בשלב זה לדחות את הבקשה;
תקנה 258לג 4(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעות כדלקמן:
"בית המשפט ישמע ילד שגילו שש שנים לפחות, וכן ילד שטרם מלאו לו שש שנים אם ראה בית המשפט לנכון לעשות כן, במקרה שבו אחיו הגדולים של הילד הוזמנו להשמיע את דברם או מטעם אחר".
במקרה דנא, עסקינן בקטינה רכה בשנים כבת 6 שנים בלבד. הוראות החוק לעניין שיתוף ילדים בהליך אגב שמיעתם, קובעת שגיל הקטין יהא לא פחות משש שנים. הקטינה ..., ילידת ... כלומר בת 6 היום , ועל כן, ונוכח לשון החוק המגדירה 6 שנים לפחות, אינני סבורה כי מקרה זה מקים את טעם מיוחד הדורש כי אסטה מהוראה זו.
זאת ועוד, האירוע הנטען אירע לכאורה כשהייתה כבת שלוש וחצי שנים בלבד. בשים לב לגילה, הזמן הרב שחלף מאז האירוע הלכאורי, ובשים לב לאופיו של האירוע הנטען, ולכך כי בעלי מקצוע פגשו בקטינה, נראה שלא יהיה בקיום הריאיון כדי להיטיב עמה ולשפוך אור על הנטען.
אציין שגם חוות דעתה של העו"ס לס"ד קובעת שאין בבקשה זו בכדי טובת הקטינה..."
לא מצאתי טעות בנימוקיה אלה של השופטת קמא המחייבת את התערבות ערכאת הערעור.
- גם לא מצאתי ממש בטענת הערעור, כי טעה בית משפט קמא כשסרב להכיר בקטינה כנפגעת תקיפה מינית ולהעניק לה טיפול רגשי ראוי.
בית המשפט לא ראה לנכון לקבוע כי הקטינה נפגעה מינית על ידי אביה לאור כל החומר הראייתי שהוצג בפניו (אבחונים, תסקירים וידיעה כי תיק החקירה המשטרתי נסגר). בנדון השתכנע למעשה בית משפט קמא כי עסקינן לכאורה באב נורמטיבי שלא כשל במיוחס לו (נזכיר כי ערר שהוגש על החלטת סגירת התיק על ידי המשטרה נדחה) ואינו מסוכן לבתו קטינה (ראו סעיפים 8-9 להחלטה קמא).
למעשה החלטת השופטת בנדון נסמכה על חוות דעת מומחים (ובכללם תסקירי עו"ס), ממצאי עובדה ומהימנות בהן ממעטת ערכאת הערעור להתערב (ראה הפסיקה שצויינה בתשובת המשיב, בסעיפים 37-43).
לא ברורה גם מטרתה של טענה זאת.
האם המבקשת רוצה כי בית משפט למשפחה יקבע כי המשיב ביצע עבירה פלילית של תקיפה מינית (מעשה מגונה) בקטינה, הגם שהמשטרה, העו"סיות והמאבחנות לא סברו כך?!
בנדון דבריה הבאים של השופטת קמא בסעיף 3 לנמוקי החלטה קמא, מקובלים עלי:
"בבקשתה, עותרת המבקשת הלכה למעשה, שבמסגרת הליך זה יישמעו ראיות וינוהל הליך הוכחות בנוגע לשאלה האם היה מקום להמשיך ולחקור טענתה בדבר פגיעה מינית בקטינה; בית המשפט, במסגרת הליך זה, אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטות הפרקליטות. ככל והיה בפי המבקשת טענות בנוגע לאופן התנהלות החקירה המשטרתית לרבות סיבת סגירת התיק בידי הפרקליטות היה עליה לפעול בהתאם להוראות הדין הקבועות בעניין. הליך מניעת הטרדה מאיימת לא נועד לקבוע ממצאים בנוגע לטענה האם אכן בוצעה תקיפה מינית אם לאו שכן אין זו תכלית החוק, ובוודאי שלא משמש מסלול עוקף לבחינת החלטת גופי החקירה והתביעה".
גם הקשר שמנסה המבקשת לקשור בין האפשרות למתן טיפול רגשי לקטינה לבין הקביעה כי המשיב ביצע תקיפה מינית בקטינה, או כי הקטינה היא נפגעת מינית, לא ברור לי.
בצדק טען המשיב בתשובתו (ראה סעיף 14(ה) לעיל), כי הקטינה יכולה לקבל כל טיפול, רגשי או אחר, ככל שיוכח הצורך בכך, ואין התנאה (וגם לא צריכה להיות כזאת) בין מתן הטיפול לקביעה כי הקטינה נפלה קרבן לתקיפה מינית.
- גם טענת המבקשת לענין החסר במבחן MMPI (הערכת מסוכנות) באבחון הפסיכודיאגנוסטי למשיב, והדרישה להשלימו, דינה להידחות.
עסקינן באבחון מקיף ומלא שנערך לכל המשפחה במכון ת.ל.מ. על ידי פסיכולוגיות, שהיו מודעות לתלונתה של המבקשת על פגיעה מינית שביצע לכאורה המשיב בבתו (ראו פרק "סיכום ודיון" באבחונים).
