דחיית ערעור על החלטת ביה''ד שבסידור גט במועד ראשון יוותרו מזונות זמניים ביד האישה ללא דיון

להלן הדעות השונות של חברי ההרכב, ולבסוף, מסקנת הדין.

בפנינו ערעור על החלטות בית הדין האזורי מיום י"ד בטבת תשע"ה (5.1.2015) ומיום י"ד בשבט תשע"ה (3.2.2015), שלפיהם כספי מזונות אישה ששולמו לה בטרם סודר הגט יוותרו לה, וזאת על אף שתביעתה לשלום בית נדחתה מעיקרה, וכספים אלו לא יקוזזו מחובות האחרים של המערער כלפיה.

נימוקי הערעור בתמצית הם כלהלן:

• א. החלטת בית הדין שעם סידור הגט לא יוכל המערער לתבוע את השבת כספי המזונות ניתנה מתוך מגמה להמריץ את אישה להתגרש, וזאת על גבו של המערער וללא הסכמתו. המערער מוסיף וכותב בהודעת הערעור, שכבר עם נתינת ההחלטה המקורית לחיובו במזונות הוא ערער על כך בטענה שהחלטה זו נתנה כעונש על המערער בגלל התנהלותו בדיון, ולא בגלל זכאותה של האישה.
• ב. גם כאשר סודר הגט לא היה בדעתו של המערער לוותר על זכותו לתבוע את השבת הכספים.

תגובת המשיבה היא כלהלן:

• א. המשיבה כשהסכימה לסדר את הגט, הסתמכה על החלטת בית הדין כי עם סידור הגט יישארו הכספים המדוברים בידה.
• ב. המערער היה יכול להגיש את ערעורו בטרם יסודר הגט ולא לאחריו. משכך, יש לראות בהעדר מחאתו הסכמה לאמור בהחלטה.
• ג. אם תתקבל טענת המערער, וההחלטה הנ"ל תבוטל, יש לראות את הגט כגט מוטעה, שלדבריה, הוא בטל.

אלו הם תמצית הטענות, מכתבי הערעור והתגובה, ומה שנאמר בדיון.

א) לאחר שמיעת דברי הצדדים, ולאחר העיון בחומר שבתיק, כולל מהלכי הדיון בביה"ד האזורי כפי שהם משתקפים בפרוטוקולי הדיון, לדעתי, יש לקבל את הערעור. ממילא, יש לבטל את החלטות בית הדין האזורי נשואות הערעור, ולהורות לבית הדין האזורי לדון בתביעת המערער להשיב לו את כספי מזונות האישה בסך 160,000 ₪ בדרך של קיזוז חובות של המערער כלפי המשיבה.

לבית הדין ברור, שמתוך החומר שבתיק מתברר למפרע, שלמשיבה לא היה מגיע מזונות אישה משום שתביעתה לשלום בית הייתה מן השפה ולחוץ. קביעת המזונות על ידי בית הדין הייתה בטרם הובררה התמונה המדויקת של מערכת הנישואין, ונעשתה רק מחמת המוחזקות של האישה בחיוב זה, ומחמת התמשכות הדיונים שנגרמה בעטיו של המערער. ולכן, מרגע שהוברר שהמזונות נפסקו בטעות היה ראוי לחייבה להשיבם למערער, בכל דרך. כך עולה מכמה פסיקות של בית הדין האזורי עצמו, כפי שהם מפורטים בכתב הערעור.

בית הדין האזורי חייב את האישה לקבל את גיטה, ובטרם הופעלו על האישה צווי הגבלה לאכיפת פסק הדין לחיוב, בית הדין השתמש בוויתור על החיוב להשיב את הכספים כדי לייצר תמריץ ואמצעי לחץ על האישה להסכים לקבל את גיטה. ולכן בהחלטה מיום 5.1.2015, נכתב שאם לא תיאות האישה לקבל את גיטה, ידון בית הדין בהשבת הכספים.

לדעתנו, צעד שכזה ניתן לעשות רק בהסכמת הצד שיפסיד מכך, קרי המערער. לא ניתן לעשות סחורה בפרתו של המערער, ללא הסכמתו, רק כדי לסיים את ההליך בהקדם. דברים אלו נכונים גם אם החיוב להשבת הכספים היה מסופק, והיה צריך לקיים על כך דיון נוסף. גם במקרה שכזה, זכותו של המערער לדון בכך, היא זכות יסודית שאין עליה עוררים, ומדוע שיידרש לוותר על זכות זו בעל כורחו. לדעתנו, הפעלת לחץ על האישה בדמות הבטחת רווח כספי שלא כדין ללא הסכמת הבעל זהו הליך שאינו מתקבל על הדעת, ובפרט, לאחר שבית הדין הגיע למסקנה חד משמעית שהאישה מחויבת בקבלת גיטה, ותביעתה לשלום בית היתה לא אמתית.

לאכיפת חיוב שכזה יש אמצעים חוקיים בדמות צווי הגבלה, שייתכן, שהיו עושים את פעולתם בהקדם, והיו מובילים לסידור הגט, מבלי שהבעל יצטרך לוותר בעל כורחו על זכויות שמגיעות לו על פי כל דין. לפיכך, החלטת בית הדין מתאריך 5.1.2015, שלפיה אם יסודר הגט לא יהיה רשאי הבעל לתבוע את השבת כספי המזונות והם יישארו לאישה, לדעתי יש להורות על ביטולה.

אבל לא זו השאלה היחידה שעומדת בפנינו.

ב) השאלה שיש לשאול היא: האם בדיעבד, לאחר שבית הדין נקט בצעד זו, והמערער שיתף פעולה עם המצג שנוצר על ידי החלטת בית הדין, ללא שמיחה או ערער על החלטה זו בטרם שסודר הגט או במהלכו, האם יש לראות במעשהו זה של המערער משום ויתור על זכותו לתבוע את השבת הכספים על מנת לסיים את הליך הגירושין בסידור גט? מצאנו "דעביד איניש דזבין דיניה", אדם עשוי לוותר על זכויות כדי להימנע מהליך שיפוטי מייגע. ובכן, השאלה העומדת בפנינו היא תקפות ההחלטה השנייה של בית הדין מתאריך 3.2.2015 הנשענת על ההחלטה הנ"ל, שלפיה לאחר שסודר הגט המערער לא רשאי לתבוע את השבת כספי המזונות, מאחר וסידור הגט בפועל על ידי המערער מצביעה על ויתורו של המערער לתבוע את הכספים.

לענ"ד, נטל ההוכחה לכך שיש במעשהו של המערער משום ויתור על זכותו, היא של המשיבה ולא של המערער. אילו היה המערער מסופק בלבד, האם המשיבה צריכה להשיב את הכספים המדוברים, ולצורך בירור הדבר היה צריך לקיים דיונים נוספים, ייתכן, והיה מקום לומר שהעדר המחאה על ידו, תתפרש כהסכמה וכוויתור על זכותו, אלא אם כן הוא יוכיח אחרת. אבל מאחר ועל פניו נראה, שחיוב השבת הכספים הוא ודאי והיא גבתה אותם שלא כדין (לכל הפחות בתפיסתו של המערער שיש לה בסיס), אין על מה לקיים דיון, במקרה שכזה אין סיבה להניח שהוא ויתר עליהם עם סידור הגט, ולכן נטל ההוכחה יהיה מוטל עליה. נברר את הדברים עם תוספת הבהרה.