המאבחנות בנו את האבחונים על-פי שיקול דעתן המקצועי, ובית המשפט קיבל את ממצאי האבחונים, שלמעשה תמכו בתסקירים ובהמלצות העו"סיות שגם בחנו את הנדון, בדבר הרחבת זמני השהות שבין המשיב לקטינה, והשבתם לקדמותם כפי שנקבעו בהסכם.
להווי ידוע כי ברגיל יאמץ בית המשפט את מסקנות המומחים מטעמו בהעדר סיבה בולטת שלא לעשות כן, והתערבות ערכאת הערעור בנדון תהא מצומצמת (ראו הפסיקה שצויינה בתשובת המשיב בסעיפים 40-43).
כך גם במקרה הנדון.
מבנה האבחונים נקבע מקצועית על ידי עורכיהם ואין מקום להתערב בכך.
סבורני גם כי עורכות האבחונים פעלו בהתאם להוראות בית משפט קמא, כפי שאף עמד על כך משיב בתשובתו (ראו סעיף 17(ג) לעיל).
בכל מקרה עורכות האבחונים זומנו לחקירה במסגרת ההחלטה קמא, וב"כ המבקשת תוכל לחוקרן גם על הצורך במבחן MMPI למשיב, לנוכח חשדותיה נגדו על תקיפה מינית לכאורית של הקטינה. ככל שתשובתן תהא כי יש צורך בביצוע מבחן כאמור, מוסמך בית משפט קמא להורות כי יבוצע, ואז יבחן את תוצאותיו בהתאם.
- למעשה הסעד היחיד שנותר לבירור במסגרת הבקשה והמהותי ביותר (מעבר לזה שצויין בסעיף 15 לעיל, שכפי שטען המשיב אינו אופרטיבי לבקשה דנן, והסעד הנוגע למתן צו למשטרה להמצאת חומר החקירה בתיק התלונה של המבקשת, המצויין בסעיף 21 לעיל, שלנוכח הסכמת שני הצדדים לו, יוכלו לבקשו בהסכמה מבית משפט קמא), הוא זה שמצויין בסעיף 22 לעיל, הנוגע לקביעתו השגויה כביכול של בית משפט קמא, לפיה יש להסיר את הפיקוח מזמני השהות שבין המשיב לקטינה, ולהורות על הותרת הפיקוח לנוכח מסוכנותו של המשיב כלפי הקטינה.
מפאת רגישות הנושא עכבתי את ביצוע ההחלטה קמא וביקשתי את תשובת המשיב.
לאחר עיון בתשובה שוכנעתי כי יש לדחות גם סעד מבוקש זה.
כפי שציינו לעיל, וכפי שפורט בהרחבה בהחלטה קמא ובתשובת המשיב, בית משפט קמא הסיר את הפיקוח מזמני השהות שבין המשיב לקטינה תוך החזרתם לקבוע בהסכם, לאחר ששוכנע כי:
המשיב אינו מסוכן לקטינה;
לא הוכחה כל תקיפה מינית של הקטינה על ידי המשיב;
טובת הקטינה מחייבת הסרת הפיקוח מזמני השהות שבין המשיב לקטינה, והחזרתם בהקדם למסגרת שנקבעה בהסכם (ראו סעיפים 1-2 ו-5 לנימוקי ההחלטה קמא).
כך הסיק בית משפט קמא לנוכח תסקירי העו"סיות והאבחונים הפסיכודיאגנוסטיים שנערכו לצדדים (הורים וקטינה).
בלשונו של בית משפט קמא, בסעיפים 5-6 להחלטה קמא, כדלקמן:
"... לתיק בית המשפט הוגשו שורה ארוכה של תסקירים, כמפורט לעיל, הממליצים על חידוש הקשר בין האב לקטינה באופן מיידי בהתאם לזמני השהות שנקבעו בהסכם הגירושין ובהם צוין שמדיווחי מרכז הקשר עולה התרשמות חיובית ביותר מהקשר שבין הקטינה לאביה ומתפקודו ההורי המיטיב, המסור, האחראי והחיובי, וזה מתמיד להגיע באופן סדיר ורציף למפגשים עם בתו.
בנוסף להמלצותיה העקביות של העו"ס במסגרת תסקיריה הרבים , הוגש לתיק אבחון פסיכו- דיאגנוסטי ארוך ומקיף שנערך לצדדים ולקטינה במסגרת מכון ת.ל.מ (להלן: "האבחון"); עיון בסיכום האבחון מעלה שהאב מרשים כאדם נורמטיבי, בעל יכולת וכוחות תקינים. הוא ביטא גישה אחראית ואכפתית כלפי בתו ויחסים משפחתיים בכלל ושמר על יכולת וויסות רגשית שקולה יחסית, למרות שמדובר במצב טעון ובעל פוטנציאל נפיץ. ממצאי האבחון לא העלו מאפיינים אישיותיים חריגים, תפיסות חריגות או מאפייני סיכון התנהגותיים. עוד צוין, שיש לקחת בחשבון כי ייתכן והתמונה הרגשית האישיותית שהתקבלה באבחון אינה מלאה על רקע ההגנתיות שביטא, אך זו לא הייתה חריגה בהתחשב בנסיבות האבחון ולא נראה כי מדובר בהגנתיות ברמה הפוגעת בממצאים. על סמך ממצאי כל הבדיקות נקבע בסיכום האבחון שהסבירות כי האב יהיה פוגעני כלפי ביתו נמוך ביותר".
לא מצאתי בהסתמכות זו של בית משפט קמא על המומחים מטעמו בנסיבות הנדונות משום טעות המצדיקה התערבות ערכאת הערעור, שבכל מקרה אמורה להיות מצומצמת בנקודה זו (ועמדנו על כך לעיל).
בנוסף, התרשמות וקביעת בית משפט קמא כי המשיב אינו מסוכן לקטינה, וההיפך – טובתה של הקטינה היא כי יוסר הפיקוח ויוחזרו בהקדם זמני השהות המקוריים על פי ההסכם לקדמותם, הן בגדר ממצאי עובדה ומהימנות בהם ממעטת ערכאת הערעור ברגיל להתערב, אלא במקרים חריגים, שהמקרה דנן אינו נמנה עימם.
כל טענותיה של המבקשת כי בית משפט קמא התעלם מראיות דוגמת ההקלטה הקיימת של הקטינה (בדבר פגיעה מינית לכאורית בה על ידי אביה) אינן מדוייקות. בית משפט קמא בחן בהחלטה קמא, המפורטת והמנומקת היטב, את הראיות הקיימות, לרבות ההקלטה המדוברת של הקטינה (ההקלטה "המפלילה" לכאורה) והתייחס אליה בסעיף 1 לנימוקי ההחלטה, בציינו כדלקמן:
"ראשית אציין ואבהיר שלא נעלמו מעייני תמלול השיחה בין האם לקטינה והקלטת בו נשמעת מתארת את האירוע הנטען, ואינני מקלה ראש בטענות האם, ולבטח מבינה ללבה ולחשש אותו היא חשה, שהינו טבעי בנסיבות, אולם אין בהם בכדי להקים את הצורך בקבלת טענותיה...";
בהמשך בריישת סעיף 5 לנימוקי ההחלטה ציין בית המשפט קמא כי:
"...בשים לב להמלצות העו"ס וכן ההמלצות במסגרת האבחון הפסיכו- דיאגנוסטי, מוצאת אני להורות על חידוש הקשר בין האב לקטינה שלא אגב מרכז קשר; תחילה וכפי שצוין לעיל, הפרקליטות החליטה לסגור התיק מחמת חוסר ראיות וכך גם בהתאמה החקירה מטעם המשטרה נסגרה ועל כן אני דוחה את טענת המבקשת "להורות על שמירת הסטטוס קוו לעניין הסדרי הראיה עם הקטינה עד לבירור התובענה, חרף המלצות הרווחה שכן טרם נסתיים ההליך..." (וכן נפנה להמשך דברי בית המשפט בסעיפים 5-6 לנימוקי ההחלטה, המצוטטים לעיל).
על מצב כגון זה שלנו, אמר בית המשפט העליון [ב-ע"א 250/16 שפירא נ' מוסט, פסקה 11 (18.1.16)] כי:
"עסקינן בערעור אשר משיג על הסתמכותו של בית המשפט על מומחה מטעמו, וכן על קביעות שלגביהן נטען שהן נסתרות מחומר הראיות. ההתערבות של ערכאת הערעור בקביעותיה של הערכאה הדיונית בנושאים אלו – מצומצמת למדי (ראו חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 482-484 (מהדורה שלישית, 2012)".
הטענה כי בית המשפט היה צריך למנות מומחה להערכת מסוכנות ו/או כך היה מחוייב מהחלטת מינוי המכון לביצוע האבחון הפסיכודיאגנוסטי אינה מדוייקת, ועמדנו על כך לעיל.
בכל מקרה המבקשת תהא רשאית לטעון שוב בפני בית המשפט קמא על הצורך במינוי מומחה להערכת מסוכנות לבדיקת המשיב, לאחר חקירת עורכות האבחונים ובהתאם לממצאי החקירות.
סוף דבר
- לאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן:
א. אני מורה על דחיית הערעור.
ב. עכוב ביצוע ההחלטה קמא מבוטל בזאת.
ג. המבקשת תישא בהוצאות המשפט של המשיב ובשכר טרחת עורכת דינו בסכום כולל של 4000 ₪, שישולמו מתוך הערבונות שבתיק (הערבון לרמ"ש והערבון בבקשה לעכוב ביצוע), והיתרה תוחזר למבקשת, באמצעות באת כוחה.
המזכירות תעביר פסק דין זה לצדדים.
החלטה זו מותרת לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר.
ניתן היום, כ"ו ניסן תשע"ט, 01 מאי 2019, בהעדר הצדדים.